החיוניות שלי

אנונימי

החיוניות שלי

שליחה על ידי אנונימי »

(ומאז עברה כמה וכמה דירות לחלק השני, השלישי, הרביעי, החמישי, השישי, השביעי והשמיני ובסוף הגענו לכאן, לחלק העשירי!).*
  • על פניו, עיקרו של הדף שינויים בתזונה. אבל המתמידות כבר יודעות שהמהות במקום אחר.
חיים שמחים יותר, גמישים יותר, בריאים יותר במובן העמוק, חיים של התנסות וסקרנות. חיים של חיוניות!*
  • מוזמנות ומוזמנים להתנסות בפרידה מכל העודפים של החיים, אלו שמתחילים בתזונה ונגמרים במי שאנחנו.
נשמע דרמטי? לפעמים זה בדיוק כך.*

כאן משתפים ומספרים, מעלים רעיונות משונים, מפריחים בלוני ניסוי, צוחקים הרבה ומקבלים על כל זה המון תמיכה ורעיונות טובים.
@} @} @}
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

לאור דיונים שהיו פה בעבר רציתי לשתף את מי שמתעניינת בזה בקריאת חובה (לדעתי) - Rethinking Thin
זה ספר שעוקב אחרי מחקר גדול שנעשה בתחילת שנות האלפיים, בניסיון להבין את ההבדלים בין דיאטה מסוג אטקינס לבין דיאטה של צמצום קלורי והקפדה על ספירות ומדידות. נתנו לאנשים תמיכה שבועית במשך שנתיים ועקבו אחריהם. עודדו אותם באופן כללי לאורח חיים בריא.
בשתי הקבוצות אנשים ירדו במשקל (פחות ממה שהם כולם קיוו...) ואז עלו את כולו בחזרה. בתום השנתיים לא נמצאו הבדלים בין שתי הגישות ובשתיהן היו בודדים ששמרו על המשקל החדש.
המחקר הזה בפועל משחזר הרבה מאוד מחקרים שקדמו לו והספר בעצם שואל למה אנחנו ממשיכים לחקור מה שאנחנו כבר יודעים, שדיאטות לא עובדות ובחלק מהמקרים אפילו מזיקות.
(אגב, התשובה המקצועית שלי היא שזה משום שאין לנו שפה אחרת לדבר בה על משקל ושינוי משקל, אבל זה כבר לפוסט אחר...)
לצד זה המחברת סוקרת מחקרים פורצי דרך ממאה השנים האחרונות שמראים עד כמה המשקל שלנו הוא בעצם תולדה של דברים שאינם בשליטתנו (גנטיקה, בעיות שונות של לפטין וגרלין ששולטים על רעב), וכאשר הם בשליטתנו (=כמה אנחנו אוכלים) אנחנו בעצם לא ממש מסוגלים לשלוט עליהם.
כמובן שיש לכך חריגים אבל הם מעטים מאוד. עולם הדיאטות מתבסס כולו על זה שנקווה שאנחנו בין המעטים האלה.
(למי שמתעניינת מאוד, יש מחקר איכותני שהראה מה משותף לאנשים שהדיאטה שלהם מצליחה והם שומרים על משקלם גם לאחר חמש שנים. בדקו את זה בין משתתפים של שומרי משקל אז זה מאוד מוטה אבל מעניין.
נמצא בספר החדש של ג'יין אוגדן שנקרא The psychology of dieting).

עוד הספר מסביר איך מחקרים כבר הראו בעבר על אלפי אנשים ובאוכלוסיות מגוונות שהשמנה אינה קשורה באמת לחולי, ואיך בעלי אינטרסים שמתפרנסים מבעיות ההשמנה שלנו נלחמים בידע הזה, גם באקדמיה וגם בתעשיית ההרזייה וגם במכונים שונים שחוקרים את זה וממליצים על מדיניות. אם נפסיק להילחם בהשמנה כמות עצומה של אנשים תאבד את הפרנסה שלה ואת היוקרה ואת התקציבים.

המחקרים שהיא סוקרת מראים שבעיות בריאות נובעות ממשקלי קיצון - השמנה קיצונית ורזון קיצוני, וכל המשקלים שבאמצע הם בריאים. היא מסבירה איך משקל שנחשב בתרבות שלנו עודף הוא בעצם משהו שמייצר הגנה על הבריאות. היא גם מראה איך מה שנחשב למשקל עודף הולך ויורד כל הזמן.
זה ספר ממש ממש מרתק ומעורר מחשבה בגלל שהוא שם המון ידע שיש לנו כבר הרבה זמן תחת כותרת אחרת ומציג אותו בצורה שלדעתי היא ממש חשובה להבנה.

בסופו של יום אנחנו נשארים עם זה שמשקל, ברוב הצורות שלו שאינן קיצוניות, הוא עניין של טעם ותחושה.
אני אישית חושבת שצריך מאוד מאוד לכבד את מי שרוצה לרזות כי זה לא יפה בעיניה או כי זה לא נוח לה ובאופן כללי להרשות לאנשים לרצות מה שהם רוצים (אני עצמי חשה בשנייה את המשקל שלי אם הוא עלה אפילו טיפה כשאני עושה ספורט, רצה ומתרגלת יוגה...), אבל אנחנו חייבים להפסיק לאיים על אנשים בהפחדות ממחלות שנגרמות לכאורה ממשקל עודף. ועוד יותר מזה - חייבים להפסיק לעודד אנשים לרזות דרך חשיבה דיאטתית ושינוי התנהגותי דיאטתי. את כל המאמצים שהם מתכוונים להשקיע בזה צריך לכוון לשינוי של שינה, תנועה, טיפול רגשי, ואכילה של אוכל מעולה ומזין. לפעמים המשקל מגיב לזה ולפעמים לא. כשהוא לא - ניסיונות אחרים לאלץ אותו כנראה לא עוזרים אלא רק מזיקים.

חפשו את הספר הזה. לא יכולתי להוריד אותו מהידיים אפילו שהוא לא חידש לי כמעט כלום.
פלונית_אלמונית*
הודעות: 1700
הצטרפות: 23 ספטמבר 2001, 07:34
דף אישי: הדף האישי של פלונית_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלונית_אלמונית* »

יצא לי להתקל במחקרים שטוענים ששומן בטני מקושר לבעיות בריאותיות. מכירה? אמין בעינייך?
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

צריך לראות את המחקר או המחקרים ואז להחליט אם זה אמין או לא.
למיטב ידיעתי רוב המחקרים הללו עוסקים במתאם ולא בסיבתיות.
אני ממש לא מומחית בתחום אבל אינני מכירה מחקר שמסביר איך שומן כלשהו גורם לבעיות בריאותיות. אני לא מכירה הסבר שבו מובן איך השומן מייצר תהליך של חולי ולא רק במתאם איתו. זה לא אומר שאין, אלא רק שאני אינני מכירה כזה.

הניחוש הפשטני שלי הוא ששומן בטני נוצר באופן ספציפי מקבוצה מסוימת של מאכלים שיוצרים שרשרת של בעיות שאחד הביטויים שלה זה השמנה. בהיעדר המאכלים הללו השומן אולי יישאר (נגיד, כי האדם הזה ימיר את הבירה ביותר מזון ממה שהוא באמת צריך) אבל הבריאות אולי תשתפר.
מה שקורה להרבה מאוד אנשים שמתחילים תהליך של שינוי זה שירידה קלה יחסית במשקל משפרת להם מאוד את הבריאות. הם מתחילים לשים לב למה שהם מכניסים לפה (כמעט לא משנה איזו גישה זו, הם בפועל יאכלו הרבה פחות זבל) והמשקל שלהם מגיב לזה קלות אבל הבריאות מגיבה לזה חזק ומהר בפרמטרים אחרים שלה. כלומר, מצבם משתפר מאוד גם כאשר הם עדיין בעודף משקל רציני בהשוואה למה שנחשב משקל תקין. לדעתי זה בפני עצמו מלמד אותנו שלא השומן הוא הבעיה אלא דברים אחרים. כי אם השומן היה הבעיה אז השיפור המשמעותי היה צריך להתרחש רק כאשר רוב השומן הזה נעלם. בפועל יש אנשים עם מה שנחשב לעודף משקל רציני אבל מדדי בריאות תקינים לגמרי.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

מה שאני נתקלתי בו הוא הרבה מאוד אנשי מקצוע שטוענים ששומן בטני (כאשר השומן מתרכז כמעט רק בבטן ולא בכל הגוף) אינו "השמנה" בכלל אלא עדות לעודף קורטיזול בגוף. כלומר, זו תופעה של סטרס. מה שצריך לטפל בו הוא הסטרס: לצאת לטבע, להתבונן בעצים, להקשיב לציפורים, לנשום לנשום לנשום, לעשות דברים שמשמחים אותך, להוריד עומס מהחיים, לזהות אנשים ודברים שעושים לך רע ולעשות כל מה שניתן כדי לנקות מהם את החיים, בקיצור: לטפל טיפול מערכתי בסטרס.
והדבר האחרון שצריך לעשות זה להגביר פעילות גופנית או לעשות דיאטה. שני אלה מוסיפים לסטרס במידה ניכרת (אלא אם כן הפעילות הגופנית היא משהו נעים, כיפי ונחמד. רק שאלה שחושבים שהם צריכים "לתגבר פעילות גופנית" כדי לסלק את תופעת הבטן שנגרמת מקורטיזול, נוהגים לבחור בפעילויות-מגבירות-סטרס ולא בכיף, הנאה, זרימה ושמחה).
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

מחקרים כבר הראו בעבר על אלפי אנשים ובאוכלוסיות מגוונות שהשמנה אינה קשורה באמת לחולי, ואיך בעלי אינטרסים שמתפרנסים מבעיות ההשמנה שלנו נלחמים בידע הזה

חשוב להדגיש.
ולעומת זאת, הרזיה כן קשורה בחולי. (לא תמיד, אבל מספיק בשביל להדליק נורת אזהרה.)
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

החיוניות שלי

שליחה על ידי יולי_קו »

השומן הבטני, זה שמצטבר מסטרס (להשמין ממתח, בניגוד ל׳להשמין מנחת׳)- האם הוא נעלם עם הגברת הרגיעה (טבע, שמחה, פעילויות נעימות...), או שיש לו נטיה להשאר לתמיד?
פלונית_אלמונית*
הודעות: 1700
הצטרפות: 23 ספטמבר 2001, 07:34
דף אישי: הדף האישי של פלונית_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלונית_אלמונית* »

תודה ששיתפת אותי בהשערה שלך
במעבה_הפרדסים*
הודעות: 168
הצטרפות: 27 ספטמבר 2016, 06:11
דף אישי: הדף האישי של במעבה_הפרדסים*

החיוניות שלי

שליחה על ידי במעבה_הפרדסים* »

צילי אהובה, כל כך משמח אותי לראות אותך כאן @}
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

החיוניות שלי

שליחה על ידי יולי_קו »

צילי אהובה, כל כך משמח אותי לראות אותך כאן
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

תודה על החום והאהבה |L|

בשמת, אכן שומן בטני מקושר לסטרס ולמסלול הקורטיזולי אבל זו לא הדרך היחידה לצבור אותו. הוא מקושר גם לדברים אחרים בהיעדר סטרס כמו אלכוהול. ויוליקו, יש היום עידוד להפחתת שומן בטני בעזרת טכניקות של מיינדפולנס אז אני מבינה מזה שהורדת הסטרס אכן אמורה במקרים המתאימים (שבהם זו הסיבה) להפחית את השומן הבטני.

יונת, ממה שאני מכירה זה לא נכון. הרזייה לא מסוכנת לבריאות. רזון מסוכן לבריאות ואלו שני דברים שונים. מה שאני מכירה אומר בדיוק ההפך - לאנשים שיש להם עודף משקל, הרזייה של בין 3-10 אחוז ממשקל הגוף קשורה קשר הדוק ממש לשיפור במדדי בריאות אחרים. זו נחשבת להרזייה שמעיפה את עודפי הנוזלים שהגוף צובר בגלל תזונה לקויה מלאת סוכרים ומלחים ומעט מאוד שומן. תכלס, יכול להיות שרק הסיפור של הנוזלים, שמעיד על לקות התזונה, מספיק בשביל השיפור הזה כי הגוף פתאום מקבל מה שהוא צריך.
קרן_שמש_צהובה*
הודעות: 538
הצטרפות: 15 מאי 2016, 13:57
דף אישי: הדף האישי של קרן_שמש_צהובה*

החיוניות שלי

שליחה על ידי קרן_שמש_צהובה* »

צילי אהובה, כל כך משמח אותי לראות אותך כאן @}

רוצה לנצל את ההזדמנות לטובת ביתה של חברה טובה שלי:
הפעוטה כבת שנתיים, נולדה במשקל גבוה (4.500) ומאז, הולכת ומשמינה.
בהתחלה זה היה חמוד ומצחיק, אך בהמשך התחיל להדאיג את האם מאוד.

כמו שאמרתי, היא עכשיו בת שנתיים ושמנה מאוד ביחס לילדים אחרים בגילה.
בטיפת חלב הראו לאם שהיא מחוץ לעקומה והפנו אותה לדיאטנית.
האם משתדלת לתת לילדה אוכל מזין, אבל היא עדיין עולה במשקל בצורה משמעותית.
השבוע, בהמלצה של מרפא אלטרנטיבית, היא ביקשה מהרופאה בדיקות דם, אך הרופאה המליצה לה לפנות למרפאת השמנת יתר.

אני, באופן אישי, הרגשתי קצת לא בנוח עם ההתעסקות בהשמנה של בת שנתיים. זה ניראה לי קצת יותר מידי רציני וסטיגמטי.
מה שכן, אני מסכימה עם החשש של האם, היא בהחלט ניראית מלאה מאוד.
אציין כי יש לה התנהלות כזו, שכל מי שהיא רואה אוכל היא באה ומבקשת. בהתחלה זה היה חמוד ומצחיק, עכשיו קצת פחות.

מה היית אומרת לאמא הזו, צילי?
מה הייתן אומרות לה, בכלל?

היא כל כך מבולבלת ומוטרדת, אשמח להעביר לה איזשהו מסר מרגיע או כיוון לפעולה...
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

הייתי פונה עם הפעוטה לאנדוקרינולוג.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

גם אני הייתי פונה איתה. יש מיעוט קטן באוכלוסייה שנולד עם מערכת הורמונלית (למשל חוסר מוחלט בלפטין...) שגורמת לתופעות כאלה. אלו בעצם תינוקות ופעוטות שלא חשים שובע והם כל הזמן לא מסופקים, לא משנה כמה הם אוכלים. חסרה להם החולייה שמשדרת למוח שלא צריך יותר אוכל. זה דבר שנע על רצף, זה לא שחור ולבן, אבל במקרי קיצון זה יוביל להשמנה קיצונית ולתסכול הרבה יותר גדול לאורך השנים. יש לכל אורך מאה השנים האחרונות אנשים כאלה (שתועדו כבר כתינוקות ופעוטות שלא יודעים שובע) ואני רוצה לקוות שהמחקר כבר מצא לזה פתרון מתאים.
זו לא התנהגות נורמלית וזה בכלל לא חלק מעיסוק בהשמנה בצורה שבה זה מרתיע אותך. להפך... להזניח את זה יוביל בסוף להשמנה שהיא כנראה בלתי נמנעת, והיא תוביל לבעיות של דימוי גוף ועיסוק אובססיבי במשקל בצורה לא נכונה.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

יונת, ממה שאני מכירה זה לא נכון. הרזייה לא מסוכנת לבריאות. רזון מסוכן לבריאות ואלו שני דברים שונים

מקבלת.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

החיוניות שלי

שליחה על ידי מיכל_בז* »

צילי, גם אני שמחה לראות אותך! אם כי תוצאות המחקרים מדכאות אותי, הן הולמות את מה שאני מרגישה כבר הרבה מאוד שנים ואת הנסיון האישי שלי. העגום.

