ואוו, קראתי הכל עכשיו.
את החיבוק ממני תקבלי באופן אישי.
את נותנת המון כוחות לאנשים סביבך. תודה!

קוראת יקרה - תודה על החום והאהבה שלך, את מוזמנת לחבר אותם איתי, אפשר לתת להם לקרוא את הדף הזה ולברר מה הכי נכון מבחינתם.

אני זוכרת כשזה קרה, זוכרת גם את הכינוי שנהגת לכתוב בו. מוזר ממרחק ובלי שראיתיך לחוש אלייך זרם חם כל כך של אהבה. היית בלבי אז ואני מאושרת לקרוא איפה את עכשיו. איילת היא כל כך מוחשית, בשבילי ואני בטוחה שגם בשביל אחרים, בזכות הליווי בכתב וההנצחה ששיתפת אותנו בהם.
זוג הורים ממקום מגוריי איבד תינוקת, הם גם אנשים דתיים וחשבתי עלייך, איך אולי אולי קשר איתך יחזק אותם. סליחה ענקית אם מה שכתבתי לא מתאים כאן.

מדהים איך הכתיבה הזו כאן בראשיתו של השבוע איפשרה לי לראשונה מאז הלידה של רוני, שתבדל לחיים ארוכים, להגיע אל הפצע הזה ולהיות בתוכו, לשהות - ופתאם הציפו אותי רגשות שחשבתי שכבר מזמן נעלמו ובדיעבד גיליתי שהם רק נאלמו.

אני מוצאת את עצמי אוחזת ומניקה את בתי החיה ולא מפסיקה להגות בתינוקת שאבדה לי. מנסה לדמיין לעצמי אותה בת כמעט ארבע, תוהה מה הנוכחות שלה היתה מביאה לחיינו, מי היינו אם היינו מגדלים אותה היום ? ויודעת שגם החיים הקצרים שהיא חיה בתוכי, תשעה חודשים של התחלקות, התמיינות, התפתחות היו כל-כך משמעותיים עבורי ועבורנו.

בערב שבת האחרון צעדנו לבית הכנסת בהרכב מלא, שמעתי את הבן השני אומר לאחיו הבכור:"אתה יודע שרוני היא בעצם הילדה החמישית במשפחה שלנו" ואז הוא פנה אליי שואל: "אמא, אם איילת היתה חיה, בת כמה היא היתה היום ? " עניתי לו ונתתי לו יד, ילד הרגש שלי, אמרתי לו גם שעכשיו שרוני אתנו, נעשה לנו קצת יותר קל, הוא הביט בעיניי, הבהוב של הבנה חלף ביננו והמשכנו לצעוד הלאה אל בית הכנסת.

ובתוך כל אלה ומתוך כל אלה, בא אליי פתאם מבטה הקורן של רוני, או קולה המצחקק, שיברת פניה לחיוך מלא אהבה ותקווה ואני מבינה שהיא, בנשמתה הגבוהה כל-כך מושכת אותי חזרה אל ההווה, חזרה אל החיים, ואני שבה אליהם ומודה לאל על כל אחד מילדיי ואוהבת את מה שיש ומתפללת בכל שניה: "שמור לי על אהובי", "שמור לי על אהוביי" .

יושבת וקוראת את הדף הזה ובוכה בוכה בוכה. אחר כך רצה לבתי בת השנה ומודה לה' על הנס הזה, על החיים האלה, על כמה שכלום לא מובן מאליו.
מאחלת לך יקרה שיהיו לך רק רגעים של אושר ושמחה ושלעולם לעולם לא תחווי שוב את מה שחווית עם איילת. שה' ישמור לך על הילדים שיש לך ויתן לכם המון רגעי אושר ונחת ושמחה. בעולם העליון מחכה לך איילת שלך המושלמת כל כך, מושלמת בגוף ובנפש ובנשמה ואתן תיפגשו בוודאי אחרי 120 שנה. היא לא אבודה לך לנצח, רק לעולם הזה.
המון חיבוקים, ניצה.

אני זוכרת את היום הזה. הייתי אז בחודש שמיני, וקראתי את הדף שפתחת ומיד התחלתי לבכות. מאז עקבתי אחריך, כאן בדף ובבלוגים השונים, אחרי התהליך שאת עוברת, בהתרגשות ובהשתאות. למדתי ממך המון, את מעוררת השראה.


