היא מאוד מתנגדת
רוצה לספר למה בדיוק היא מתנגדת?
העצה שלי היא תמיד שמה שמתנגדים אליו - עדיף לשחרר. ילדים מריחים מקילומטר כשאנחנו עושים סלטה כדי לשנות אצלם משהו כאילו באגביות, כאילו בלי שהם ירגישו. ואז הניסיון נוכח היטב בתודעה שלהם, אבל משום שלא אמרנו את זה ישירות אי אפשר לדבר על זה והם מתכנסים עוד יותר.
העניין הוא שכאשר מנתחים התנגדות לרוב מגלים שהילד או הצד השני לא בהכרח מתנגד להכל או לכל דבר שנוגע בנושא ולכן שווה לבדוק - להיכן מכוונת ההתנגדות? לתוכן? לעשייה? לדיבור? לרוח של הדברים? לעצם ההתערבות?
ואת מה שזיהינו - להפסיק. ושוב לבדוק אם זיהינו באמת מספיק טוב ואת כל מה שנדרש.
אז אני כותבת לך עוד במענה לשאלותייך, אבל אם יש שם חלקים שעוררו כבר התנגדות אז הכתיבה תהיה לטובת הציבור ולך אמליץ לשחרר שם.
אין ממתקים בבית, אבל היא קונה כמעט מדי יום
היא קונה מכסף שכבר יש לה או שהיא מבקשת בשביל זה?
אם הכסף הוא שלה אז יש לה אוטונומיה מלאה שם ואז ההתערבות (אם בכלל...) היא מאוד אחרת ממצב שבו היא מבקשת ממך כסף לצורך הזה. זו שיחה אחרת.
אומרת בבירור שהיא מצוברחת אז היא רוצה חטיף
זה מצב מעולה ממש, כי היא מראה לך שני דברים (בהנחה שהבנתי נכון את הסיטואציה):
1) יש לה מודעות מלאה לאכילה הרגשית שלה. זו לא רק חצי הדרך אלא שלושת רבעי ממש. את לא צריכה לעזור לה לחבר את הקצוות.
2) היא אומרת לך את זה. היא משתפת אותך במשהו חשוב. מזה אנחנו לומדות שהיא לא מתביישת בהתנהגות הזו (מעולה!) ושהיא חושבת שזה איכשהו עניינך.
אם עושים משהו, אז השיחה שאני מציעה היא קודם כל לפרגן לה על היכולת להבחין בזה. על הזיהוי האלוף שלה מאיפה באה האכילה שלה. והודייה על זה שהיא משתפת.
במידה מסוימת אפשר לומר שהיא משתמשת באכילה הרגשית שלה כדי להודיע לך מתי יש לה מצב רוח רע.
ואם היא לא רוצה שיתערבו לה באכילה הזו נשאר לך "רק" להתייחס למידע הכי חשוב שהיא מוסרת לך - היא מצוברחת!
שתלך לקנות מה שהיא רוצה ולצד זה תתעסקו שתיכן בציברוח שלה. היא תרגיש שאת רואה אותה, והיא תלמד עם הזמן שיש עוד דברים לעשות עם ציברוח חוץ מאשר לאכול. את כל שאר החיבורים היא תעשה כבר לבד, כנראה בגיל מבוגר יותר.
התייחסות אפשרית - לשקף. פשוט לחזור על מה שהיא אמרה. "את מצוברחת ואת הולכת לקנות אוכל". שהיא תשמע את החיבור מבחוץ. ואז לשאול - רוצה לעשות עוד משהו בנוסף לזה כדי לטפל בציברוח הזה? (שימי לב, חשוב חשוב, לא "במקום" אלא "בנוסף").
אם היא תגיד לא אז לא.
אם היא תשאל - מה למשל? תגידי לה - בואי נחשוב ביחד מה עושה טוב לאנשים עם ציברוח. ותדברו. תספרי לה, אם זה מתאים, מה עוזר לציברוחים שלך. תציפי דברים כמו הליכה בחוץ, לעשות דברים עם עוד מישהו שאוהב אותנו (ותציעי את עצמך...), לעשות משהו שאוהבים (תחביב, קריאה, נגינה...), אמבטיה, לדבר על זה, ועוד ועוד. חכי קודם לרעיונות שלה למרות שיכול להיות שלא יהיו לה כי היא רגילה לאכול.
את יכולה לומר משפטים שמתחילים ב"כשאני מצוברחת אני..."
או משפטים כמו - "אני יודעת שכאשר אנשים מצוברחים הם..."
או - "כשסבתא שלך היתה מצוברחת היא היתה..."
או לשאול - "מה עוד היית שמחה לעשות עם ציברוח כזה?"
או - "מה החברות שלך עושות כשהן מרגישות ככה?"
השיחה היא על התמודדות רגשית, ותראי איך הופה - האוכל כבר לא במרכז, הוא רק עוד אפשרות, וזה בלי שאמרנו על המנהג הזה אפילו מילה רעה אחת. רק הרחבנו את מעגל האפשרויות וקיבלנו תקשורת אוהבת על הדרך.
אני צריכה למצוא את הזמן לתעל אותה לכיוון אחר לפני קניית החטיף
מציעה לך לנסות גישה קצת אחרת. זה לא תפקידך לתעל אותה לשום מקום או לעשות משהו לפני שקורה הדבר ה"לא טוב".
תפקידך כאמא, לדעתי, זה לראות אותה. לראות שזה מה שהיא למדה. שזה מה שעובד בשבילה הכי טוב והכי מהר והכי יעיל. ולשדר לה שזה בסדר גמור. ולצד זה להציע לה מניסיונך וחוכמתך והבנתך עוד אפשרויות שאולי היא תבחר לנסות ואולי לא. אבל אם תראי אותה ותכבדי את הבחירה שלה אני מניחה שהיא תגיב לזה יותר טוב מאשר אם האנרגיה תהיה של "לתעל למקום אחר, יותר טוב או נכון".
יש לי תחושה שאם תהיי במקום תודעתי הרבה פחות מתאמץ והרבה פחות לוקח אחריות, יעלה הסיכוי שתמצאי את הזמן לזה כי זה לא ירגיש לך כמו פעולה כבדה ומבאסת ואולי אפילו מתישה או סיזיפית שצריך לחזור עליה.
שמחה נורא לשמוע איך את עפה על הבת שלך
זה היה רגע קסום לקרוא את המשפט האחרון שלך אז תודה ששיתפת. עשית לי לחייך בחום.
. אני כל כך עסוקה, שפה אכן יש עניין. אני צריכה למצוא את הזמן לתעל אותה לכיוון אחר לפני קניית החטיף.
) נחמדות, והתלונות מגיעות כשאנחנו מפחיתים יותר מזה. פשוט כדאי להפחית בהדרגה, נסי להפחית 1/4 כמות, ובפעם הבאה 1/3, ותגלי בעצמך מה טעים לך.