מהצד השני, אני חייבת להגיד שאני רואה תנועה מאוד חיובית, גם אם איטית, של אנשים שלא עושים דיאטה יותר. ואני לא מדברת על דיאטה מסורתית, אלא על כל הגבלת תזונה מכל סוג. אני נקייה מדיאטות (ומשתדלת אפילו להתרחק משיח על דיאטות) מתחילת 2019. כל פעם שאני מחשבת להישבר אני פשוט נזכרת בתהומות הייאוש והתיעוב העצמי שכל שבירה מובילה אותי אליה.

(״עוזר״ אבל כל כך כל כך עצוב, שהקטנה באחיותיי משלמת בגופה על הגישה הרעילה של המשפחה שלי לאוכל ונפלה מאוד חזק וחד לאנורקסיה.)
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

הי מיכל...
כל כך מעציב לשמוע על אחותך. טוב לדעת שהצלחת לחמוק מזה. אומנם אנורקסיה היא בהחלט לא רק תוצר של גישות רעילות כאלה, אבל זה לגמרי יוצר קרקע פורייה להתפתחות מצערת כזאת. אני מאחלת לה החלמה מלאה ושלמה. זה אפשרי, עבדתי עם נשים כאלה בהקשרים שונים ואני מאמינה בזה בכל לבי. ממש לפני שבועות ספורים ראיינתי כקייס סטדי מישהי שהיתה באנורקסיה במשך 12 שנה, היא היום בת 30, והיא בחוץ. אי אפשר להגיד עליה שהיא בריאה אבל היא בחוץ והיא מתקדמת ממש ממש יפה והראיון איתה עורר בי הערצה אדירה ליכולת של הרוח האנושית להתגבר על קשיים אדירים.

חבל לי שהתוצאות מדכאות אותך אבל אני מבינה את זה.
בסופו של יום, הגנטיקה שלנו היא אותו דבר כמו שהיא היתה לפני עשרות ואלפי שנים. מה שהשתנה זה שהגנטיקה הזו, שממש בנויה לשאוף למימוש הפוטנציאל המלא שלה (נגיד, להגיע לגובה הכי גבוה שאפשר ולמשקל הכי גבוה שאפשר בהינתן מספיק קלוריות כדי לעשות זאת) מוקפת עכשיו בכל הקלוריות והנוטריינטים שניתן להעלות על הדעת. אז המערכת פשוט פועלת את פעולתה כשורה ועושה מה שהיא בנויה לעשות.
המערכת הזו גם בנויה לישון כמו שצריך (עניין שכרוך בהשמנה בקשר אמיץ וידוע) וגם לנוע המון, ממש כל הזמן. אבל התנאים הסביבתיים, בניגוד לקלוריות, עובדים נגד הנטייה הטבעית הזו.

זה גרם לי לחשוב המון על אכילה כי בתכלס, כל מי שעבדתי איתו או איתה הרגיש ממש בקרביים צורך עז לנוע יותר ולישון יותר וגם להיות פחות בסטרס. זה החלק הקל כי גם הגוף שנמצא במצב לא טוב עוד יודע לבקש את זה כי זו הנטייה הטבעית שלו. אבל באוכל זה עובד אחרת. אחרי כמה שנים טובות של עבודה אני לא לגמרי בטוחה שהנטייה שלנו היא לווסת אכילה בתנאי שפע. יש לי חשד שהגנטיקה שלנו לא מאמינה לשפע. שזה קונספט תודעתי ולא פיזי, ולכן גם בהינתן שפע מתמשך, המערכת שלנו ממשיכה לזכור לנו את כל הדורות שנלחמו על אוכל ורעבו, ויש לה בילט אין להימנע מזה בכל מחיר.
ואז אולי אנשים שזה יותר חזק אצלם פשוט לא מתחברים לתחושה הזו של "יש מספיק" ועבורם הנטייה הטבעית היא לאכול יותר ממה שהם צריכים. וללמד אותם אחרת זה ללמד אותם לפעול בצורה שלא אינטואיטיבית להם.
אגב, אני עצמי פתרתי את זה בכך שאני לא מלמדת אנשים שום דבר על כמויות. אני מלמדת רק לזהות מה נכון עכשיו לגוף לאכול. איבדתי את האמון בלימוד שיטתי של קשב לרעב ושובע ואני חושבת שהוא לא עובד. אני חושבת שאם תהליך הזיהוי הראשוני של מה נכון לי לאכול עכשיו מוטמע ומצליח, לרעב והשובע יש סיכוי גבוה יותר לעבוד היטב ולהישמע. ללמד אותם בפני עצמם זה סוג של תקלה בעיניי.

החלק המעודד הוא שאני די בטוחה שזה נמצא על רצף. והמשמעות היא שרוב האנשים, גם אם הם יאכלו בגלל זה יותר ממה שהם צריכים, יהיו בפועל בעודף משקל קטן, ואם לזרוק לפח את הסרגל שמגדיר מהו עודף משקל - אז רבים מאוד פשוט יהיו במשקל תקין וזהו. ועכשיו כשאנחנו יודעים שזה בעצם לא מזיק ואף בריא, נשאר לנו להפסיק להתעצב על עצמנו, ולהתעצב רק על הנורמות החברתיות והבריאותיות שלא אנחנו קבענו ולעבוד עם הנורמות שאנחנו מאמינים בהן.

למה כל זה נשמע יותר טוב ממה שזה באמת? כי בחוויה שלי, שרבים שותפים לה, זה פשוט יותר נעים בגוף להיות רזה. לא רזה מאוד אבל כן בתוך מה שמכונה היום משקל תקין לפי ה BMI. כל החיים שלי משתנים לטובה עם שני קילו פחות. יכול להיות שהבריאות הפנימית שלי משתנה לרעה ואני בכלל לא יודעת את זה. אבל חוויית החיים שלי, הדרך שבה אני נושאת את גופי, האופן שבו אני נעה ורוקדת - משתפר פלאים.

ואיך כל זה עדיין יכול להישמע טוב? כי אם אני אעשה מה שהגוף שלי מבקש באמת ואתחזק באמת באמת, אז סביר שגם במשקל יותר גבוה יהיו לי שרירים נהדרים שיחזיקו היטב את כל זה ואני ארגיש נפלא. ומה אם אין לי משאבים לעשות מה שנדרש כדי להתחזק לטובת חיים נהדרים במשקל גבוה יותר? אין לי תשובה לזה, אבל בהחלט יכול להיות שהתשובה איננה הרזייה.

ואחרי שסיימת לקרוא את המגילה המהורהרת הזו, הנה באה עוד אחת (סולחת לי, נכון? אני פשוט שקועה בחומרים האלה עד צוואר בכל מסגרת שאני קשורה אליה מבחינה מקצועית) - יש אכן תנועה מאוד מאוד חיובית והולכת וגדלה (אפילו לא כל כך לאט) של אנשים שזרקו לפח את הדיאטה. זה אולי אחד הדברים הכי טובים שקורים לנו חברתית.
אני מרשה לעצמי לשים כאן שתי בעיות עם שני זרמים שאני מזהה בתוך זה:
ראשונה - החלק שמשווק את זה שאכילה אינטואיטיבית/קשובה/מודעת מייצרת ירידה במשקל באופן טבעי. אני שומעת את זה המון - תאכלי במודעות ותראי איך הקילוגרמים צונחים ממך. או - היא רזה בגלל שהיא קשובה לרעב והשובע שלה...
לצערנו הרב הנתונים מלמדים שזה לא נכון. וזה משאיר אנשים בתודעת דיאטה רק שעכשיו הם עושים דיאטה לא דיאטתית. המצב התודעתי נשאר אותו דבר. יש לזה אפילו שם, "דיאטת הרעב והשובע", כי כל כך טוחנים לאנשים לאכול עם הרעב והשובע שלהם שזו נהיית מטרה בפני עצמה ומי שלא עומד בה נכשל ונכנס למעגלי אשמה והלקאה עצמית, בדיוק כמו בדיאטה.
אבל גם בגישות שלא דוחפות את זה לגרון, הרבה פעמים נשמרת אי הקבלה של הגוף כמו שהוא ועידוד לרצות לרזות פשוט בצורה טבעית. כאמור, נתונים כבר הרבה שנים מראים שהאחוזים שיורדים מזה במשקל זהים לכל דיאטה אחרת. החלק שהגישה הזו כן מקדם בצורה יעילה זה הימנעות מעלייה נוספת במשקל. וזה ממש ממש לא הולך ברגל כי מי שאוכל גרוע ימשיך לעלות במשקל עד גבול מסוים ואפשר לעצור את זה באמצע הדרך! אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי מבחינה תודעתית כי זו קבלה אמיתית של הקיים.

שנייה - החלק המתנגד, שבעצם מתמקד במה לא לעשות (דיאטה). זה מזכיר לי שיחה עם מישהי שאיננה מחסנת את ילדיה, שהתרעמה מאוד על כך שקוראים לה "מתנגדת חיסונים". היא אמרה - אני לא מתנגדת לשום דבר. אני פשוט חיה את חיי באופן טבעי ובוחרת לא להתערב במה שעובד היטב לדעתי. אותו דבר דיאטה...
יש זרמים בתנועה הזו שיוצאים בכעס מאוד גדול נגד הדיאטות ובעיניי משמרים את ההתנגדות (שתמיד יש לה מחיר אנרגטי כבד לדעתי) במקום להדגיש את החלק שמקבל, לא רוצה להתערב, עושה את המיטב בתנאים הקיימים. לדעתי מי שנכנסת לתוך עסקי ה"ביי ביי דיאטה" שווה לה לשים לב לזה ולשמור על הרוח החיובית של המהלך הזה.
בספר המקורי של "אכילה אינטואיטיבית" מ 1995 יש הנחייה ממש ברורה לעבור דרך הכעס על תעשיית הדיאטות. ורואים את זה גם בהרבה אתרים מהתחום הזה. המון נשים נורא כועסות ומקדמות תפישות קורבניות ומאבק בפושעים הגדולים שגרמו להן להתמכר לדיאטות. אני אישית חושבת שזו טעות ממש חמורה לעודד את זה ואת כל האנטי הזה.
אני בעד המאבק החברתי, אבל לא חייבים לתרגם אותו פנימה. זה מזיק לתהליך, שהוא במהותו שחרור של כל הכעס והתיעוב, כלפי העצמי לפני כל דבר אחר...
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

החיוניות שלי

שליחה על ידי מיכל_בז* »

צילי, התגעגעתי למגילות שלך! תמגלי כמה שבא לך. אני קוראת בשקיקה.

גם לי קשה להתחבר לעניין הרעב והשובע. קודם כל, זה דורש ממני להיות במודעות גופנית מאוד גבוהה שלא פשוטה לי וחוץ מזה, זה לא משנה כלום. אני יכולה לדעת מתי אני שבעה ולהמשיך ואז, אכן, אני נופלת לתיעוב וכעס עצמיים.

בעניין הכעס, אני חושבת שהעולם ובעיקר הנשים השמנות, שהיו כנועות כל כך הרבה שנים, חייב לעבור דרך הכעס הזה. זה תהליך טבעי... קשה לעשות מהפיכה בלי לזעום. אני מרגישה שאני צריכה להתנגד אקטיבית לדיאטות כי:
  1. זה כל הזמן מסביבי.
  2. יש לי תחושה משונה שהעולם מצפה ממני להיות בדיאטה או בבולמוס. להיות בדיאטה, כי איך זה יכול להיות שאני לא עושה משהו כדי לצאת ממצבי ה״עגום״? בולמוס, כדי להסביר לעצמם איך הגעתי לשם מלכתחילה. קשה לי לאכול בחופשיות כאישה שמנה במרחב.
  3. וזאת הבעיה האמיתית, אני בעצמי לא מרגישה עדיין בנוח עם ההחלטה שלי. אני נורא פוחדת להשמין, אני פוחדת שבחרתי בעוד דרך ללא מוצא, אני פוחדת שאני עושה טעות שאין ממנה חזרה.
  4. אני לא רוצה להיכנס להריון במשקל הזה. אני אשה נמוכה וקטנה, יש גבול למה שהשלד שלי יכול לסבול. אבל אני לא מצליחה להעלות בדעתי הגבלה תזונתית כלשהי. יש לי בחילה מהמחשבה.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

אני יכולה לדעת מתי אני שבעה ולהמשיך ואז, אכן, אני נופלת לתיעוב וכעס עצמיים
אכן, את לא לבד בזה. זו חוויה כל כך מוכרת של כל כך הרבה אנשים שניסו את זה, שכאמור כבר יש לזה שם של דיאטה...
וזה לא רק השובע אלא גם אכילה "רק" כשרעבים, שמאוד מאוד קשה להרבה אנשים ואז הם מרגישים רע שאכלו בלי להיות רעבים. זה מילכוד. הוראות אכילה הן מילכוד. ויש הבדל מהותי בין הוראות איך ומתי לאכול לבין הנחייה שאומרת - רק שימי לב איך ומתי את אוכלת. זה בכל מקרה בסדר, רק שימרי לך את המידע. הוא מצטבר לאט לאט, ואם את לא עסוקה בלשפוט אותו יהיה לזה אפקט מתישהו. אבל את החלק הזה לא מלמדים, לצערי.
זה כמו להגיד על כל דבר - נסי להיות במודעות למניע שלך, זה עוזר בטווח הרחוק שבו מתחילה להצטייר לך תמונת מניעים מעניינת וחשובה. את לא חייבת לפעול על פי, רק לייצר את המידע ולאגור אותו לזמן שבו פתאום כן יתאים לך לעשות עם זה משהו, אם בכלל.

העולם ובעיקר הנשים השמנות, שהיו כנועות כל כך הרבה שנים, חייב לעבור דרך הכעס הזה
אני מסכימה עם זה בעיקרון, כאשר חושבים על המאבק החברתי שמתחבא שם פוטנציאלית. אבל אין שום מסלול שיש בו חובה כזו, בטח לא ברמה האישית, ולכן מעצבנת אותי ההנחייה או אפילו העידוד. מי שצריכה לעבור דרך הכעס - שתעבור דרכו ותפיק ממנו את המירב. אבל אולי לא כולן צריכות? ואולי בחלק זה פוגע? מה אנחנו יודעים?
יש איזשהו מסלול התפתחותי שזהה אצל כולן וכולם?