מאחלת לך, לכולכם, הרבה אור, שלווה ושימחה, שתמשיכו לגדול ביחד ולבנות בית של אהבה ואמונה.

אהובה אהובה אהובה אהובה ואהובה שכמותך.
כמה טוב לי שהתגלגלתי למצוא אותך בגילגול הזה.

ימים טובים לך ולכל הגורים המדהימים הסובבים אותך.

@} @} @} עוד הרבה רגעים של אושר

כמה מרגש, שמחה בשבילך. יש אפשרות לפנות אלייך במייל? (ושוב מזל טוב)

אהובה יקרה
כמה מדהימה את!
ומברכת על הזכות ללוות אותך במסעך
ולקבל השראה ותמיכה

ולפני שלושה חודשים גם בת ואני מאוהבת בו ובה מכף רגל ועד ראש

איזה כיף ומרגש לקרוא את המשפט הזה!
וגם את השאר..

לא, הם לא תחליף ולעולם לא תהיה לי איילת אחרת, אבל מה שהיה, עם כל הרע, הוביל אותי ואת המשפחה שלי לנתיב חדש, ייחודי. הפצע ההוא שנפער בי עורר רגשות וקולות שישנו בי זמן רב והפך את החיים ואותי למשהו הרבה יותר עמוק, מרגיש, כואב ומשמח
את באמת מדהימה. תודה על ההשראה שאת מעניקה, ותמשיכי ליהנות מהמשפחה!

את נפלאה.
חיבוקים חמים והמון מזל טוב להולדת הבת!
המילים שלך, כרגיל, מדברות מעמקי ליבי
והמון אהבה

אמצע אב, אוטוטו יומולדת , נזכרת איפה הייתי ביום ההולדת השלושים שלי וכמה החיים שלי השתנו מאז...

כבר עברתי שני הריונות נוספים מאז וילדתי בן ולפני שלושה חודשים גם בת ואני מאוהבת בו ובה מכף רגל ועד ראש;

כן, הם מקטינים את הצלקת,
כן, הלב מתרחב ויכול קצת יותר לנשום,
כן, אני חיה ומתענגת על הרבה רגעים של אושר,

לא, הם לא תחליף ולעולם לא תהיה לי איילת אחרת, אבל מה שהיה, עם כל הרע, הוביל אותי ואת המשפחה שלי לנתיב חדש, ייחודי. הפצע ההוא שנפער בי עורר רגשות וקולות שישנו בי זמן רב והפך את החיים ואותי למשהו הרבה יותר עמוק, מרגיש, כואב ומשמח{@

אמן

אמן

באהבה

אמן

אמן

אמן

אמן עם חיבוק ענק ממני .

צמררת אותי מאוד

את התפילה הזאת בדיוק בכינו ביום כיפור אחרי ההפלה שעברנו שזיוה עברה.
חודש אחר כך שתינו היינו בהריון.

שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה ...
אמן כן יהי רצון.

הלואי שכך יהיה @}

אמן

אמן.

אמן

אמן

אמן(())

אמן.

• - -

אמן.

אמן

אמן

אמן

אמן

אמן .

אמן.

אמן

אמן

אמן

אמן

אמן
(())

אמן

שוב ריח של אלול באויר, ובלב מתקשה הנשימה.

אלוהים הגדול, מתנות אינסוף הענקת לי ולנו בחסדך הגדולים, ואיך אעז להגיד ולכתוב כי החסר מהדהד בחללי ליבי ?

אולי לא החסר אלא הד צלליו וגרורותיו שנעות בחדרי נשמתי ואומרות שוב ושוב: לעולם לא אהיה שוב תמימה וברה כשהייתי.

כבר כמעט שלוש שנים ואני בתוך תוכי, ברגעי הקירבה הדקה אל העצמי שידעתי, כבר יודעת, הפצע הזה לעולם לא יעלה ארוכה מלאה. הפצע הזה יהיה לעולם מי שאני ומה שאינני.
וכמה אור ורגישות הוא חולל ומחולל בתוכי,
וכמה פחד וחרדות הוא משכין בנפשי ובחיי,
וכמה הודיה הוא מביא אל שפתיי,
וכמה בלבול, אור וחושך, שמחה וכאב.

