_למה כן? למה בכלל צריך
בלי חיתולים??
כי אני חושבת ש
אמא ללי צודקת בכל מה שאמרה, ויש כמה אופציות לשמור על טוסיק יבש ונקי (ושמח ) וזו רק אחת מהן (ועלותה המאתגרת, במונחי אנרגיה ומיקוד תשומת הלב באספקט אחד של יחסי אם-תינוק, עלולה להיות אסטרונומית). האופציה האחרת היא פשוט להחליף חיתול, ואני עדיין לא רואה (או שלא הבנתי, או שמא נאמר את האמת: לא שוכנעתי) שבלי חיתולים עדיף לצמד אמא-תינוק. או אבא-תינוק_
בתור מפשפשת חדשה, אני מרגישה את התשובה בעצמותי ובכל זאת נורא קשה לי להגיד למה.
היום היה היום הראשון שלי כאמא מפשפשת. כלומר, התחלתי בזה לפני איזה זמן, אבל איכשהו היום קרה השינוי. יותר נכון אתמול בלילה. הקטנטן שלי התחיל לסמן לי בעוצמות הולכות וגדלות.
היה רגע אחד בלילה שריגש אותי מאוד: הקטן עשה קול של פיפי. אני לא הייתי בטוחה שזה זה או סתם מלמול שינה, אז אמרתי לעצמי "הממ" ולא פשפשתי.
כמה דקות אחר כך הוא התחיל לבכות.
בדקתי את החיתול - רטוב! (לפני כן הוא היה יבש).
ונורא התרגשתי, כי לפני כן הוא מעולם לא בכה בלילה מיד כשהחיתול נרטב, אולי ביום היו מקרים שהוא בכה בגלל חיתול ואני לא הבנתי, אבל בהחלט לא בלילה. ופתאום - הבחור לא רוצה להיות רטוב יותר בלילה!
זה ריגש אותי, כי הרגשתי שזו בחירה שלו. הוא דחף אותי בבכי הזה להתחיל
בלי חיתלים גם בלילה, הרבה לפני שהייתי מתחילה עם זה ביוזמתי. הוא נחשף לקונספט של הלעשות-בחיתול. ואז הוא נחשף לקונספט של לעשות בגיגית. ועכשיו הוא
יכול לבחור איפה ואיך לעשות את הצרכים שלו! אם הוא יאותת לי בבירור - אני אפשפש אותו. אם לא - אני לא אפשפש (ואני לעולם לא אשב אתו רבע שעה מעל הגיגית. ולעולם לא אנסה לפשפש תוך כדי בכי. אלא אם כן זה בכי רגעי, של שניות ספורות. ולפעמים הבכי מתחיל כשאני נכנסת אתו לחדר האמבטיה - ואז אני מסתובבת ויוצאת מיד. בלי לבדוק אפילו אם היה פיפי. כי
הוא לא רוצה).
>>> כך שפתאום יש לו מילה בנוגע לסוגיות הבסיסיות של הטיפול בו. <<<
ואני פשוט הולכת אחריו.
וכל היום פשפשתי והכל הרגיש לי אחרת ממה שהיה עד עכשיו. אני לא יודעת למה קשב פיפיקקי לא מתאים להורים מסוימים, כי גיליתי שלי זה כן מתאים. אז איןלי מושג איך זה לאנשים אחרים. אבל מה זה נותן לצוות אני-והוא? זה נותן משהו. אבל אני לא יכולה להגיד מה. אני לא יודעת.. אני אנסה:
אני מרגישה שיש לי פרטנר. שיש עם מי לדבר. אני כבר לא לוקחת על עצמי מין פרויקט גרנדיוזי כזה של קשב מתוח ומאומץ לרמזים דקיקים מצד תינוק אינסטינקטיבי - אני פשוט מנהלת יחסים, דיאלוג, עם אדם שיודע מה הוא רוצה. שלומד לדעת מה הוא רוצה. ושלומד להגיד לי את זה כך שאבין. פתאום הוא
מבקש ממני לפשפש אותו. בקול רם וצלול. איך אפשר לסרב? ובערב, חזרנו הביתה אחרי נסיעה ממושכת ברכבת, שלדעתי היתה מלווה במידה כזאת או אחרת של התאפקות מצידו, והוא נכנס לבולמוס של איתותי פיפי. אז באיתות הראשון יצאו לו שלושה זרמים מכובדים של פיפי, ובאיתות השני יצאו לו שניים קטנים יותר, ובאיתות השלישי לא יצא כלום, ובכל זאת הוא המשיך להתלונן. ופתאום מצאתי את עצמי אומרת לו: "תשמע, לא חייבים לעשות הכל בבת אחת. תירגע. בוא נחזור לסלון. אם תרצה עוד פיפי - תיכף תגיד לי ואני אקח אותך שוב". וזה משפט שלא תיארתי לעצמי שאוכל להגיד לתינוק בן חודשיים וחצי - ולהרגיש שהוא מבין את הכוונה שלי.
גם אם לא כל מילה.
שיחה. דיאלוג. צמיחה של הבנה הדדית. זה מה שהפשפושים נותנים לי. לנו. לא אכפת לי אם זה טבעי או לא, זה לא האישיו. והחיסכון בחיתול, או הישבן החופשי והמשוחרר, או הקץ-לתפרחת-חיתולים, הם מבחינתי תופעת לוואי חביבה, בונוס. זה ממש לא העיקר.