אם את מרגישה שמועיל לך להתנגד אקטיבית לדיאטות ואת רואה בזה רווח - תתנגדי! מה שעובד עבורך, זה מה שתעשי. אני מודה שמול הרשימה שלך אני תוהה אם זה באמת עובד עבורך... סעיף 1 הוא התנגדות, סעיף 2 הוא פחד, סעיף 3 בחילה. איפה החלק שבו את נהנית מהאכילה שלך והיא מתאימה לך ונעימה לך? המבנה האישיותי שלי לא היה יכול לייצר שימחה ונינוחות כאלה בתוך התנגדות, פחד ובחילה. אולי את אחרת.
מעבר לזה, נראה לי שתמיד טוב שיהיו לנו בראש כל מיני תסריטים כך שלא נהיה מחוייבים תמיד להגיב באותה צורה על טריגרים דומים. שנוכל לבחור ולא להרגיש שהבחירה בוחרת ומנהלת אותנו.

לגבי הציפיות של העולם... נו, מה עושים עם ציפיות יא בוגרת באופן שכמותך? בטח יש עוד איזו ציפייה או שתיים שהעולם לדעתך מצפה ממך ואיכשהו מצאת את הדרך להתעלם מהן. אז אותו דבר כאן. יש לך בילט אין מנגנון שיודע לנפות ציפיות מדרכך וזו מטרה חשובה מאוד להפעיל אותו עליה.

אני מבינה ללבך עם הפחד להשמין עוד ועם החשש מהיריון במה שמרגיש כמו משקל עודף. אני כן יודעת שכאשר הפחד מנהל את הבחירות שלנו לאורך זמן ובלי הבחנה אם הוא ריאלי ומתאים או לא, הן נוטות להיות פחות מוצלחות בדרך כלל. ובתרגום ישיר - הן עצמן מובילות להשמנה.
איך נפטרים מהפחד להשמין? זה לא בדיוק פשוט, כמו עם כל הפחדים שבאים במקור לשמור עלינו. אבל ההבנה שזה אולי מכשול עבורך, הפחד עצמו, יכולה להיות קצה חוט עבורך. ואולי גם יועיל לך במצבך לשחרר קצת את האוכל ואת המחשבות עליו ולהשקיע את מירב מאמצייך במה שמסתדר לך אינטואיטיבית שזה שינה ותנועה.
אני תמיד אומרת לאנשים - לו חייך או חיי ילדייך היו תלויים בזה, היית מוצאת דרך לסדר את זה. אז הנה עובדה מעניינת - חייך וחיי ילדייך (איכות חייהם) אכן תלויים בכך שאת תזוזי הרבה ותשני כמה שאת יכולה. את מסוגלת לתפוש את זה? יש בך איזשהו חלק שמאמין בזה?
שקטה*
הודעות: 1157
הצטרפות: 25 ספטמבר 2012, 14:14

החיוניות שלי

שליחה על ידי שקטה* »

צילי, טוב לראות אותך פה. הקול שלך חסר.
אני רק שאלה: האם משמעות הדברים היא שברגע שעולים במשקל אין דרך חזרה? אני כרגע בהריון שני שהתחיל לפני שהספקתי להוריד בערך שמונה קילו שנשארו עלי מההריון וההנקה הקודמים . אין לי ציפיה לחזור ממש למשקל שהייתי בו לפני ההריון הראשון אבל הייתי רוצה לרדת בחזרה לנגיד חמישה קילו יותר ממה שהייתי ולהישאר בערך באזור הזה. כרגע אני ממש מרגישה עלי את העודף הזה כשאני זזה וזה מעיק. לא בקטע של סירבול או קושי ממש לזוז כי אני לא בעודף משקל גבוה או משהו, סתם תחושה אחרת בגוף שלא נעימה לי.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

שקטה, לא הייתי אומרת את זה, מכמה סיבות. קודם כל, כי יש אנשים שכן יורדים במשקל. ויש כאלה שיורדים בקלות.
ואולי את במקרה ביניהם. אולי את מהאנשים שכאשר הם מסדרים את האכילה שלהם ואוכלים היטב ובשמחה הם יורדים במשקל. ואולי לא. ואולי את מהאנשים שכאשר הם מסדרים קצת את האכילה הם יורדים בקלות רק מעט אבל יורדים.
ההצעה הכי טובה שלי לאנשים שרוצים לרזות זה לאכול הכי מזין וטרי שהם יכולים, לישון טוב ולזוז כמה שהגוף שלהם מבקש. כי לפעמים הגוף מגיב לזה בהרזייה ולפעמים לא. אבל לפעמים כן :-)
מה שבטוח לא עובד זה מאמצי הרזייה מכוונים שכוללים הגבלות, בין אם מגבילים את הקלוריות ובין אם מגבילים רכיבי מזון או משפחות מזון. ושוב... גם זה כן עובד בעצם, פשוט למעטים מאוד.
קחי בחשבון שאת מרגישה את העודף כי השרירים שלך לא הספיקו להשלים את הפער בין החוזק שלהם למשקל החדש. את יכולה לחזק אותם ואת יכולה לסדר את התזונה היטב ופשוט לראות מה קורה ואיך הגוף המאוד פרטי שלך מגיב לזה.
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

החיוניות שלי

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אוף, כתבתי מלא ואיבדתי את זה.
העניין עם הפחד נכון מאוד. אבל אני כן מבינה בראש את הלופ הזה. כן, אני מבינה. החרדה לא רק גורמת לסטרס, במקרה שלי היא גם מניעה בולמוסים או ״סתם״ אכילה רגשית. (אגב, לא היו לי בולמוסים כבר תקופה. כנראה כי אני לא מונעת מעצמי כלום.)

אני ישנה יותר ויותר. יואב בן שנתיים ויש לילות שהוא ישן רצוף, בטח מאז שהפסקתי להניק. ברוב הלילות בנז קם ואני לא. אבל אני עדיין מתעוררת מכל ציוץ, אני ישנה דרוכה. מתי זה עובר?

התנועה היא גורם לחץ נוסף כי אני ממש לא זזה. למעשה אני בכושר נוראי. לפעמים קשה לי לעלות במדרגות. הר הכרמל, שם אני לומדת עכשיו, הפך לאויב המושבע שלי. הוא חונק אותי. אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לזוז... אולי פשוט כי זה קשה לי נורא ולוקח זמן להתחזק ברמה כזאת שזה כבר לא סבל. אני סובלת ואני נורא נבוכה מההתנשמויות שלי.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

לא נכון שמאמצי הרזייה מכוונים לא עובדים. פשוט לא נכון. כל האנשים שאני מכירה שהגבילו את צריכת הקלוריות שלהם לאורך זמן מסויים ירדו במשקל. מה שכן נכון הוא שקשה לתחזק את זה. ועבור רוב האנשים החיים תחת מגבלה קלורית ממושכת הם לא פשוטים בכלל עד בלתי אפשריים. והרבה אנשים שירדו במשקל ונשארים במשקל החדש הפכו את זה לסוג של עבודה שנייה. העניין הוא-הגבלה קלורית גורמת לירידה במשקל. אגב ממה שאני רואה מסביב גם אנשים רזים באופן טבעי מגבילים את כמות המזון של עצמם-פשוט באופן חסר מאמץ. טרם פגשתי אישה שאוכלת המון ונותרת רזה (יש נערות כאלו, מהתרשמותי זה לא עובד אחרי גיל עשרים וקצת) או אישה בריאה שאוכלת מעט יחסית ושרויה בעודף משקל גדול (זה כן יכול להגרם במחלות שונות, טבל זה לא נושא הדיון להבנתי)
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

אגב-כל פעם שכתבתי אנשים התכוונתי לנשים (: ממה שאני רואה אצל גברים הסיפור שונה מעט
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

כמובן שהגבלה קלורית מובילה להרזייה אם היא יורדת מתחת למה שהגוף מנצל! אלה חוקי טבע פשוטים.
אבל אף אחד לא עושה דיאטה כדי לרדת במשקל ואז לעלות אותו בחזרה, ובטח שלא עם ריבית. דיאטה, בשביל רוב האנשים, היא לא בשביל לרזות אלא בשביל להיות רזים. ולצער רבים אלו שני דברים מאוד שונים.
ויש פה עניין נוסף וחשוב שמאפיין אנשים עם היסטוריה ארוכה של דיאטות - אצלם, הגבלה קלורית יכולה בהחלט לא להוביל לירידה במשקל כי הגוף שלהם למד להזדקק לפחות קלוריות בשביל לשמר פעילות בסיסים. עד שהם לא יורידו קלוריות בצורה חריפה שחותכת מתחת לקו הזה (ושלרוב תפגע בכמות הנוטריינטים שהם מקבלים מהמזון ולכן נחשבת מסוכנת), הם יכולים לחתוך קלוריות עד מחר ולא לרדת במשקל.

אני בהחלט פגשתי נשים וגברים שאוכלים המון, ממש ממש המון (אלפי קלוריות ביום!) ונשארים רזים. יש מיעוט באוכלוסייה שיש לו מערכת שעובדת אחרת משל הרוב. ונדמה לי שבעניין הזה גם משנה איזה קלוריות הם אוכלים כי מי שאני מכירה אוכל בעיקר קלוריות ריקות, מלא פסטה ולחם, ובכל זאת נשאר רזה. למה? ככה הגוף שלו/שלה.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

לא היו לי בולמוסים כבר תקופה. כנראה כי אני לא מונעת מעצמי כלום
איזה יופי, מיכל! זו ממש התקדמות חיובית ומשמחת.
והשינה מסתדרת כשהיא מסדרת. יש בזה הרבה מימד תפישתי ורגשי, של מתי משחררים את התחושה העמוקה הזו של "צריך לזנק על הילד". בטח יש כאלה שזה לא עובר להן אף פעם. אני יכולה לומר לך שאני תמיד ישנתי מצוין, אבל בכל רגע נתון בן הזוג שלי ישם מצוין ממני :-D

התנועה היא גורם לחץ נוסף כי אני ממש לא זזה. למעשה אני בכושר נוראי. לפעמים קשה לי לעלות במדרגות. הר הכרמל, שם אני לומדת עכשיו, הפך לאויב המושבע שלי. הוא חונק אותי. אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לזוז... אולי פשוט כי זה קשה לי נורא ולוקח זמן להתחזק ברמה כזאת שזה כבר לא סבל. אני סובלת ואני נורא נבוכה מההתנשמויות שלי.
אכן, להתחזק זה קשה. מתחילים מקטן, אין ברירה. עולים מדרגות בבניינים במקום במעלית. עושים כמה צעדי דילוג כשאף אחד לא רואה (אם זה מביך אותך). עושים שלושה צעדי ריצה ועוצרים וחוזרים ללכת...
אין מנוס. החיים שלך תלויים בזה, לא פחות. וכן, אני יודעת מניסיון שזה נורא נורא קשה. אבל נורא!
יש איזו פעילות בתנועה שאת מחבבת? שממש משמחת אותך?
עוברת_אורח*
הודעות: 1746
הצטרפות: 15 פברואר 2003, 19:04
דף אישי: הדף האישי של עוברת_אורח*

החיוניות שלי

שליחה על ידי עוברת_אורח* »

מהתרשמותי תנועת הדיאטות פשוט התחכמה ושינתה את שמה. עכשיו היא טבעונות, או פליאו, או כל תחפושת בריאותית אחרת שמאפשרת לאנשים להמשיך להיות באובססיה לגבי המזון שלהם ושל ילדיהם. ואני אומרת את זה בתור בוגרת באופן, שעד היום מרגישה קצת לא בסדר לגבי כל מיני מאכלים שקראתי דפים שלמים על למה וכמה הם רעים וממכרים.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

תנועת הדיאטות פשוט התחכמה ושינתה את שמה. עכשיו היא טבעונות, או פליאו, או כל תחפושת בריאותית אחרת שמאפשרת לאנשים להמשיך להיות באובססיה לגבי המזון שלהם ושל ילדיהם
מסכימה איתך. וזו לא רק התרשמות שלך. את יכולה לראות את זה למשל כאשר מחקר משווה בין גישות כאלה לבין דיאטה קלורית רגילה. יש הרבה כאלה. והמסקנה היא שבכל הגישות הללו, בדיוק כמו בדיאטות קלוריות, קורה אותו דבר בדיוק. הן מעוררות מודעות למה שאנחנו מכניסים לפה, ואז בפועל אנחנו אוכלים יותר טוב וגם פחות קלוריות בדרך כלל, ואז נגמר לנו מלהחזיק את השריר הזה מכווץ, ואז אנחנו חוזרים לדרך שבה היינו. גם בגישות הללו יש אחוזי "הצלחה" דומים מאוד לאלו של דיאטות קלוריות.
מה שכן, לא הייתי ממהרת לבוז בצורה עקיפה לאנשים ולכנות את מה שהם תקועים בו "אובססיה". יש לנו בעיה אמיתית ופשוט עוד אין לנו בשבילה פתרון אמיתי. מה שאת מכנה אובססיה אני מכנה פשוט מצוקה.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

קפצתי כי במסגרת מחקר שאני עושה נתקלתי בזה
A primary role of the father is to teach the baby that love and comfort are not necessarily associated with food. ~Author Unknown
וחשבתי לי שזה פשוט גאוני למדי. ושזה מסביר כל כך הרבה בתרבות שבה אבאים פשוט הולכים ובקושי מגדלים את הילדים שלהם. וגם חשבתי לי על עצמי, קצת בעצב, כי למרות שאני חיה עם אבא שגידל את ילדיו בדיוק חצי חצי מהיום שהם נולדו, לא השכלתי להבין שיש פה תפקיד נפרד משלי ולכן מאוד נמנעתי מלעשות בהנקה שימוש מנחם או מרגיע. בשבילי הנקה היתה האכלה בלבד וזה היה לי ממש חשוב כי חרדתי מאוד מהחיבור הזה שיוצר אכילה רגשית. וכאשר היה לי ברור שאין רעב הייתי פונה לחיבוקים ומגע ועוד ועוד...
לו הייתי מבינה את זה הייתי יכולה פשוט להשאיר את זה לאבא, שהיה כה נוכח.
מצד שני... יש לי ילדים בריאים מאוד רגשית ולחלוטין לא אכלנים רגשיים כך שכנראה גם שום נזק לא נגרם לשום כיוון. והרווח היחיד שאולי היה לי בזה הוא שהילדים מעולם לא היו תלויים עלי או זקוקים דווקא לי. אין לנו בבית שום זכרונות של ילד שמתעקש על אמא באיזושהי סיטואציה, ובטח לא בסיטואציה רגשית.
ובכל זאת... אני חושבת שזה משפט ממש ממש חכם, גם אם מדכא קצת בתרבות שבה אנחנו חיים.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

A primary role of the father is to teach the baby that love and comfort are not necessarily associated with food.

הי צילי!
המקרה שלך מאוד מעניין.
מאז ומתמיד דיברתי על החשיבות שבאי יצירה של קישור בין חום ואהבה לאוכל. תמיד חתרתי כמיטב יכולתי לקישור של אהבה ושמחה עם חום פיזי או לחלופין פעילות גופנית או משחק כלשהו.

אני סבורה שלא הגיוני שהתפקיד הזה יוטל על הורה אחד. שהרי אם השני יוצר את הקישור, והוא הורה נוכח, הקישור עלול להיווצר בין כך ובין כך.

נשמע גם שפעלת מצוין.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

מה שכן, לא הייתי ממהרת לבוז בצורה עקיפה לאנשים ולכנות את מה שהם תקועים בו "אובססיה". יש לנו בעיה אמיתית ופשוט עוד אין לנו בשבילה פתרון אמיתי. מה שאת מכנה אובססיה אני מכנה פשוט מצוקה.