אני רוצה לעצור ולחבק את כל האמהות שבעולם, את כל מי שנשאה ברחמה חיים ועוד את כל מי שנשאה ברחמה מוות, וכל מי שנשאה בתוכה חיים ומוות וחיים והמשיכה וממשיכה לנסות: "להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת"

אני רוצה לעצור ולחבק את כל העוברים שבעולם, שהואילו להתממש ברחם אימם האבלה ולהביא לנשמתה צרי ומזור

מצטרפת לתפילת הכהן הגדול ביום הכיפורים :
"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתהא השנה הזאת הבאה
עלינו ועל כל עמך בית ישראל
שנת אורה ...
שנת פריה ורביה ...
שנת חיים טובים...
שנת עיבור תירוש ויצהר
שנה שימתיקו שיחים את תנובתם ושדות את תבואתם
שנה שתברך את לחמנו ואת מימנו
שנה שתמלא לנו את כל משאלות לבנו לטובה
שנה שלא תפיל אשה את פרי בטנה ..."

אמן ואמן.

עצוב ומרגש.

זוכרת איך כתבת בערב ראש השנה, ונעלמת לחג.

אנשים יקרים יקרים,

הלילה הזה, אני מבקשת לסגור ולסכם את השנה שחלפה לנו.

אני קוראת את הדף הזה ומרגישה, כמה נתתם לי, איזה מקור כח עוצמתי וחשוב היוויתם ועודכם בכל התהליך המורכב והכואב הזה.

ואני מרגישה הקלה רבה לכתוב: אני בסך הכל בסדר; אני חיה ונושמת ומתפקדת וכמו שכתבתם לי כאן:
_"דודה יקרה תגיע עם המתנות ותשאל: 'היכן עוללנו, אחות?' ואמא, את תאמרי לה ברכות :
'הוא באישוני עיני. הוא בעצמותי. הוא בנשמתי, "_

התהליך שאיילת חוללה בקרבי והניעה בתוכי, רחב ועצום ועמוק והוא התהליך הכי מבורך שעברתי בכל חיי.

אני מודה לאותה נשמה נהדרת שחלפה בי ועוררה בי כל-כך הרבה.
אני מודה לשתי הנשמות שנשלחו אליי בצורת הבנים הנהדרים שלי, שמלווים אותי יומיום שעה-שעה ומוודאים שאני לא נופלת עמוק מדיי, ותמיד תמיד שולחים אליי זוג ידיים רך ומלא כח.
אני מודה לנשמה של האיש שאיתי, שמלווה אותי לאורך כל הדרך, הקשה, הדוקרת והמעצימה הזו.

ואני מודה לכולכם, על כל התמיכה, ההכלה, האהבה, הקבלה ועוד ועוד ועוד.

אני רוצה לסגור את הדף הזה ורוצה להאמין, שלמרות תפילותינו למחר טוב יותר, והיה אם מישהי אי פעם תזדקק לו, הוא ישרת אותה נאמנה.

מאיילת ומנשמתה כבר נפרדתי, היום אני סוגרת מעגל, רגע לפני שתחלוף לה שנה שלמה ומבקשת לחתום את הדף במילותיו של נתן אלתרמן:

"ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.

דומית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.

העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.

להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת"

---

אהובה.
אהובה.
כמה את מדהימה.
איך שאני מאושרת שזכיתי בך...

וגם

תודה לכולכן

אני מוצאת שהכתיבה ועצם מתן הלגיטימציה לתחושות האלו, גם כשהן לא פשוטות, עוזרת לי לנקות את המערכת. ועכשו, אני כבר במקום אחר.
רוצה מאד לפגוש את האחיינית החדשה שלי ומרגישה איך אני מתמלאת אהבה כלפיה.
אחותי הנהדרת טרחה נורא להתקשר ולהגיד שהיא בטוחה שקשה לי אבל יודעת שזה לא קשור ולא פוגם בשמחה שלי בעבורם.
כמה הרבה יותר פשוט וקל כשהדברים נאמרים בקול ולא מוסווים תחת שכבות של "לא נעימים".
זה אחד השיעורים העוצמתיים ביותר שאני חווה בזכות בתי הנפלאה: להיות בחוויה, בטוב וברע, בשיא התחושה ורק ככה להמשיך ולצמוח.

את גדולה, נהדרת וחזקה. שולחת לך המול אהבה ותעצומות נפש

אוהבת אותך את נהדרת

אני כבר יודעת להגיד לעצמי: "הנה עוד משהו שעברתי, שאני עוברת, שאוכל בדיעבד להגיד שהתמודדתי איתו ויצאתי חיה וחזקה יותר..." .

