מכירים? הררי מילים כבר נשפכו על המשפט המעצבן הזה מכל צדדיו, על האמיתות, חצאי אמיתות והשקרים המגולמים בו, והנה אני מצאתי את עצמי לא מזמן אומרת משהו מאוד דומה על פשפושים וקשב.
בכלל, אני מוצאת את כל גישת הקשב יותר ויותר דומה להנקה, מהזוית התרבותית. שתיהן מיומנויות טבעיות ואלמנטריות שנזנחו, נשכחו וכמעט נכחדו בתרבויות מסוימות, שתיהן הולכות ומשתחזרות ומשתקמות בימים אלה (ההנקה התחילה קודם, והיא גם במצב יותר טוב כיום), ובשתיהן, תהליך החזרה והשיקום הוא קשה, כי הוא עובד נגד מנגנונים תרבותיים סותרי-הנקה או סותרי-קשב, שהתפתחו בתקופת ההזנחה הגדולה. אתן יכולות למצוא בעצמכן שפע דוגמאות למנגנונים כאלה.
אבל זה רק בסוגריים.
בכל אופן, מודעות פיפיקקי תפסה מספיק תאוצה, בשביל שהמשפט הנדון יופיע גם בהקשר שלה.
ואני חושבת שזה נכון לגבי קשב, יותר מאשר לגבי הנקה. כי חלב הוא חלב ותמ"ל הוא תמ"ל, ותמ"ל הוא פחות, מבחינה חומרית ומדידה (שלא לדבר על כל שאר האספקטים) וזהו זה.
אבל קשב הוא קודם כל תקשורת. ולכן, אני מעדיפה לוותר על פשפושים מסוימים, או למשל על הורדה של החיתול (אני בקטגוריית המפשפשים-עם-חיתול), אבל להרוויח תקשורת נקייה ושמחה עם הבן שלי.
הכל נקודתי, הכל זמני, שום דבר לא עקרוני פה. עניין של צרכים מול צרכים, וההחלטה אם לווותר או לא היא על כל מקרה לגופו, יום יום מחדש. ולפעמים היא החלטה שבדיעבד.
הדף הזה יכול בקלות להפוך ל קיצוניות באופן טבעי 15, אבל אני הייתי רוצה לא להיתקע על השאלה "האם זה נכון" (יש תשובה בכלל?
) אלא לתת מקום לדיון על הצד הרגשי של הפשפוש (פיפי זה לא רק פיפי), על המתחים שאנחנו עשויות לפגוש בדרך ומה, למען השם, לעשות אתם, על פשפוש מתוך שמחה ואיך מגיעים לזה, ועל המקרים שבהם אני (או כל אמא אחרת) אומרת: היום עדיף לוותר.ואולי אין מקום לדף כזה והכל כבר מוכל בדפים קיימים? לשיפוטכן.
אבל אני חייבת לעוף... מקווה לחזור עוד יומיים. הבן שלי קורא לי.
תרגישו בבית
.
ניצן, אל תיעלבי בבקשה, אני כותבת את זה רק אני יודעת שתוכלי לצחוק מזה, אבל זו תשובה שנשמעת בול כמו תשובה של 