גם אני. בכלל, מכנים היום כל דבקות בדבר "אובססיה" או "שריטה". מישהי לאחרונה אמרה לי שיש לה אובססיה לספורט. אמרתי לה שהיא פשוט אוהבת ספורט והוא עושה לה טוב. לא אובססיה ולא בטיח.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אם השני יוצר את הקישור, והוא הורה נוכח, הקישור עלול להיווצר בין כך ובין כך.
זה היה קו המחשבה שלי בזמנו ואני בהחלט ערה לכך שזה, בתכלס, עבד לי.
אבל אולי יש עוד דברים שעובדים? הפואנטה שלי היא שבתור אמא צעירה לא חשבתי שמשהו אחר יעבוד ואולי שם הטעות שלי. עשיתי בחירה נוקשה ואולי לא היה צורך בנוקשות הזו.

תמיד חתרתי כמיטב יכולתי לקישור של אהבה ושמחה עם חום פיזי או לחלופין פעילות גופנית או משחק כלשהו.
אהבה זה פשוט ביחד. לא משנה ממש מה עושים בביחד הזה. וגם להזין זה אוהב.
הפחד שלי היה שבסוף רק הזנה תהיה אהבה. שהילדים שלי יוכלו להירגע רק אצלי ורק או בעיקר בהנקה עד שלב שלי נראה מאוחר (האמת היא שכל גיל לזה נראה לי מאוחר... חשבתי אז ואני חושבת גם היום שתינוק שהכל אצלו בסדר אמור להיות מבסוט בכל ידיים שאוהבות אותו באמת, ועירבנו עמוקות גם בני משפחה אחרים בהרגעה של הילדים והשכבה שלהם לישון למשל).
בהקשר הזה ומול הציטוט הזה נשארתי עם יותר שאלה מתשובה. קצת מאוחר מדי לכל זה אבל אולי לאחרות זה יועיל לתהות על זה בכלל.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

אהבה זה פשוט ביחד. לא משנה ממש מה עושים בביחד הזה. וגם להזין זה אוהב.

נכון. להזין זה גם אוהב. ובעצם התכוונתי יותר לכך שניסיתי לא לקשר בין חגיגה של משהו או שמחה או ניחום עם אוכל.

אבל זה לא לגמרי הלך לי, על אף שאני ההורה המרכזי לגמרי. נוצר קישור כזה עם ממתקים במידה מסוימת.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

וחטיפים.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

צ'מעי, את ממש לא יכולה לקחת על זה אחריות. רבים אחרים מאכילים את הילדים במסגרות והקשרים אחרים ולא רק שיש להם מודעות שונה משלך, חלקם מאמינים שזה ממש טוב ככה!
אחותי תפסה דקה וחצי שלי מאיזו הרצאה על אכילה רגשית ובחלקה ניסיתי להסביר איך זה קורה דרך השפעת הסביבה ממש בינקות. איך הסביבה ממש דוחקת אימהות להניח שאי נוחות זה אוכל ודוחפת אותן להניק בכל מצב כזה כשהן צעירות ונוחות להשפעה. כל בכי הכי קטן, כל אי נוחות הכי קטנה - אולי הוא רעב? מתי האכלת אותו? נתת לו משני הצדדים?
וכמובן שזה גם מאוד נוח, לייצר מצב כזה שבו רק אמא יכולה להרגיע והכל קשור לרעב ואכילה כשיש תינוק יונק...

אלו כוחות שפעילים כל הזמן, מלאי כוונות טובות ואחרות, וזה לא כוחות בכלל מול אמא אחת שמבינה עניין ומנסה לפעול אחרת.

ולצד זה יש מחקר איכותני יפה שבו צילמו הורים מאכילים קטנטנים מה שאחר כך הם כינו "אוכל רגיל" ו"אוכל אהבה", וראו איך ממש כל המימיקה ושפת הגוף משתנות כאשר אנחנו מגישים לילדים את מה שעבורנו כבר נקשר רגשית (עוגה, שוקולד וכאלה...). הפנים קורנים, העיניים זורחות, הגוף כולו משתתף ונרכן, יש חיוך אחר לגמרי. אהבה, נו.
והילדים מבינים בצ'יק. לא צריך הרבה.

סיפור מצחיק משלי - אני מהדור שידע את הפיצה מקפיצה! זה נכנס אלינו בבית כשהייתי בת עשרה, נשמר במקפיא והוגש בזמנים מיוחדים שרצו לפנק בהם ולעשות משהו מיוחד. הקטע המצחיק הוא שאני ממש זוכרת כמה זה היה מגעיל. זה היה ספוגי ורטוב והיה לזה טעם לוואי נוראי ושום תחושה של גבינה. ובכל זאת, אי אפשר לטעות במערכת היחסים המיוחדת שלי עם פיצה ולהבין את השורשים שלה.
אז תעשי את זה לתינוקי קטן... אין לו שום סיכוי. וגם אם תתאמצי עד אין סוף, אלא אם יש לך אפס אכילה רגשית משלך עצמך, הוא יבין מצוין. ככה זה.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

אלו כוחות שפעילים כל הזמן, מלאי כוונות טובות ואחרות, וזה לא כוחות בכלל מול אמא אחת שמבינה עניין ומנסה לפעול אחרת.

זהו תיאור מדויק וממצה הן של העובדות והן של החוויה שלי מולן!

לדעתי, הכוונות הן לא דווקא טובות, אגב. לא שאני מייחסת זדון חלילה לאף אמא! אבל האכלה של ילדים אורחים בממתקים ובחטיפים כדבר שמח נובעת בעיקר מרצון בשקט או מכך שיהיה ידוע שבבית הזה כיף.
דו_כיפת*
הודעות: 276
הצטרפות: 14 דצמבר 2018, 01:03

החיוניות שלי

שליחה על ידי דו_כיפת* »

"הרווח היחיד שאולי היה לי בזה הוא שהילדים מעולם לא היו תלויים עלי או זקוקים דווקא לי. אין לנו בבית שום זכרונות של ילד שמתעקש על אמא באיזושהי סיטואציה, ובטח לא בסיטואציה רגשית."
צילי, וואו. פשוט וואו.
אצלנו זה כל כך אחרת, שלא יכולה בכלל לדמיין יכול להיות אחרת. הילדה (בת שנתיים וחצי) מתעוררת ומבקשת את אמא בבכי, ואם היא לא נמצאת זה...
האם זה קשור להנקה ולאוכל? אולי. ניראה שאכן הסביבה ממש דוחקת אימהות להניח שאי נוחות זה אוכל ודוחפת אותן להניק בכל מצב כזה ובעיקר, הילדה למדה שבאי נוחות הכתובת היא אמא, באסא.
כי זה בהחלט דורש אחריות, החלק הזה...
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

האכלה של ילדים אורחים בממתקים ובחטיפים כדבר שמח נובעת בעיקר מרצון בשקט או מכך שיהיה ידוע שבבית הזה כיף
אני חושבת שאלה רק חלק מהסיבות. יש גם "אצל כולם מגישים ולא רוצים להיות חריגים" ויש גם הורים שבאמת ובתמים לא מוצאים בזה שום נזק בכמויות שנראות להם סבירות. הם לא לוקחים בחשבון כמה הילדים באמת אוכלים אלא כמה הם אוכלים אצלם בבית. ולא תאמיני, אבל שמעתי את זה הרבה פעמים לגבי שוקולד ומשקאות ממותקים, אבל זה "נותן אנרגיה" ומכאן שאפילו מביא תועלת ממשית. זו כוונה טובה לגמרי, וגם האחרות שציינתי הן בתחום מאוד אפור לדעתי.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

האם זה קשור להנקה ולאוכל? אולי
אני לא חושבת שזה קשור להנקה ואוכל אלא לניהול של ההנקה וההאכלה. את תמצאי את זה אצל המון משפחות שבכלל לא מתקיימת בהן הנקה.
אבל אם להיות מדויקת, אני חושבת שזה לא קשור בקשר ישיר. אימהות שנמצאות במצב כזה של היאחזות חזקה של הילד דווקא בהן עושות/לוקחות חלק בפרקטיקות נוספות אחרות. וההנקה או ההאכלה היא רק אחת מהן והיא פשוט תהיה סימפטום של אותו הדבר.
זה סוג מסוים של אימהות ולא סוג מסוים של האכלה. וזו לא תמיד אימהות שבוחרים בה כי חושבים שככה טוב (גם כאלה יש!) אלא הרבה פעמים אימהות שנדחקים אליה. אימהות שבעצם בתוכה האמא לבדה לספק את כל הצרכים של הילד אם היא רוצה ואם לא. וזו גם לפעמים אימהות שבה האמא מלכתחילה מאוד בודדה אפילו בתוך מערכת היחסים והילד הופך להיות משהו שהיא נאחזת בו, ואז הוא נאחז בה גם כשזה כבר לא מתאים לה ולא משרת אותה כי זה מה שהוא רגיל.
אני לא יודעת אם משהו מזה הוא הסיפור שלך וממש חשוב לי לומר שאני לא כותבת פה עליך. אבל אני כן כותבת על נשים שראיתי ועבדתי איתן ושמעתי את הסיפור שלהן (ולפעמים גם של בני הזוג שלהן).
אם את לא מרוצה מהמצב הזה ואת רוצה להמשיך לשוחח על זה - כולי אוזן. ואם את בטוב או סתם לא רוצה להתעסק בזה - שיהיה בהצלחה רבה. הכל משתחרר בסוף, בחיי.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

אני חושבת שאלה רק חלק מהסיבות. יש גם "אצל כולם מגישים ולא רוצים להיות חריגים" ויש גם הורים שבאמת ובתמים לא מוצאים בזה שום נזק בכמויות שנראות להם סבירות. הם לא לוקחים בחשבון כמה הילדים באמת אוכלים אלא כמה הם אוכלים אצלם בבית.

את מן הסתם צודקת, צילי. אני הרבה יותר קשוחה בניתוח ההתנהגות של מאכילי הממתקים. אני חושבת שפעמים רבות זה נובע מאגואיזם. ברור היום לרבים שזה לא לעניין. זאת ועוד, אמהות בדרך כלל מאוד העריכו את זה שחברים של הפיצית אוכלים אצלנו אוכל מזין ופירות וירקות או שייק של פירות ואגוזים אם רוצים משהו בין הארוחות, ואין חגיגות אוכל, אלא אכילה פשוטה כשרעבים. שלא נדבר על זה שהחברים גם נהנו מאוד.

אבל כאמור זה לא ממש עבד, ולפיצית יש קישור ברור בין נחמה וכיף לממתקים ולחטיפים (לא לאוכל, עם זאת).
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

אגב, דוכיפת, אולי שווה לומר על זה עוד משהו, כי אולי זה בכלל לא סגנון אימהות אלא סגנון חיים או אפילו אישיות. אני אישה שלא מסוגלת שאף אחד נתלה עליה. אני בנתינה מתמדת אבל אני נותנת כמעט רק כשאני רוצה וזה מתאים לי וזה הרבה.
לא מסוגלת לעמוד מול תביעות של אחרים ובטח לא תקיפות או דורשניות. זה ממש... מוצץ לי את החיים. אז אולי לא מפתיע בכלל שככה מנוהלת גם ההורות שלי ושזה התבטא בגישה מסוימת גם להנקה כדי לסגור כל פינה שיכולה להניב תלות רגשית כזאת שאני לא יכולה לסבול.
לילדים שלי שלום, אגב. גם רגשית :-)
דו_כיפת*
הודעות: 276
הצטרפות: 14 דצמבר 2018, 01:03

החיוניות שלי

שליחה על ידי דו_כיפת* »

אוי, צילי
את כזו חדה וגאונה
פשוט נעתקה נשמתי
אין לי מילים להעביר את התחושה הזו מסך...

את כל כך צודקת שזה סגנון של אישיות, עוד לפני ההורות...
אבל אנחנו הורים צעירים, ממש בתחילת הדרך, אז הכיף הוא, בעיני, ההזמנות לראות, ואם רוצים - להשתנות. ההורות היא חוויה מקסימה בהקשר הזה, ואני לגמרי מרגישה בסדר עם עצמי שאין לי את כל התשובות...

צילי, נקודת המפט שלך היתה ממש מפכחת, מבחינתי, ואני ממש ממש שמחה לראות אותך שוב, כאן |יש|
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

:)
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

ממ, זה הפיך. דורש השקעה וסבלנות אבל הפיך לגמרי.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

ממ, זה הפיך. דורש השקעה וסבלנות אבל הפיך לגמרי.

גם אצל מתבגרת?

אם כן, פרטי, הדגימי ופרטי :-). תודה!!!
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

אצל כל אדם. אני עובדת עם אנשים מבוגרים בעיקר. האדם הכי מבוגר שעברתי איתו הוא בן 73! הוא עדיין אוכל אכילה רגשית אבל הוא נהיה כל כך מודע לזה, שזה פחת לבערך רבע ממה שזה היה לפני כן. ובשביל האכילה הרגשית שלו הוא אוכל... אגוזים :-)

המסלול נראה בערך ככה - קודם כל נותנים לזה שם. מזהים את זה ביחד איתה בלי שום שיפוט. עושים שיחה מקדימה שבה תאמרי לה שאת רואה את זה ובודקת איתה אם יש לה עניין לשים לב לזה יותר או בכלל להוביל איזשהו שינוי שם לטובת תזונה טובה יותר וחוויה רגשית טובה יותר.
אם היא תדחה אותך - שחררי. אולי תחזרי לזה בזמן מאוחר הרבה יותר ואולי זה פשוט יזרע לה במערכת רעיון ויצוץ לה בשלב אחר בחיים.
טיפ לשיחה הזו - אם גם את אכלנית רגשית, אפילו קצת, כדאי לבוא מתוך החוויה שלך ולדבר על עצמך קודם כל.
אם היא תגלה בזה עניין - אמרי לה שהשלב הראשון הוא פשוט לזהות את זה ולתת לזה שם בלי שום שיפוט. פשוט לדעת לומר - אני אוכלת עכשיו את הדבר הזה כי משהו במערכת שלי לא לגמרי מסתדר ואין לי כוח לטפל בו כרגע. או, אם זה יותר מדויק - אני אוכלת את זה עכשיו כי משהו בי מוצף רגשית ואני לא יודעת מה בדיוק לעשות. או - אני אוכלת את זה עכשיו כי התרגלתי לאכול את זה כשאני מרגישה X
או כל דבר אחר שמדויק לה לחלק הארי של האכילה הרגשית שלה.
הפואנטה היא להתחיל להבחין בין אכילה מתוך רעב ואכילה אחרת. יש כל מיני אכילות אחרות ולאט לאט מתחילים להבחין גם ביניהן. למשל אכילה חברתית או אכילה מתוך עייפות. כי לא כל אכילה שאינה מתוך רעב היא קביים רגשיים.