למרות שאולי אינך מרגישה כך כעת, אני רוצה להזכיר לך:
את חזקה ומופלאה
את גדולת נפש.
@}

בכל פעם שהדף הזה חוזר ל מה חדש , עוברת בי צמרמורת... @}
כמה כוחות צריך. ומסתבר שיש לך.

מזל טוב.
@}

גדול.

כל הכבוד לך.

הנה עוד שלב ב"ויה דלרוזה" של העסק הזה...

אחותי ילדה אתמול בערב, תינוקת בריאה ונהדרת.
אני מחפשת בתוכי את השמחה, האושר - ומוצאת רק איים של כאב, קנאה משפילה וצורבת ופתאם, בבת אחת, התפרים הקשיחים שחשבתי שרקמתי סביב הפצע המגליד, נפערים ואני נזכרת:

איך האחות הזאת שלי (רופאה במקצועה) היתה הראשונה שהגיעה אלינו לבית החולים. הראשונה לגעת בי, ללוות אותי, לשכנע אותי לרדת מהרעיון של ניתוח קיסרי וללדת את איילת, עם כל הכאב שכרוך בכך.
איך היא וידאה מי הרופאים שמטפלים בי, איך מיהרה ישר אחרי לרכוש לי את הספר "להיפרד לפני שמכירים".
איך שיתפה אותי אחר כך ברצון שלה להכנס להריון (חמישי, ברוך ה') ובשלבים השונים לאורך הדרך.

היום (כט' סיון) יום ההולדת שלה ומעתה גם של בתה. ביום שני אחה"צ, במין חוש נבואי לא ברור, נסענו אליה ההורים שלי, אני והילדים, אפינו עוגת יום הולדת וחגגנו בהקדמה של יומיים.

כמה קיוויתי שהיא תלד בן. איזה מחשבה אנוכית ונואלת ובכל זאת, גם לה יש מקום וחלק בתהליך המורכב והכואב שלנו.

והיום בבוקר, עם עיניים ששוב נפוחות מבכי שאינו מתכלה, אני כבר יודעת להגיד לעצמי: "הנה עוד משהו שעברתי, שאני עוברת, שאוכל בדיעבד להגיד שהתמודדתי איתו ויצאתי חיה וחזקה יותר..." .

מזל טוב

אני מעברה השני של הקשת.

הימים האחרונים, הקשים קשים, הולכים ומתרחקים קמעה קמעה.

לאט לאט, עוד ועוד קרני שמש מצליחות לחדור דרך ערפל דמעותיי ובכלל נעשה יותר צחיח בגובה העיניים והלב.

כמו צלילה עמוקה, כשצריך להחזיק את הנשימה הרבה מעבר למתוכנן. ועכשו, כבר מותר לנשום עמוק, ובכל זאת מתקשה.
מעכלת ובוחנת אט אט, חרש חרש, מה צמח בי, מה נגדע, מה נוסף אחרי התהום הנוראית שעמדתי בה.

כמה נעים להיות בגדה היותר שלווה ורגועה, אך עם זאת, יודעת, היה בי דבר. ומה שחלף בי, עוד מפעפע, מזעזע ודורש מענה.

הנה אני לומדת להודות. על יום ללא בכי. יום של שפיות. על פני ילדי המחייך מלוא שיניים. על ריב בין האחים-בנים שלי. אפילו על כעס שגרתי...
ותוך כדי כתיבה, נזכרת בברכה שהכנו, לכל חברינו ומוקירנו לקראת השנה החדשה, אולי ברגעים עצמם בהם אבדתי אותך:

"למדני אלוהי, ברך והתפלל,
על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל,
על החירות הזאת,
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שללום
לבל יהיה עלי יומי הרגל"
(לאה גולדברג)

ומודה גם על החירות לבכות, לבכות את עצמי לדעת, לצלול עמוק עמוק ולהוסיף ולחיות.

את גדולת נפש.

אני פה, מזדהה עם כל מילה (כמובן)
באמת השנה יום הזכרון היה קשה במיוחד.