זה לרוב שלב מאוד ארוך שבו רק עושים "שיום" וקיטלוג נכון ומדויק לגברת עצמה. זה שלב מאוד מתבונן והכי חשוב לנקות אותו מכל שיפוט שהוא.
בשלב הבא אפשר להתחיל גם לתת שם לרגש או לצורך שמניעים את הפעולה הזו. אם כבר למדתי שאני אוכלת רגשית ואיך זה נראה ומרגישה ובאיזה אוכל זה בא לידי ביטוי, כעת אני יכולה לומר מהו המנוע של זה.
ומשם יחסית קצרה הדרך לסיפוק של הצרכים בצורות נוספות. אנחנו לא מנסים להכחיד את האכילה הרגשית אלא רק לוודא שלצידה יש לנו עוד דרכי התמודדות ולכן האכילה הזו היא לא אוטומט יחיד (כי אין לנו מושג מה עוד לעשות) אלא משהו שאנחנו בוחרים בו בדעה צלולה וזה בסדר גמור.
מה שקורה אחרי זמן זה שבגלל הבחירה המודעת ההתנהגות הזו פוחתת משמעותית ובשאר הזמן אנחנו בוחרים להיות עם הרגש או לעמעם אותו באמצעים אחרים.

עם ילדים (אני לא יודעת בת כמה היא...) יש דרך נוספת משום שהם קרובים אלינו רוב הזמן ואנחנו רואים אותם, וזה פשוט להציע להם קירבה וקשר כשאנחנו רואים אותם זולגים למקום הזה.
"חכי שנייה עם החטיף, הוא יחכה לך בנחת. בואי נשחק משהו. בואי נתחבק. בואי נצא לעשות משהו ביחד. בואי נשתה כוס תה (פחות מוצלח אבל יותר טוב מכלום)". הילד לומד מזה שרואים אותו, שמזהים את המצוקה שלו להתמודד, ושמציעים לו חלופה של אהבה. זה מחווט קשר חדש במוח.

מה שאני עשיתי עם אחד מילדיי שנתקע בלופ של "אין לי מה לעשות, אני אלך למטבח לקחת פרי" היה פשוט לצעוק עליו בחיוך לבבי - "אוכל זה לא פתרון לשעמום, צא צא צא מהמטבח ותמצא מה לעשות שמשמח אותך". אם זה היה לו קשה שאלתי אם אפשר לעזור לו ולרוב היינו מפטפטים או משחקים משהו. ההתנהגות הזו הוכחדה בתוך זמן ממש קצר. הערתי לו ככה אולי ארבע או חמש פעמים וזהו. אבל זה לא מתאים לכל משפחה או יחסים.

עזרתי קצת? משהו מזה מדבר אליך או מתאים? אפשר להמשיך לחשוב הלאה.
ממ*
הודעות: 1322
הצטרפות: 11 ינואר 2006, 19:32

החיוניות שלי

שליחה על ידי ממ* »

צילי, את נפלאה וחכמה.

אם היא תדחה אותך - שחררי. אולי תחזרי לזה בזמן מאוחר הרבה יותר ואולי זה פשוט יזרע לה במערכת רעיון ויצוץ לה בשלב אחר בחיים.

היא מאוד מתנגדת.

_אני אוכלת עכשיו את הדבר הזה כי משהו במערכת שלי לא לגמרי מסתדר ואין לי כוח לטפל בו כרגע. או, אם זה יותר מדויק - אני אוכלת את זה עכשיו כי משהו בי מוצף רגשית ואני לא יודעת מה בדיוק לעשות. או - אני אוכלת את זה עכשיו כי התרגלתי לאכול את זה כשאני מרגישה X
או כל דבר אחר שמדויק לה לחלק הארי של האכילה הרגשית שלה._

אז באופן פשוט לדבר על זה ולתת דוגמאות? אין לי הרבה דוגמאות על עצמי. אני אוכלת באופן פשוט, חוץ מלעיתים קצת רחוקות דברים מתוקים כשיש לי מיגרנה או כשאני נורא עייפה בלילה ואין לי כל כך מודעות.
אין ממתקים בבית, אבל היא קונה כמעט מדי יום. ואומרת בבירור שהיא מצוברחת אז היא רוצה חטיף, או פשוט קונה.

עם ילדים (אני לא יודעת בת כמה היא...) יש דרך נוספת משום שהם קרובים אלינו רוב הזמן ואנחנו רואים אותם, וזה פשוט להציע להם קירבה וקשר כשאנחנו רואים אותם זולגים למקום הזה.

נכון :-(. אני כל כך עסוקה, שפה אכן יש עניין. אני צריכה למצוא את הזמן לתעל אותה לכיוון אחר לפני קניית החטיף.

היא אגב אתלטית, יפהפיה וחתיכה. אבל יש פה קצת עניין.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

היא מאוד מתנגדת
רוצה לספר למה בדיוק היא מתנגדת?
העצה שלי היא תמיד שמה שמתנגדים אליו - עדיף לשחרר. ילדים מריחים מקילומטר כשאנחנו עושים סלטה כדי לשנות אצלם משהו כאילו באגביות, כאילו בלי שהם ירגישו. ואז הניסיון נוכח היטב בתודעה שלהם, אבל משום שלא אמרנו את זה ישירות אי אפשר לדבר על זה והם מתכנסים עוד יותר.
העניין הוא שכאשר מנתחים התנגדות לרוב מגלים שהילד או הצד השני לא בהכרח מתנגד להכל או לכל דבר שנוגע בנושא ולכן שווה לבדוק - להיכן מכוונת ההתנגדות? לתוכן? לעשייה? לדיבור? לרוח של הדברים? לעצם ההתערבות?
ואת מה שזיהינו - להפסיק. ושוב לבדוק אם זיהינו באמת מספיק טוב ואת כל מה שנדרש.

אז אני כותבת לך עוד במענה לשאלותייך, אבל אם יש שם חלקים שעוררו כבר התנגדות אז הכתיבה תהיה לטובת הציבור ולך אמליץ לשחרר שם.

אין ממתקים בבית, אבל היא קונה כמעט מדי יום
היא קונה מכסף שכבר יש לה או שהיא מבקשת בשביל זה?
אם הכסף הוא שלה אז יש לה אוטונומיה מלאה שם ואז ההתערבות (אם בכלל...) היא מאוד אחרת ממצב שבו היא מבקשת ממך כסף לצורך הזה. זו שיחה אחרת.

אומרת בבירור שהיא מצוברחת אז היא רוצה חטיף
זה מצב מעולה ממש, כי היא מראה לך שני דברים (בהנחה שהבנתי נכון את הסיטואציה):
1) יש לה מודעות מלאה לאכילה הרגשית שלה. זו לא רק חצי הדרך אלא שלושת רבעי ממש. את לא צריכה לעזור לה לחבר את הקצוות.
2) היא אומרת לך את זה. היא משתפת אותך במשהו חשוב. מזה אנחנו לומדות שהיא לא מתביישת בהתנהגות הזו (מעולה!) ושהיא חושבת שזה איכשהו עניינך.

אם עושים משהו, אז השיחה שאני מציעה היא קודם כל לפרגן לה על היכולת להבחין בזה. על הזיהוי האלוף שלה מאיפה באה האכילה שלה. והודייה על זה שהיא משתפת.
במידה מסוימת אפשר לומר שהיא משתמשת באכילה הרגשית שלה כדי להודיע לך מתי יש לה מצב רוח רע.
ואם היא לא רוצה שיתערבו לה באכילה הזו נשאר לך "רק" להתייחס למידע הכי חשוב שהיא מוסרת לך - היא מצוברחת!
שתלך לקנות מה שהיא רוצה ולצד זה תתעסקו שתיכן בציברוח שלה. היא תרגיש שאת רואה אותה, והיא תלמד עם הזמן שיש עוד דברים לעשות עם ציברוח חוץ מאשר לאכול. את כל שאר החיבורים היא תעשה כבר לבד, כנראה בגיל מבוגר יותר.

התייחסות אפשרית - לשקף. פשוט לחזור על מה שהיא אמרה. "את מצוברחת ואת הולכת לקנות אוכל". שהיא תשמע את החיבור מבחוץ. ואז לשאול - רוצה לעשות עוד משהו בנוסף לזה כדי לטפל בציברוח הזה? (שימי לב, חשוב חשוב, לא "במקום" אלא "בנוסף").
אם היא תגיד לא אז לא.
אם היא תשאל - מה למשל? תגידי לה - בואי נחשוב ביחד מה עושה טוב לאנשים עם ציברוח. ותדברו. תספרי לה, אם זה מתאים, מה עוזר לציברוחים שלך. תציפי דברים כמו הליכה בחוץ, לעשות דברים עם עוד מישהו שאוהב אותנו (ותציעי את עצמך...), לעשות משהו שאוהבים (תחביב, קריאה, נגינה...), אמבטיה, לדבר על זה, ועוד ועוד. חכי קודם לרעיונות שלה למרות שיכול להיות שלא יהיו לה כי היא רגילה לאכול.
את יכולה לומר משפטים שמתחילים ב"כשאני מצוברחת אני..."
או משפטים כמו - "אני יודעת שכאשר אנשים מצוברחים הם..."
או - "כשסבתא שלך היתה מצוברחת היא היתה..."
או לשאול - "מה עוד היית שמחה לעשות עם ציברוח כזה?"
או - "מה החברות שלך עושות כשהן מרגישות ככה?"

השיחה היא על התמודדות רגשית, ותראי איך הופה - האוכל כבר לא במרכז, הוא רק עוד אפשרות, וזה בלי שאמרנו על המנהג הזה אפילו מילה רעה אחת. רק הרחבנו את מעגל האפשרויות וקיבלנו תקשורת אוהבת על הדרך.

אני צריכה למצוא את הזמן לתעל אותה לכיוון אחר לפני קניית החטיף
מציעה לך לנסות גישה קצת אחרת. זה לא תפקידך לתעל אותה לשום מקום או לעשות משהו לפני שקורה הדבר ה"לא טוב".
תפקידך כאמא, לדעתי, זה לראות אותה. לראות שזה מה שהיא למדה. שזה מה שעובד בשבילה הכי טוב והכי מהר והכי יעיל. ולשדר לה שזה בסדר גמור. ולצד זה להציע לה מניסיונך וחוכמתך והבנתך עוד אפשרויות שאולי היא תבחר לנסות ואולי לא. אבל אם תראי אותה ותכבדי את הבחירה שלה אני מניחה שהיא תגיב לזה יותר טוב מאשר אם האנרגיה תהיה של "לתעל למקום אחר, יותר טוב או נכון".
יש לי תחושה שאם תהיי במקום תודעתי הרבה פחות מתאמץ והרבה פחות לוקח אחריות, יעלה הסיכוי שתמצאי את הזמן לזה כי זה לא ירגיש לך כמו פעולה כבדה ומבאסת ואולי אפילו מתישה או סיזיפית שצריך לחזור עליה.

שמחה נורא לשמוע איך את עפה על הבת שלך :-)
זה היה רגע קסום לקרוא את המשפט האחרון שלך אז תודה ששיתפת. עשית לי לחייך בחום.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

ולמען הסר ספק, הדבר הכי טוב באמת לעשות זה לבדוק למה היא מצוברחת ואיך זה מרגיש ואיפה זה נחווה בגוף וכו'. נדמה לי שזה ברור מאליו כשמישהו מודיע שהוא מצוברח אבל פתאום הרגשתי שזה כאילו נשאר מובלע במלל על התמודדות עם אכילה רגשית ולא נאמר מספיק ברור.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

בעבר המלצתי פה על הספר Rethinking Thin, ועכשיו אני שבה להמליץ על ספר נוסף שנקרא The Diet Myth, שממש משלים את התמונה שמצוירת בראשון (למרות שסדר פרסומם הפוך).
זה ספר שמעמיד למשפט את הגישה השמנופובית ומראה בצורה מרתקת עד כמה שומן לא קשור למחלות או מצב בריאותי, ואיך התאהבנו כחברה במרדף הזה אחרי השומן כי זה קל ונוח הרבה יותר מאשר להתמודד עם הצרות האמיתיות שלנו, שהן זמינות התזונה הגרועה ואורח חיים ישבני. על הדרך הוא מסביר היטב ובבהירות למה הצרה הכי גדולה שלנו היא בעצם הדיאטות עצמן, ואיך הן הן אלו שגורמות לנו לעלות במשקל ולחלות במחלות שבטעות מקושרות אחר כך לשומן עצמו. הוא מראה איך המחקרים שעל בסיסם נקבע ששומן זה הגורם למחלות לא באמת מראים את זה, ואיך בחלק של כתיבת המסקנות והצגת הנתונים נעשו שם עיוותים מכוונים וגסים כדי לפצות על היעדר נתונים טובים שישרתו את המסקנות.

אחת מהפרקטיקות הללו כבר הצגתי כאן בעבר, שכאשר יש סיכון אפסי למשהו, וסיכון אפסי פלוס עוד טיפה בקבוצה אחרת שיש בה עוד טיפה משקל, מציגים את השינוי באחוזים במקום במספרים אמיתיים וזה נראה נורא. למשל, 4 נשים במשקל "תקין" מתוך 50 אלף מתו מהתקף לב, ובקבוצה שבה המשקל היה גבוה יותר מתו 6 נשים מתוך 50 אלף מהתקף לב. אלו נתונים חסרי משמעות שבעיקר מראים שהשמנה לא מקושרת להתקפי לב. אבל אם במקום להציג את המספרים הללו נאמר שבמשקל גבוה יש סיכוי של 50% יותר למות מהתקפי לב כבר יש לנו כותרות יפות!
אין מה לעשות, המסקנה היא אחת והיא כבר ידועה לנו מזה עשרות שנים, בערך משנות החמישים של המאה הקודמת. הרזייה לא יכולה להיות מטרה בפני עצמה כי הבעיה היא מלכתחילה לא השומן עצמו. הכיוון צריך להיות חיים שמחים בכל מה שחשוב (אוכל מעולה, שינה טובה, תנועה שנעימה לנו, עיבוד רגשי ותשומת לב לצרכים שלנו ועוד...). לפעמים המשקל מגיב לזה בירידה ולפעמים לא. בשני המקרים זה לא משנה. משנים החיים עצמם והבריאות שנגזרת מהחלטות כאלה ולא ממספר כזה או אחר.
אנחנו ממחזרים את אותן שיטות הרזייה בשמות שונים כבר מסוף המאה התשע עשרה בלי שום נתונים של הצלחה לטווח ארוך. לא המצאנו שום דבר חדש בגיזרת הדיאטות במאה השנים האחרונות. מה שקרה מאוחר זו התגבשות ההבנה שאנחנו לא רק נכשלים בהרזייה בטווח הארוך ומשמינים בחזרה ועם ריבית (ושזה תוצר לוואי של הדיאטה עצמה ולא של כוח הרצון החלש שלנו!) אלא גם מזיקים לעצמנו ממש. אנחנו יודעים כבר הרבה זמן שחלק מהמחלות שמקושרות למשקל גבוה הן תוצר לא של השומן אלא של הירידות החוזרות במשקל.

ויונת, עכשיו אליך, כי הספר הזה מצדיק לחלוטין הערה שהערת כאן ושלא הסכמתי איתה וכעת אני מסכימה חלקית, וזה שהרזייה היא מסוכנת ולא רק רזון. אני כן מחדדת משהו כי הרזייה בפני עצמה, בדיוק כמו שומן בפני עצמו - איננה מסוכנת. אם היא תוצר לוואי טבעי של תהליך חיובי לשיפור איכות החיים אז היא מבורכת. אם היא תוצר של מהלך מכוון להכניע את משקל הגוף - היא מסוכנת בצורה מפורשת.
אחד הדברים הכי יפים שהוא מראה במיתוס הדיאטה, שבו הוא מצטט משהו מלפני הרבה זמן, זה את השקר שיש ב"גם ירידה קלה של 5% במשקל תורמת מאוד לבריאות". ראשית, הנתונים שיש לנו לא תומכים בזה בכלל. ירידה במשקל קשורה בקשר אמיץ, גם אם לא סיבתי, להתגברות של מחלות וסיכונים למחלות עתידיות.
אבל מעבר לזה, אדם ממוצע ששוקל 170 קילו, ומוריד 5 או 10 אחוז ממשקלו, הוא עדיין אדם שמוגדר כ obese. אז אם אוביסיטי היא הבעיה, לכאורה, והאדם שנשאר אחרי הירידה הקטנה הזו הוא עדיין לגמרי אוביס, אז איך יכול להיות שהבריאות שלו משתפרת פלאים בגלל הירידה במשקל?
מה שקורה בפועל זה שמשתפר מצבו רק של מי שמשנה את אורח חייו, אוכל אוכל מעולה וישן טוב וזז ודואג לאכילה הרגשית שלו או לדפוסים לא מועילים אחרים סביב האכילה. ואז השיפור במדדי הבריאות שלו הוא לא נגזרת של הירידה הקלה במשקל (שהיא בסך הכל תוצר לוואי) אלא זה שהוא אוכל יותר טוב וזז וישן יותר טוב. ובמקרה המשקל שלו הגיב לזה בירידה קלה אבל המשקל מראש הוא לא הבעיה.
השקר הזה משרת היטב רק גורם אחד - את אלו שמוכרים דיאטה. למה? משום שירידה קלה כזו זה כל מה שהם יכולים לעמוד מאחוריו אז הם קבעו את זה כמדד להצלחה שלהם וכרף שבו הם מתוגמלים על ה"ההצלחה" הזו. בפועל, מי שמוריד במשקל משהו קטן בדרכים לא בריאות לא ישפר את מדדי הבריאות שלו אלא יחלה יותר. כאמור, יש נתונים רבים מאוד שמדגימים את זה.

אגב זה, במחקר שעשיתי למשהו באוניברסיטה, מצאתי שחברות שמוכרות שירותי דיאטה למועצות מקומיות ועיריות שקונות מהן את השירות הזה לטובת תושבים במשקל גבוה, הן אלו שקובעות מה תהיה הירידה במשקל של המשתמשים שעליה הן תקבלנה תגמול. זה די מדהים כשחושבים על זה ובאנגליה עיריות רבות קונות שירות כזה מחברות דיאטה. באה חברת שומרי משקל ואומרת לעירייה כך - אנחנו נעזור לאנשים לרדת במשקל במשך חצי שנה ועל כל אדם שנעזור לו לרדת לפחות 5% ממשקלו נקבל תגמול. העירייה משלמת ברצון כי יש לה "נתונים" שגם ירידה קלה כזו תומכת מאוד בבריאות ועשויה לחסוך לה אחר כך כסף בשירותי הבריאות הכלליים. שומרי משקל עוזרת לאנשים לרזות את המינימום הזה שיחסית קל לרדתבחצי שנה עם הרבה תמיכה והתלהבות של התחלה, ובדיוק ברגע שבו אנחנו כבר יודעים שזה מפסיק לעבוד (חצי שנה!) הם לוקחים את הכסף והולכים, ומשאירים אנשים לעלות במשקל בחזרה ולהפוך לחולים יותר ופגיעים יותר למחלות ממה שהם היו. בחסות ה"מחקר" החברות הללו מתעשרות מכספי ציבור בכך שהן הופכות אותנו לחולים יותר. מתסכל בצורה בלתי רגילה.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

מצטטת מצילי:
"זה שהרזייה היא מסוכנת ולא רק רזון. אני כן מחדדת משהו כי הרזייה בפני עצמה, בדיוק כמו שומן בפני עצמו - איננה מסוכנת. אם היא תוצר לוואי טבעי של תהליך חיובי לשיפור איכות החיים אז היא מבורכת. אם היא תוצר של מהלך מכוון להכניע את משקל הגוף - היא מסוכנת בצורה מפורשת"

אני רוצה להוסיף פה עוד משהו שלא התייחסת אליו.
ההרזייה כמעט תמיד מסוכנת כמעט לכל האנשים. שני המקרים היחידים אינם רק "תוצר טבעי של תהליך חיובי" או "תוצר של הכנעה מכוונת של הגוף".
ההרזייה בפני עצמה - מסוכנת.
אלא אם כן מדובר בירידה קלה, הדרגתית מאוד, שהיא תוצר לוואי של שינוי הרגלים חיובי הכולל יותר תנועה, יותר שמחה, יותר אוכל אמיתי וטעים (מדגישה: טעים!!!! אוכל לא טעים מסוכן לבריאותך, בהזדמנות אסביר על זה), ואך ורק אם המשקל שממנו ירדנו היה מהסוג המאוד-עודף, כזה שמפריע ללכת, מפריע לשבת, מפריע לשכב, מפריע לישון וכדומה.
אבל אני בהחלט יכולה לדמיין מצב שבו האדם בטוח שהוא ב"תהליך חיובי לשיפור איכות החיים" כשבעצם הוא לא אוכל מספיק, לא אוכל תזונה שמתאימה לו, עושה יותר מדי פעילות גופנית מהסוגים הלא נכונים, מתיש ומדלדל את הגוף, אבל הוא הולך לא לפי הקשבה לגוף אלא לפי כל מיני מיתוסים שקרא בסיינטיפיק-מעריב, והוא בטוח שההרזייה שלו חיובית, כשבעצם היא תחזור אליו כמו בומרנג בצורת פרקינסון או סרטן או מחלת לב בעוד כמה שנים ולא יהיה לו מושג שזה קשור.

גם ההרזייה וגם רזון קשורים במחלות הרבה יותר ממה שאנשים חושבים.
למשל, איבוד משקל הוא גורם סיכון משמעותי לסרטן! עצם איבוד המשקל, עצם הירידה במשקל (מכל סיבה שהיא! הקאות בהריון, תקופת מתח ומבחנים, עבודה שלא מאפשרת לשבת בנחת ולאכול), מדלדלת את הגוף במובנים שעדיין לא נחקרו עד תום, ומחזקת דווקא תהליכים סרטניים בגוף.
בפועל הרופאים הרלבנטיים יודעים את זה כבר משנות השמונים של המאה הקודמת, לפחות - אבל זה לא מקודד אצלם ככה, ולכן אין להם מודעות להזהיר את הציבור.

בין היתר, תהליך ההרזייה גורם לשחרור של רעלים מסוכנים בבת אחת למצב שהם ניידים בגוף.

תארו לעצמכן שאולי "אחת מתשע", שכבר מזמן אחת משש מבחינה סטאטיסטית במדינת ישראל, היתה יכולה אולי להפוך ל"אחת מתשע עשרה" אם היינו עושים ניסוי בבריאות הציבור שבו היינו פשוט אוסרים על כל סוג של דיאטה או דאגה ביחס למשקל?

לגבי נשים מעל גיל 50, יותר ויותר מחקרים הוכיחו שני דברים:
  • נשים מלאות בריאות יותר, נשים רזות נמצאות בסיכון גבוה להרבה מאוד מחלות וביניהן אוסטיאופורוזיס ושברים (אחת מסיבות המוות המשמעותיות בגיל מבוגר היא שבר במפרך הירך).
  • ככל שהכולסטרול גבוה יותר בגיל השלישי, האשה תאריך ימים יותר ובבריאות טובה.
אלה שהתזונה שלהם מתבססת על מזון תעשייתי זול וגרוע, פשוט לא מזינים את הגוף שלהם. אין מספיק ויטמינים ומינרלים לתהליכי החיים בתאים בשביל להחזיק את הגוף. הבעיה איננה שהם משמינים, הבעיה היא שהם לא מזינים את הגוף.
תפילה*
הודעות: 160
הצטרפות: 06 ינואר 2007, 22:05

החיוניות שלי

שליחה על ידי תפילה* »

תודה. מעניין לקרוא אתכן.

ובשמת, מחכה שתהיה לך הזדמנות לפרט בנוגע ל-
מדגישה: טעים!!!! אוכל לא טעים מסוכן לבריאותך, בהזדמנות אסביר על זה.
ובעיקר אם תוכלי להתייחס בדברייך למי שאוכל מזין לא טעים לו. (יש לי כמה וכמה כאלה בבית.)
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

אלה שהתזונה שלהם מתבססת על מזון תעשייתי זול וגרוע, פשוט לא מזינים את הגוף שלהם. אין מספיק ויטמינים ומינרלים לתהליכי החיים בתאים בשביל להחזיק את הגוף. הבעיה איננה שהם משמינים, הבעיה היא שהם לא מזינים את הגוף.

בדיוק.
השמנה יכולה להיות סימפטום של בעיה, והרזיה גם יכולה להיות סימפטום של בעיה.
בעצם היה ראוי שעל כל שינוי במשקל נעצור ונשאל: איך את מרגישה?
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

תוספת:
אם חושבים מה הבעיות שגורמות להשמנה לעומת הבעיות שגורמות להרזיה, אז הרזיה הרבה יותר מפחידה מהשמנה.
השמנה יכולה להעיד על מחסור תזונתי, תגובה דלקתית, או סתם שפע של אוכל.
אבל הרזיה... זה יכול להיות ״סתם״ דיכאון או אנורקסיה, יכול להיות טפילים או מחלות מעיים, ועד סרטן.
(שכנה שלי מתה מסרטן שלא אובחן במשך זמן ארוך. הסימפטום הראשון היה הרזיה.)
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

תודה, יונת. אין ספק שהרזייה לא מכוונת הרבה יותר מאיימת מהשמנה לא מכוונת. אבל אני חושבת שאנחנו מדברות פה על מה שכן מכוון, או לפחות מודע. והרזייה מודעת ומכוונת שהיא תוצר של דיאטה היא דבר שונה מאוד מזו שמתרחשת כתוצר לוואי של מחלה. ואני מוחאת לך כפיים בקול גדול על הקישור בין זה לבין "איך את מרגישה?" כי נדמה לי שהצורך הזה או הרצון לרזות בצורה מכוונת מביע חוסר שביעות רצון עצמי מאוד עמוק. כולנו יודעות מאיפה זה מגיע, אבל השאלה שהצעת, על כל הרבדים שלה, נראית לי קריטית.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

_ההרזייה בפני עצמה - מסוכנת.
אלא אם כן מדובר בירידה קלה, הדרגתית מאוד, שהיא תוצר לוואי של שינוי הרגלים חיובי הכולל יותר תנועה, יותר שמחה, יותר אוכל אמיתי וטעים (מדגישה: טעים!!!! אוכל לא טעים מסוכן לבריאותך, בהזדמנות אסביר על זה), ואך ורק אם המשקל שממנו ירדנו היה מהסוג המאוד-עודף, כזה שמפריע ללכת, מפריע לשבת, מפריע לשכב, מפריע לישון וכדומה._
לזה בדיוק התכוונתי בתוצר של תהליך בריא. וכן, מסכימה לגמרי שתוצר כזה לעולם יהיה מאוד איטי ועדין. אני לא בטוחה לגבי זה שרק אם המשקל העודף הוא עודף נורא. אני חושבת שכמו בכל דבר, יש לנו שונות. ויש אנשים שיהיה להם בריא לרזות ככה רק ממשקל מאוד עודף ויש כאלה שלא.
אחד הדברים שאני רואה מכל החומרים שאני קוראת זה את הצורך שלנו לכבד שונות ולשחרר נחרצות שלא חייבים אותה ולהשאיר מקום לכולם. בעיניי, להסביר לאנשים שממש אסור להם לעשות דיאטה - זה המפתח. ואז שילכו כולם לשנות בצורה טובה ואמיתית ועמוקה את חייהם המודרניים ויראו מה יקרה. לדעתי, בשינוי חיובי אמיתי ועמוק, גם אנשים עם משקל עודף הרבה יותר נמוך ממה שציינת ירדו במשקל ואז זה בסדר.
הקושי האמיתי הוא לוודא שהביטוי "אורח חיים בריא" לא הופך להיות למכבסת מילים שבה אנשים מחביאים את הדיאטה שלהם. ובדיאטה אני מתכוונת גם לבחירת עצמן וגם למצב התודעתי שלהם, שאם הוא דיאטתי זה לפעמים יותר חמור מכל דבר שהם אוכלים או לא אוכלים.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

מי שאוכל מזין לא טעים לו.
מציינת כאן שני דברים חשובים לגבי טעם, לפני שבשמת עונה מה שהיא התכוונה לענות.
1) "טעים" זה מושג משתנה, נרכש, נוזלי מאוד. צריך לזכור את זה כאשר רותמים אותו לטובת ההחלטה מה להגיש ומה לאכול.
2) "טעים" זה עניין של רצף וציפייה. יש אנשים שעבורם טעים זה כל דבר שנמצא מעבר ל 5 בסקאלה של 1-10, ויש כאלה שצריכים שזה יהיה 9 בשביל לקרוא לזה טעים.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

מוסיפה פה עוד מידע לגבי הסכנות של רזון ושומן כי בעצם רק בקצוות של שני הצדדים יש סיכון אמיתי, ואני מדברת על קצוות טבעיים, לא כאלה שמגיעים אליהם בצורה מאולצת.
קחו למשל את המדד הדפוק של ה BMI, רק לשם המחשה, כי לפיו שולחים היום אנשים לעשות דיאטה לצער כולנו.
הטווח שנחשב בריא ותקין הוא בין 19 ו 25. בפועל, הטווח התקין והבריא מבחינת מדדי בריאות הוא בין 18-37. מחקרים מראים שאין הבדלים של ממש בין אוכלוסיות בתוך הטווח הזה, ולמרות זאת ארגוני בריאות שולחים את כל מי שמעל 25 לעשות דיאטה. למה בעצם? התשובה ברורה אבל מכעיסה מאוד ונוגעת למושגים התרבותיים שלנו ולהרבה כסף.
אבל מה השוס? שבתוך הטווח הרחב הזה יש קבוצה אחת שבאופן קבוע מקבלת ציונים קצת יותר גבוהים בכל פעם שבודקים סיכון למחלות. רוצות לנחש באיזה BMI אתן בעצם הכי בריאות? כי זה לא 19-25...
זו הקבוצה שנמצאת בין BMI 25-29. כלומר, מה שרוב העולם הרפואי מכנה כבר עודף משקל הוא כנראה המשקל הכי בריא לרובנו. זו הכללה מאוד גסה אבל זה מה שעושים מחקרים אפידמיולוגיים, הכללות גסות, ויש לזה ערך וזה חשוב ומעניין, ובכל מקרה היה אמור להדליק נורה אדומה חזקה לכל מי שממליץ ומקדם BMI נמוך יותר.
משהו בזה מוציא אותי מדעתי כי הנתונים כבר קיימים המון זמן.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

אגב BMI...
בן הזוג שלי הוא חתיך עולמי. באמת, כל מי שנמצאת כאן וראתה אותו תעיד שזה אדם חזק וגבוה בלי שום דבר שנראה כמו עודף משקל. כשהוא שם את הפרטים שלו במחשבון BMI של ה NHS (זה כמו קופת חולים כללית של אנגליה) יוצא לו 25.4 ומתקבלת ההודעה הבאה, שומטת הלסתות
Your health would really benefit from gradually losing just 5% of your current weight. The best way to lose weight is through a combination of diet and exercise.