קוראת אותך תמיד ובוכה איתך. את חזקה ומופלאה. תודה על השיתוף
אכן אכן.
@}

רק רציתי שתדעי שמישהו קורא אותך גם בשעות האלה,
וגם בשעות האלה
מישהו כואב איתך את כאבך ושמח איתך על כל רגע שנהיה קל יותר, על כל יום שעובר עם חיוך ושמחה ואהבה.
קוראת אותך תמיד ובוכה איתך. את חזקה ומופלאה. תודה על השיתוף.

ושומעת קול בתוכי שזועק: עוד מותר לי. עוד מותר לי. עברתי חוויה קשה ונוראית ואני לא חייבת להתגבר עליה כל-כך מהר...
בהחלט! שלא ידחקו בך, שלא יזרזו- רק את יודעת מה עובר בקרבך ומה עוזר לך, ואם "הגיע הזמן" לעבור הלאה או לא. אם יש בכלל דבר כזה- "לעבור הלאה"- בשלמותו, הרי למדת המון וצמחת והשתנית בעקבות מה שקרה... ותמיד ישארו שרידים, עמוק בפנים...


בסופו של יום עצוב וקשה אני רוצה לעשות הכל כדי שאהיה האחרונה. כדי שאף אחד לא יצטרך לאבד מישהו יקר ואהוב...
איזו תכונה מעניינת יש לנו, בני האדם-- כשכואב לנו, אנחנו רוצים למנוע מאחרים כאב... וכשאנחנו חושבים על כאב דומה לשלנו שאנשים אחרים חווים או חוו, הכאב שלנו מתגבר קצת, לא? פתאום חושבים על "כל הסבל שבעולם" ונהיים עוד יותר עצובים, כי זה לא הוגן, ולמה זה נחוץ, ולמה שלא נהיה כולנו שמחים כל הזמן...
<שולה מהרהרת על כאב- ואולי בכלל היא לא בכיוון של רסיסים של אור...>

בכל אופן... רק רציתי שתדעי שמישהו קורא אותך גם בשעות האלה, מישהו כואב איתך את כאבך ושמח איתך על כל רגע שנהיה קל יותר, על כל יום שעובר עם חיוך ושמחה ואהבה. ו @}

ורוצה לכתוב גם עוד כמה מילים על היומיום. על החזרה לשגרה והרגעים הקשים שעוצרים אותי ומזעזעים אותי באמצע יום של חול.

נראה לי שזה אפקט מצטבר של החיים. אחת לחודש, לרב סביב המחזור החודשי, אני ברגעים של אפיסת כוחות. רגעים של צורך והמשכות אדירה אל פי התהום. כאילו מין זמן שקורא לי לעצור, לאסוף כוחות. להבין את גודל עוצמות הנפש שנדרשות ממני על מנת להמשיך לחיות ובכלל.

ימים שבהם הלב בוכה מבפנים והפנים חתומות מבחוץ. ובחדרי חדרים, ראשי על הכר, אני מאפשרת לדמעות לזלוג, נותנת לבכי להמיס בתוכי חומות של תקווה. מאפשרת עוד קצת זמן. זמן פציעות. ושומעת קול בתוכי שזועק: עוד מותר לי. עוד מותר לי. עברתי חוויה קשה ונוראית ואני לא חייבת להתגבר עליה כל-כך מהר...

אחרי שלוקחים אויר, אפשר להסתכל על הדברים ממעוף הציפור ולהבין שהכל חלק מתהליך אחד, רציף, ארוך ולא קל. זמני החיים והחיוניות הולכים ומתרבים, מתרחבים. אבל גם לרגעי ה"נפילה" תפקיד חשוב. הם עוזרים לי להשאר עם שתי רגליים על הקרקע. להעריך את הדרך שעברתי. להאמין בדרך שעוד אעבור.

בסופו של יום עצוב וקשה אני רוצה לעשות הכל כדי שאהיה האחרונה. כדי שאף אחד לא יצטרך לאבד מישהו יקר ואהוב...וידיי קצרות מלהושיע.

מוצאי יום הזכרון ולראשונה בחיי אני מתקשה לזרום דרך הגשר הצר שמחבר בין יום הזכרון ליום העצמאות.

הכל מתרחש בי כאילו בהשהייה בלתי מתוכננת.
אתמול חשבתי שיום הזכרון לא יגע בי הפעם. שהנה אני מחוסנת לגמרי.
ופתאם, במהלך היום, ברדיו, אני שומעת אמא שקראה לבנה הבכור על שם אחיה שנפל, וכעבור כך וכך שנים איבדה את בנה באסון המסוקים. והיא אומרת, בקול רועד מדמעות: "הכי קשה זה לאבד ילד, בשר מבשרך...".

ולראשונה בחיי, ביום הזכרון, הגוף שלי כואב ודואב. הגוף שלי, יודע המוות. ואני שומעת ומתאספת, ומתערערת עד היסוד בתובנה החדשה הזאת. המוות כבר לא זר לי, הוא לא בחצר של מישהו אחר. הוא שהה בקרבי ולעולם יהיה צרוב בדמי, ברחמי, ברגעיי הקשים והכמוסים.

והנה מגיעים פעמוני החג ואין לי כח לשמוח. מרגישה כאילו זה דורש ממני לטפס מבור כל-כך עמוק. רוצה לשהות עוד קצת בתוכו. משהו בתוכי מבקש ממני להמתין. לתת לנפש שלי להתאבל, רק עוד קצת. לבָכות את האין.

ומתוך אותה תהום, אני מעיזה לזמזם: "לקום מחר בבוקר, עם שיר חדש בלב..." . אמן .

וואו, את באמת ניפלאה , וכותבת מקסים.
זה מדהים ממש התהליכים המואצים שעברת בזמן קצר כל כך, הלמידה, התובנות, העוצמה שבך...

אני יודעת שלא הכל מושלם ושכמובן שיהיו עוד רגעי משבר. אבל כיוון שאני משתדלת לחיות את העכשו, אני מודה על עצם היותו.
כשחיים את העכשיו, אז הרגעים זה "כל מה שיש", לכן גם רגעי המשבר הקשים, כמו גם הדברים הנפלאים, הם רק רגע שמייד חולף. ואולי זה מקל על משברים, ונותן את הפרופורציות ומאפשר להיות עם מה שיש - ולהודות על כל היש. הטוב והקשה.
ולאהוב - הכל.
@}
< הכי פשוט, והכי קשה >

_דברייך מרגשים כל כך וניפלאים.
את ניפלאה._

"מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים"
כל כך נוגע.כל כך נכון.

מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים. צוהר שמבקש להודות על כל נשימה שאני לוקחת, על כל רגע של חסד

איזה יופי, איזה יופי @}
תבורכי !

דברייך מרגשים כל כך וניפלאים.
את ניפלאה. @}

מרגישה צורך לכתוב כאן על התמורות שהתחוללו ומתחוללות בחיי "אחרי מות".

כבר שבעה וחצי חודשים, פחות או יותר, ואני מרגישה כאילו עברתי חיים שלמים. התובנות העוצמתיות והתמורות שחלו בי הן אדירות.

הבת הנהדרת שלי, שמלווה אותי כל הזמן, כל הזמן, מובילה אותי, אט אט, חרש חרש, לגלות את עצמי, את עולמי ובכלל.

חושבת לאחרונה המון על המשפט "במותם ציוו לנו את החיים". הרבה פעמים זה נאמר בשפתיים חשוקות. בכאב עצום. בתחושה שאין יותר בשביל מה לחיות.

היום אני מרגישה אחרת נורא. מרגישה שאיילת פתחה בי צוהר עצום לחיים. צוהר שמבקש להודות על כל נשימה שאני לוקחת, על כל רגע של חסד. ופתאם אני מגלה בתוכי את היכולת למצוא המון רגעים כאלו במהלך יום אחד קצר.

את היכולת והרצון לאהוב. להגיד, כמו תמיד, בוקר וערב "ואהבת את ה' אלוהיך" ולראשונה בחיי להבין שכל מה שהאלוהים דורש מאתנו הוא לאהוב. זה את זה. את ילדינו. את הטבע הנפלא שסביבנו.
נשמע פשוט, אבל מאד אתגרי ומורכב.

לאהוב, בלי לשפוט, בלי לבקר, בלי לחפש את החסר.

לאהוב ולחיות. את ההיום. את העכשו. בלי להיות חרדה מהמחר. בלי להערך נפשית ופיזית לכל צרה שלא תבוא. לנסות להסיר מליבי ומראשי דאגה. לנשום עמוק. לזרום. לא לחשבן ולהתחשבן. לחיות ולאהוב.

רוצה לנצל את ההזדמנות להודות גם לכל מי שסייע לי בדרך (ועדיין). שעזר לי לצמוח מתוך התהום הרחבה שנפרסה לרגליי.