We've got lots of resources to help you lose weight safely. If you're concerned about your weight speak to your GP.

Aim to lose 4.5kg
Recommended daily calorie intake:
2175 - 2796 kcal
To lose 1-2lbs a week stick to the lower end of the range.

במקום להגיד לו שאולי הוא בעודף משקל ושכדאי להתייעץ עם איש או אשת מקצוע (גם זה מאוד בעייתי אבל איכשהו עובר) פשוט נאמר לו לרזות, וגם כמה. הרי מי שקבע שהמדד זה רלבנטי יודע היטב כמה הוא בעייתי ואיך הוא לא רלבנטי בעליל לחלקים לא מבוטלים מהאוכלוסייה. אז איך אפשר פשוט לשלוח אנשים לרזות באמצעות שילוב של כלים שכבר ידועים כלא יעילים? ממש מדהים...
האיש הזה, במשקל 88, שהוא המשקל העליון המומלץ לו, נראה על גבול ה"רזה מדי". לפעמים ארגוני בריאות הם סוג של סכנת נפשות.
דו_כיפת*
הודעות: 276
הצטרפות: 14 דצמבר 2018, 01:03

החיוניות שלי

שליחה על ידי דו_כיפת* »

צילי,
איך את יודעת תמיד לבוא בזמן, אבל בדיוק? עם מילים מתוקות מתוקות...
לפני כעשרה חודשים רציתי להצר קצת את הגזרה, לקראת אירוע
ממש שמרתי עלי לא ליפול לדיאטה אלא להקשיב לגוף ולפנק אותי באוכל טרי, מזין וטוב.
יותר להיות בתשומת לב ולאכול כשרעבה, ולוותר על ג'אנק שסתם זרוק פה במטבח ולא משפר לי שום דבר בשום צורה
מאז הספקתי לרזות מעט, ולהתלהב מתחושת הקלילות בכניסה לחנות, וכל כך הרבה פריטים זמינים פתאום למדידה

בינתיים הספקתי קצת גם לאבד פוקוס ביחס לעצמי, וליפול לסוג של שיגרה שוממה, קצת מסכנה (מסיבות שונות ומשונות)
ועל הדרך נדבקה גם הדיאטה ולחץ סביב המשקל ברמה שבועית
ואני ממש מרגישה שזה לא נכון לי
מעולם לא עשיתי דיאטה ואין סיבה שאנסה כעת
הגוף שלי לא יודע מה זה והוא סתם נלחץ
למה לענות עלמה חביבה שכמותי? למה לא לפנק, לרפד, להזין באהבה?
כי עייפתי. ואין בי כוח. אז נרדמתי בשמירה, בעמידה

והנה באת. והזכרת.
כמה טוב שיש אותך!
צריכה עוד לחשוב איך להטמיע, כך שהיחס לטובתי בענין האוכל יהיה יותר זמין לי מאשר זה לטובת המשקל.
זה קול שכל כך לא נוכח בחיים שלי, שלפעמים אני מרגישה שעלי להמציא אותו כל פעם מחדש...
@} @} @}
בלבוסטה*
הודעות: 530
הצטרפות: 04 יוני 2008, 13:16

החיוניות שלי

שליחה על ידי בלבוסטה* »

אני רוצה להעלות משהו שמטריד אותי בעניין הילדים.
כי מצד איד אני מאוד מטמינה המה שנכתב הפוסטים האחרונים.
זה כבר שני עשורים שמדברים על כך שכביכול עודף משקל של עד 10 קג מהטבלאות המוכרות הוא הבריא ביותר עבור רוב האנשים. זה נמצא נכון בכל מה שנוגע לסיכונים לבביים שברי עצמות אוסטאופורוזיס ועוד

בתוכי אני מחזיקה בגישה הזו מאז ומעולם שחריגה זה טוב וזה אומר שגם תזונה לא בריאה זה טוב.

זה מה שיושב לי בראש בכלל החיים של את מהריבוע של בריא רזה וכו - זה טוב

אבל מה. הילדים ואני אוכלים רע.
זה כבר הפך לברירת מחדל שגרתית.
זה שוקולד וגלידה ומטוגנים ופחמימות שאני ממש בעד אבל הרבה פחמימות וסוכר ושתיה מתוקה וחטיפים ואיכס

הבעיה שאני לא מצליחה להוציא את הגאנק ממני ולכן לא מהילדים.
זה מכה.

איך מבהירים לעצמי שזה רע ונורא השיט הזה. אני כל כך לא מאמינה בזה בתוך תוכי שגם בדברים שאני מאמינה שהם טובים לי (כמו סדר וארגון) אני פחות מצליחה להתמיד אז בטח בנושא שאני לא מאמינה בו.

עובר לי בראש ״ אבל הנה כולם אוכלים מזה והכל בסדר״
״ מה זה משנה סוכר, הם אוכלים גם ירק וחלבון זה מתאזן״
״ במילא כשאוכלים כמה דברים יחד הערך הדליק מי מתאזן אז... ביג דיל״

אתמול בת משפחה שלי לקחה את הילדים לשעתיים נתנה להם עוגה גלידה קצפת ופטל!!!

חום חטפתי.

וגם פה קורים ימים כאלה לא ככה אבל לא רחוק מזה.

מאיפה מתחילים להבין כמה לא טוב.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

אני כל החיים הייתי בתת משקל קל, ועקב קשיים בעיכול צנחתי לתת משקל חמור, שנטבע בעיקר מאי צריכת אוכל מעובד וסוכר.
אז לא יודעת, לא מסוגלת לחזור לאכילת ג'אנק ומצד שני ברור לי שהמשקל שלי גרוע( נראה לי bmi. מתחת ל-17)
הצטמקה לי מאוד הקיבה. אני מסתכלת על צלחות של אחרים, מה שאדם ממוצע אוכל בארוחה אחת אני אוכלת בשלוש או ארבע ארוחות.
אבל אם אני מנסה להגדיל כמויות, כואבת לי הבטן מאוד.
ואם אני מנסה לנשנש, לא יכולה. הבטן צועקת לי לא להתקרב לאוכל לפחות 3 שעות אחרי שאכלתי משהו.

מנסה לאכול ממה שכן מצליחה, וגם אז, הבטן לא תמיד רגועה. אבל אוכלת שקדים, טחינה, פקאנים, ביצים, לחם, אורז, בננות... לא הרבה יותר מזה.

אני מרגישה בסדר ולוקחת ברזל, וישנה טוב, אבל הייתי שמחה להצליח לעלות במשקל לפחות עוד 5 קילו, יש לציין שהצלחתי לעלות בערך 2 קילו במאמץ ניכר, אבל שם זה נתקע.
בלבוסטה*
הודעות: 530
הצטרפות: 04 יוני 2008, 13:16

החיוניות שלי

שליחה על ידי בלבוסטה* »

את אוכלת מזונות מאוד משביעים. וכשאת עם קיבה קטנה אז בכלל.
אני שלא כמוך גם שמנה וגם גרגרנית ועדיין אם אני אוכל במנה או שקדים, טחינה אורז אני מרגישה כובד.

מה לגבי גרעינים? זה משמין לא משביע ומלא קלוריות ואפילו בריא כשזה ללא מלח.
מה לגבי שייקים עתירי מרכיבים כמו פרי שקדים חלב דבש? בשתייה מרגישים פחות מהר שובע. וקל גם לשתות את זה בדרך אם את שמה בבקבוק עם קשית לאורך היום זו יכולה להיות תוספת של 600 קלוריות ביום ל


ורעיון נוסף, רטבים. רטבים תוסיפי לכל גבר/ זה לא מורגש מבחינת שובע אבל משמין. על בסיס שמן זית או מיונז, יוגורט שמן, רוטב שום עם מיונז ועוד. תארגני לך כמה ותוסיפי...
מיכל_בז*
הודעות: 2179
הצטרפות: 14 יוני 2010, 16:49
דף אישי: הדף האישי של מיכל_בז*

החיוניות שלי

שליחה על ידי מיכל_בז* »

אז מה שאתן אומרות זה שאם חמישה שבועות אני לא אוכלת סוכר וגלוטן וירדתי בין חצי קילו לשמונה מאות גרם אז אני בדרך הנכונה? כי זה מתסכל למוות.
אני_מליה*
הודעות: 180
הצטרפות: 21 דצמבר 2018, 22:21
דף אישי: הדף האישי של אני_מליה*

החיוניות שלי

שליחה על ידי אני_מליה* »

אולי הגוף שלך לא מסוגל כרגע לעכל הרבה אוכל מסיבה כלשהי, וצריך ללכת מכיוון אחר כמו תנועה, חופשה, יצירה, משהו שיניע בך משהו.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

על רגל אחת.
אין לי זמן וכוח.
לא להוציא את הג'אנק.
להוסיף דברים טובים וטעימים.

תפילה, לכבד את הילדים. מה שלא טעים לא להכריח. אז כן. זה אתגר! לגלות מה טעים וגם מזין, במיוחד אחרי שהחיך התרגל לג'אנק.
לשים על השולחן, דברים שאתם אוכלים מהם בהנאה. שוב ושוב ושוב.
לבקש לטעום כפית של משהו. רק כפית. אם עדיין לא טעים, אז לא.

בלבוסטה, את רוצה להוסיף על העומס גם רגשי אשמה וגם ניסיון לקפוץ מעל הפופיק עם עוד מאמצים להיות מושלמת בכל האגפים? אין לך כוח. תבחרי באמת על מה את מתאמצת ועל מה לא!
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

אז מה שאתן אומרות זה שאם חמישה שבועות אני לא אוכלת סוכר וגלוטן וירדתי בין חצי קילו לשמונה מאות גרם אז אני בדרך הנכונה?
זה אומר שאת בריאה (-:
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

מיכל, הגוף שלך שומר על עצמו.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

לפירות אני רגישה. מה שלפי הנטורופטית אני צריכה לתגבר זה חלבונים מהחי. ואני לא ממש עומדת בזה מבחינה תקציבית ומבחינה לוגיסטית, אז אני אוכלת רק בסופי שבוע. ומקפידה במקום זה על שתי ביצים ביום. מאיר שאני לא אוכלת קטניות, לא מוצרי חלב, אז לפחות זה...
אני לא ממש יכולה רטבים כי על בסיס מה הם יהיו? לא משתמשת בשום, בצל, עגבניות... ובטח לא מיונז שזה תעשייתי בטירוף. אני יכולה להוסיף טחינה גולמית או שמן זית וזה עובר סבבה.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

החיוניות שלי

שליחה על ידי בשמת_א* »

שתי ביצים ביום - בערך 10 גרם חלבון.
צריכת החלבון הממוצעת הנחוצה לאשה: 1 גרם חלבון לקילוגרם משקל גוף (פחות או יותר). אז נגיד מי שמשקלה 50 צריכה 50 גרם חלבון ביום, מי שמשקלה 60 צריכה 60 גרם חלבון ביום, וכן הלאה.

בביצה יש משהו כמו 5 גרם חלבון לביצה אחת.
בבשר, 25%. אז ב-100 גרם בשר יש 25 גרם חלבון. כל בשר: בקר, עוף, דג, טלה, לא חשוב איזה.

תעשי את החשבון. שתי ביצים ביום זה חסר עמוק בחלבון וזה פוגע בתהליכים חיוניים בגוף באופן קשה.
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

איזה בשר הכי פחות מאתגר למערכת העיכול? ויחסית נקי ובריא?
פלוני_אלמונית_ותיקה*
הודעות: 140
הצטרפות: 02 מאי 2017, 17:59

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית_ותיקה* »

איזה בשר הכי פחות מאתגר למערכת העיכול? ויחסית נקי ובריא?
פלונית, לדעתי את מתעסקת בטפל ולא בעיקר. העיקר שתאכלי אוכל קודם כל, ואחר-כך תתעסקי עם נקי/אורגני/בריא. במיוחד כשיש לך בעיה תקציבית.
משתי תגובות שלך כאן אני רואה שאת לא אוכלת: אוכל מעובד (גם לא לחם?), לא סוכר (גם לא תמרים או דבש?), לא פירות, לא מוצרי חלב, לא קטניות, לא עגבניות, לא בצל, לא שום.
לי זה נשמע כמו בעיה רצינית מאד עם מזון באופן כללי. יש אנשים עם חרדות ממזון, את ביניהם? או שזה בגלל בעיות העיכול?
בלבוסטה*
הודעות: 530
הצטרפות: 04 יוני 2008, 13:16

החיוניות שלי

שליחה על ידי בלבוסטה* »

בשמת מקסימה שאת.
באמת אין לי כח.
ויש לי גם חזיתות משפטיות כמה בו זמנית.
תענוג פה.

תודה שהזכרת שמוטב בלי רגשות אשמה או פחות מהם.

פלונית הזכרת לי שהייתי בהריון נחרדתי מהכל. פחדתי לאכול פירות וירקות לא אורגניים ופחדתי לאכול דגים בגלל הכספית ופחדתי לגעת בצבעי מאכל וכו וכו.
פחד.
שלא אזיק.
וככה יצא שרזיתי חצי הריון.
לא נורא כשאת שמנה אבל כן יש נקודה שזה לא בריא לרזות דווקא בהריון בטח כשהייתי אנמית וכל מיני.

בסוף אושפזתי לא בגלל האוכל אלא ענינים רפואיים.
ואז בחדר האוכל המהמם של בית החולים, יש שם קייטרינג מיוחד להריוניות ולאחרי לידה - שם אכלתי מ ה כ ל .

היו 20 סלטים והיו מנות לבחירה וקינוחים.
תחשבי כל יום בופה של מלון.
בהתחלה עוד הייתי לוקחת כמה עגבניות ושוטפת טוב מתחת לברז ואז מניחה בצלחת כדי שלא יהיו חומרי הדברה...
אבל אחרי כמה ימים לא עמדתי בפיתוי ואכלתי מכל הסלטים המהממים שהיו שם.
ואכלתי דגים.
וכל מיני אחרים שקודם נמנעתי.

וזה לא רק חיזק אותי פיזית ונפשית זה אושש אותי והיה יותר חשוב מכל מיני סלקציות באוכל שלא מתאימות כשהגוף שלך במצב של מצוקה.

לשחרר. להיות ממה שטעים.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

אלמונית, איך הברזל שלך?

הבעיה שלך עם בשר היא בקטע מוסרי? אם כן, שווה לאכול אברים פנימיים: אף תרנגולת לא מתה בשביל הכבד או הלב שלה. הורגים אותן בשביל החזה והרגליים, השאר זה בעצם שאריות. לכן זה גם זול יחסית. ומבחינה תזונתית, זה מזון הרבה יותר עשיר בוויטמינים ומינרלים.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

לגבי BMI:
החישוב לא לוקח בחשבון שרירים. לאנשים שריריים יש BMI גבוה כי שרירים שוקלים יותר משומן.

היתה לי סצינה מגוחכת ממש אצל אחות, שהמחשב כתב לה שלבן שלי יש BMI מעל לגבול העליון. בעוד היא מתחילה להגיד את ההמלצה הסטנדרטית, היא מרימה עיניים מהמחשב אל הנער והמלים מתחילות להתבלבל לה בפה...
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

דוכיפת, מקסימה שכמותך. מעצבן אותי שאני חשה שאני מכירה אותך בשם אחר ואין לי מושג מהו. זה לא ממש משנה, שולחת לך את חיבתי העמוקה בכל מקרה. להיפרם מאורח חשיבה ואורח חיים דיאטתי זו לפעמים משימה לחיים שלמים, וככזו היא זזה בספירלה ולא בקו ישר. אז כל פעם באים לבדוק שוב את החליפה הזו של הדיאטה ואם הכל מתנהל כמו שצריך מגלים שהיא עדיין קטנה עלינו ולא נוחה ולא יפה והולכים ללבוש משהו אחר.

מיכל, את יכולה לא לאכול סוכר וגלוטן אבל עדיין לאכול בצורה שלא מתאימה לך או לא מספקת את הצרכים שלך ואז המשקל שלך לא ממש משנה ולא אינדיקטיבי לשום דבר. אני אישית לא אוהבת להגדיר מה אני אוכלת דרך מה שאני לא אוכלת, ואני מוצאת שיש בזה משהו מדכא ומאוד דיאטתי. אבל אם זה עובד לך - כמובן שאני מאחלת לך הנאה והצלחה בדרך הזו. אני מקווה בשבילך שאת כן אוכלת המון דברים טובים ונהדרים וטעימים שעושים את הגוף שלך שמח וחזק ונמרץ, בלי קשר למה שאת לא אוכלת.

יונת, תודה! כן, אלו השרירים וגם מגוון של מבני גוף שה BMI לא לוקח בחשבון. הסיפור שלך הצחיק אותי, אבל תכלס הוא גם קצת עצוב. לפחות היא הרימה את העיניים מהמחשב...
וזה מזכיר לי שיש לא מעט נשים שיוצאות לדרך נפלאה של פעילות גופנית וספורט, ונפח השרירים שלהן גדל ובגלל זה המשקל שלהן לא יורד כמו שהן מצפות. אלו נשים שמביטות במראה, רואות כמה הגוף משתנה לטובה, ובכל זאת עסוקות בלהיות לא מרוצות כי המספר על המשקל זה לא מה שהן קיוו. מתי נשתחרר מזה, מתי...?
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

החיוניות שלי

שליחה על ידי יולי_קו »

צילי,

חיבוק גדול.
כייף לראות פה דיון מעמיק.

בתור אמא לשני מתבגרים (בן 14 ובת 12), ושל אחת בדרך (בת כמעט 9), כולם במשקל תקין על גבול הרזה, יש לי שאלה:
איך שומרים על הילדים מפני הלחץ הסביבתי לרזון ולרזות? (חברים וחברות, פרסומות).
הבן שלי מכנה את עצמו לאחרונה בחיוך נבוך ׳שמן׳... הדבר הכי שמן בו זה השיער עד המתניים שהוא מגדל. חוץ מזה הוא נמוך, מוצק, רזה ושרירי.
הבת שלי השנה כמעט ולא אוכלת בבקרים (היא קמה מוקדם, ויוצאת), כי היא לא רעבה. אני הייתי ככה שנים, ואני מבינה אותה.

אני חשבתי על כמה אופקי התייחסות:
  • תזונה מגוונת וטעימה בבית. (יש, וכולם אוכלים ממנה יפה- הרבה ביצים, גבינות שמנות, יוגורט מלא ביתי, אגוזים, ירקות ופירות, לחם וחבריו, מעט פסטה, אורז קינואה עדשים, גרגרי חומוס, טחינה מלא, בשר- לפעמים באופן יומיומי, ולפעמים בכלל לא, דגים מקופסאות- סרדינים וטונה, וגם דגים טריים).
  • דיבור ושיחות על בריאות-תזונה-תנועה. (מידי פעם, לא רוצה לחפור מדי)
  • דוגמא אישית של התיחסות חיובית לגוף. (אני התנסתי בעבר בכמה צורות תזונה, לא בשביל הרזיה, כולל 3 פעמים של טיבעונות חריפה מטעמי מוסר שהיתה לי ממש מזיקה, ושאכן רזיתי בה, ואני לא עושה יותר דיאטות, ובכל מקרה אין לי צורך בהרזיה, אלא רק שיטה להשלים עם כרית השומן הקטנה שנוספה לי לאחר הלידה השלישית. אני מדברת על הבטן שלי באהבה, והם שלושתם אומרים לי שהם אוהבים אותה, אנחנו מלטפים ומעסים, זזים, מטיילים, עוסקים בסוגי תנועה וספורט).
מה שמטריד אותי הוא שיש גלישה והגדלה של כמות הסוכר אצלנו עקב אהבת האפיה של הילדים ובן הזוג, והמשיכה של כולם לפחממות מלאות וריקות.
אז אני אוכלת מעט מזה (נותנת דוגמא יפה :-)), אבל הם מגבירים תדירות וכמויות.
דרף אגב, אנחנו באופן גורף אופים עם 50 אחוז מכמות הסוכר המצויינת במתכונים, והעוגות יוצאות טעימות מאוד.

אז השאלה היא:
איך לשפר?
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

יונת שרון, אני לא צמחונית מטעמי מוסר. יקר לי לאכול בשר או עוף יום יום וגם יש לי ילדים להאכיל, בקר אני גם לא אוהבת.
איברים פנימיים תמיד נראים לי לא ממש נקיים / בריאים
כבד לא טעים לי מאז הילדות, לבבות דווקא כן אבל חשבתי שזה לא בריא.
חשבתי להכין מרק מרגל בקר בסיר בישול איטי, לסנן ולהקפיא. זה טוב? מה כדאי להוסיף? ירקות שורש לא נהרסים מבישול כזה ממושך?
ומה לגבי הודו? הבנתי שמה שנמכר בארץ מלא חומרים בגלל שיטת הגידול.
אני משתדלת לקנות עוף ללא אנטיביוטיקה, לדעתי בהודו אין כזה דבר.
כנ"ל דגים, אוהבת חוץ מטונה, לא בטוחה אילו עדיפים. אני מעדיפה פורל, סלמון( יקר) ומושט.

מרגישה שדר פנימי להפחית כמויות לחם, העניין הוא שאהיה חייבת למלא את התפריט במשהו אחר וזה לא קל כשנמנעים מכל כך הרבה מאכלים.
מבחינת ברזל, כשאני ללא תוספים, הפריטין ברצפה, אבל עם ספאטון הכל בסדר.( ההמוגלובין אצלי תמיד בסדר )
פלוני_אלמונית*
הודעות: 43441
הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*

החיוניות שלי

שליחה על ידי פלוני_אלמונית* »

התכוונתי לעצמות מח במרק ציר... לא רגל
אני_מליה*
הודעות: 180
הצטרפות: 21 דצמבר 2018, 22:21
דף אישי: הדף האישי של אני_מליה*

החיוניות שלי

שליחה על ידי אני_מליה* »

אנחנו באופן גורף אופים עם 50 אחוז מכמות הסוכר המצויינת במתכונים, והעוגות יוצאות טעימות מאוד.

באמת? ואיך המרקם? תמיד אני קוראת שהסוכר עוזר לעוגה לצאת עסיסית ולא מעיזה להפחית כל כך הרבה
יולי_קו
הודעות: 3248
הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
דף אישי: הדף האישי של יולי_קו

החיוניות שלי

שליחה על ידי יולי_קו »

אנחנו מוצאים שהפחתת כמות הסוכר משפרת את הטעם, כי שאר הטעמים יותר מורגשים. רוב הזמן העוגות שלנו מאוד (מדי ;-)) נחמדות, והתלונות מגיעות כשאנחנו מפחיתים יותר מזה. פשוט כדאי להפחית בהדרגה, נסי להפחית 1/4 כמות, ובפעם הבאה 1/3, ותגלי בעצמך מה טעים לך.
בלבוסטה*
הודעות: 530
הצטרפות: 04 יוני 2008, 13:16

החיוניות שלי

שליחה על ידי בלבוסטה* »

פלונית לגבי הספאטון תוך כמה זמן זה העלה לך את הפריטין?

לגבי תקציב, קונים חלקים לא יקרים, קונים כמות במבצעים ויש מבצעים תמיד גם בסופר וגם בקצביות. שמתי לב שכדי שהילדים יאכלו מספיק בשר/דגים ירקות ופירות צריך להציע כל יום. כי גם כשכל יום מציעים לא כל יום הם אוכלים מזה או לא תמיד אוכלים כמות יפה אבל כשמציעים כל יום זה במצטבר הם מגיעים לכמות ראויה שבועית.

אני גם לא עומדת לאחרונה היכולת לספק ארוחות בשריות כל יום אבל כשאני מצליחה אני רואה איזה יופי הכמות שהם אוכלים עולה.

זה נכון גם לך.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

יולי, הילדים שלך מגיעים לגיל שבו הם מקשיבים יותר לאנשים מרשימים מחוץ למעגל המשפחתי. אז שווה לוודא שהם נפגשים עם אנשים כאלה. מילה ממדריך בחוג ספורט כלשהו יכולה להיות משמעותית יותר ממה שקולטים מהחבר׳ה, אם זה אדם שמרשים אותם יותר מהחבר׳ה.
יונת_שרון*
הודעות: 8089
הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*

החיוניות שלי

שליחה על ידי יונת_שרון* »

אלמונית,
איברים פנימיים תמיד נראים לי לא ממש נקיים / בריאים
את יודעת, כל הגוף שלנו מלא באברים פנימיים!
מציעה לוותר על התעסקות הפוריטנית בנקי/מזוהם, ולזכור שהמקור של הגישה הזו הוא מתקופות די חשוכות.
(אני עדיין שומעת אנשים שאומרים שהבשר נרקב במעיים, כאילו עוד לא הגיעו אליהם החדשות לגבי מה זאת פלורת המעיים הנורמלית ומה תפקידה בעיכול ובבריאות בכלל.)

לגבי דגים, אם את גרה באחת מערי החוף אז שווה לך לחפש מקומות שמוכרים דגים טריים off-net -- הדגים הקטנים שנתפסו ברשת בטעות, ונמכרים ממש בזול. דג טרי טעים הרבה יותר ממשומר או מוקפא, ממליצה לנסות.

לגבי מרק: ברור שזה טוב! הבישול הארוך לא הורס אלא להפך: הוא הופך את החומרים התזונתיים לזמינים יותר לגוף. אולי לא ויטמין סי, אבל רוב הויטמינים והמינרלים מתעכלים טוב יותר אחרי בישול של כמה שעות.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

יוליקו, אני חושבת שלפחות על הנייר את עושה הכל נכון ואני מצטרפת למה שכתבה יונת. אני אישית חושבת שהדוגמה האישית הכי חשובה ושבהמון מקרים ילדים יתנסו בכל מיני, אבל בסוף (גילאי העשרים המאוחרים? תחילת השלושים? כשיש עוד מלא חיים לחיות) יחזרו לחיות ולהאמין ולחשוב בערך כמו ההורים שלהם. זו הכללה גסה מאוד מאוד, אבל כאשר מדובר בתפישות גוף ובערך עצמי סביב הגוף אני חושבת שהיא נכונה ברובה. מה שכן, אני מאמינה שאי אפשר לזייף את זה. איפה שתאהבי את עצמך ותתייחסי לגוף שלך בכבוד וכו' וכו', זה מה שיעבור, לא המילים שבהן את אולי מסתירה את החלקים שטרם עיבדת עד הסוף. וזה כמובן לא משהו אישי כלפייך. אין לי מושג איפה את נמצאת ביחס לזה.
לצד זה, אני מאמינה שמגיל די צעיר אפשר לפתח חשיבה ביקורתית אצל ילדים. בדיוק בשבת היתה לי שיחה עם המרכזי שלי שהוא בן 11. דיברנו על איך תפישות גוף נבנות ברמה החברתית שלהן ואיך הסביבה שלנו תורמת לכך שתמיד נרגיש קצת או הרבה לא בסדר, לא מספיק טובים. היתה שיחה מצוינת והוא הקשיב בעניין למחשבות שלי וגם תרם משלו, והקטנה בת ה 9 הלכה לצידנו וקלטה מה שקלטה. היה נכון בעיניי לחלוק איתם את המחשבות האלה ולזרוע זרעים.

בת ה 9 הזו חזרה הביתה ושאלה אם יש לה figure. שאלתי אותה מה זה והיא הסבירה לי שזה כשיש מותן ועוד הוסיפה שחברות שלה הסבירו לה שאסור שתהיה מותן, שזה לא יפה.
נשארתי ככה - ?????
ועניתי בפשטות שלכולם יש מותן. לפעמים היא עמוקה ולפעמים פחות ובכל מקרה זה משתנה במהלך החיים אבל שזה חלק מהגוף ואי אפשר שלא יהיה לנו או שנחליט מה יהיה עומקה. אבל מהשוק לא יצאתי. היא בת 9, יא אללה. ורזה מאוד מאוד גם ככה.
צילי*
הודעות: 206
הצטרפות: 07 יוני 2006, 10:08

החיוניות שלי

שליחה על ידי צילי* »

אולי לא ויטמין סי, אבל רוב הויטמינים והמינרלים מתעכלים טוב יותר אחרי בישול של כמה שעות.
מתפרקים בחום ויטמין C וחלק מהויטימינים מקבוצת ה B.
זה לא נימוק נגד הכנת מרק, חלילה, רק לידיעה כללית למי שזה חשוב לה.
דו_כיפת*
הודעות: 276
הצטרפות: 14 דצמבר 2018, 01:03

החיוניות שלי

שליחה על ידי דו_כיפת* »

איזה כיף שחי פה!
צילי, תודה על הדימוי של החליפה וההזדמנות להתאמה, ממש מתחבר לי טוב
יולי קו, הילדה שלי עוד לא בגיל אבל ממש מקסים לקרוא איך את משתפת את המתבגרים בקבלה של הגוף שלך. זה ניראה לי מסוג האבנים הגדולות-גדולות שהעובדה שהן ניצבות שם ראשונות, לפני שסופגים מהעולם החיצוני את התפיסה על איך הגוף "אמור" להיראות, ובהתאם, יכולות להוות בהמשך סוג של עוגן, יציב ובטוח, של קבלת הגוף ללא סייג. ממש מקסים!
דו_כיפת*
הודעות: 276
הצטרפות: 14 דצמבר 2018, 01:03

החיוניות שלי

שליחה על ידי דו_כיפת* »

מזמינה את עצמי להיות בתשומת לב למה שאני מרוויחה כשאני אוכלת היטב.
כי מה ששמתי לב, שיש פער מובנה, בין התגמול המידי של אוכל פחות מתאים, להשפעה היותר כוללת של אוכל שמדויק לי.
לדוגמא:
כשאני אוכלת היטב הבטן מרגישה סבבה, בלי תחושת כבדות-מעיקה של עומס, שכל כך התרגלתי לחיות איתה
כשאני לועסת היטב אני מרגישה את הטעמים מתפשטים בכל הפה, ולא רק בולעת...
כשאני אוכלת היטב היציאות שלי מחליקות החוצה ובגדול כל הקטע המעיק סביבן נהיה נון אישיו
כשאני אוכלת היטב הגוף שלי מתייצב על משקל שמתאים לעומס שלו, וכך כיף לי יותר ללכת, לרוץ, וגם לרכב על אופניים

אז איך יכול להיות ששתיתי אתמול כל כך הרבה גזוז מטופש?
זה יכול להיות, ונמשיך להשתפר...
שליחת תגובה

חזור אל “שנת הטבעונאות שלי”