אני יודעת שלא הכל מושלם ושכמובן שיהיו עוד רגעי משבר. אבל כיוון שאני משתדלת לחיות את העכשו, אני מודה על עצם היותו. ומתברכת בכל מי שסביבי. תודה{@

אוי, איזה יופי. את מקסימה

הימים נוקפים,

ברובם
אני

חיה, נושמת, צוחקת, מלהגת,
כועסת, מתנסה, טועה,
קמה נופלת וחוזר
חלילה

אך בתוך תוכי
ברגעים של אין שקט
רסיסים של בכי עוד
נוטפים

רוקמים בתוכי
בחוט בלתי נראה
בלתי נלאה
קו רציף
רחב
וחד משמעי

כי לעולם לא אהיה
עוד
מי
שהיתה אני
טרם בוא
הכאב

מרגישה צורך להכניס תפילה קטנה:

מודה אני / מאיר אריאל

מודה אני
לפניך ולך
על כל החסד והאמת והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי
ועם קרובי וידידי
ועם בני עמי ועם ארצי
ועם כל העולם והאדם
אשר בראת

בלאט חרש חרש
אט אט טופפות
עתידות עתידות לקראתנו
ואת מחייכת אלי מתוך השינה
יהיה לנו טוב טוב מטוב טוב מאוד
זה מתחיל כבר בבוקר בבוקר
את צוחקת אלי
מתוך מתוך השינה

(מתוך - מודה אני 2000 ).

מסיבות שונות ולטובת עצמי ובני ביתי, החלטתי לערוך מעט את הדף ולהשתמש כאן בשם הדף כשמי

קשה לקרוא את הדף הזה ועם זאת מאוד מעצים לחוש את הכח שלך דרך ההתמודדות עם הכאב.
במובן מסויים כשקראתי את התגובות של הנשים לכאבך היתה בי איזה שהיא התקוממות פנימית של.. לא מספיק קשה לך למה הן צריכות להוסיף..אבל מהתגובה שלך הבנתי שזה יותר מורכב ובמובן מסויים, תגובה כנה של אשה החולקת איתך את כאבה עדיפה בהרבה, על מה שאני נוהגת לעשות לסעור בפנים ולהגיד מעט כשאני פוגשת שכול.

שכנה שלי , בנה נהרג בפיגוע, הייתי מיודדת איתה מרחוק כשזה קרה,אבל מאז המקרה -להוציא איזה חיבוק ביום כיפור לא יכולתי
לגשת אליה, אפילו לשיבעה לא הלכתי. ועם זאת השתתפתי בלוויה כשהשקפתי מרחוק מבלי שיווצא אפילו קשר עין בייני לבינה.
קשה לדעת איך להגיב איך לתקשר את הכאב האמפאתי ומאידך את הפחד המשתק שחס וחלילה מחר זה יקרה לך.

לראשונה קראתי חלק גדול מהדף
בתקופה קודמת פשוט לא יכולתי (נפשית)
עכשיו אני קצת יותר חזקה
איזה כישרון כתיבה מדהים שבו את מצליחה להעביר בצורה פשוטה ושקופה כל כך את ההרגשות המחשבות התפילות הפגישות והפחדים
עוד יהיה לך תינוק חמודי עוד יהיה
הזמן מרפא...
בטח את חושבת עלי עכשיו ולכן אני כותבת...

עוד יהיה

"עוד יהיה לנו תינוק חמודי".
עוד יהיה.

מה זה עשה לך בפנים להיות במפגשים האלו?

אני מסתכלת עליה וחושבת לעצמי כמה מעט אנחנו יודעים על האנשים סביבינו וכמה כאב נושא כל אחד מהם בליבו

כ"כ צודקת,
קשה לדעת מה נמצא מתחת למסיכה של כל אחד,
התרגשתי מגילויי האחווה הנשית הבינדורית.


ואחרי כל זה יודעת, בלב שלם, שלא בכדי נקרו בדרכי היום שתי הנשים האלו ומאמינה שיהיה טוב
גם אני

ואחרי כל זה יודעת, בלב שלם, שלא בכדי נקרו בדרכי היום שתי הנשים האלו
בטוח שלא בכדי.

כמה כאב.

ומאמינה שיהיה טוב
יישר כוח.

את כמו מלאך עבורם, שנותן פתאום מקום לדברים שהיה אסור לדבר עליהם פעם.
והם המלאכים שלך.

אני מחייכת