החיוניות שלי

[תפילה*]

חיוניוֹת יקרות,

כתבתי פוסט ב{{}}תשוקה למתוק אצל ילדים. אשמח אם יש לכן תבנות לתרום לי שם.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

בתקווה שמישהי עדיין פה.. אני מחפשת את הכתובת האתר של צילי באנגלית

[פלוניתוש_ותיקה*]

plentifuldiet.com

[כרובית*]

צילי, אחת שתיים, אחת שתיים - האם שומעת?

יש לי שאלה אליך ואני משאירה אותה כאן בתקווה שאת מבקרת פה מעת לעת ותראי אותה.

בהרבה דברים בחיים שלי אני פועלת באופן מחזורי - תקופות שבהן אני צוללת עמוק לתוך עשייה אינטנסיבית ואז תקופות של מנוחה. הלוואי שתקופות המנוחה היו יכולות להיות קצרות יותר, אבל במובנים רבים התבגרתי והסכמתי לקבל את זמן ה-off שדרוש לי ואני מקבלת אותו באהבה ואפילו נהנת ממנו (ובעיקר, אני יודעת שבסופו יגיע הדבר הבא. הוא תמיד מגיע. אני אף פעם לא נשארת לנוח לעד). כמובן, שהדברים שאני עושה בתקופות היותר פעילות שלי מצטברים - אם אני עובדת על פרויקט בעבודה באינטנסיביות במשך חודש ואז נחה כמה שבועות ואז חוזרת אל הפרויקט שלי, אני בשלה ומלאת רעיונות ומוטיבציה לעבור לשכבה הבאה של דברים שנדרשים ממני.

אני פועלת באותה מחזוריות גם עם תזונה, מעבר לזה, שבתחום הזה, זמני המנוחה שלי מוחקים את כל ההישגים הנראים לעין של זמני הפעילות. אני לא קובעת כללי אכילה שרירותיים, אני לא מגבילה את עצמי באופן קיצוני, אני אוהבת את עצמי ולא מאוד אכפת לי מהמשקל - אני חושבת שאלה נקודות מוצא בריאות למדי, ובכל מקרה, לקח לי כמה שנים להגיע אליהן, אז אותי באופן אישי הן מרשימות. אבל אחרי חודשיים שבהם אני אוכלת בריא וחיוני (ולא רק בריא וחיוני, אני צורכת גם מעט דברים לא בריאים ולא חיוניים, רק כדי להיזכר איך זה מרגיש וכדי לא לצבור חסכים מתפרצים) - אני מתעייפת.

אין לי הסבר למה זה קורה, כי פיזית התזונה מיטיבה עמי וטכנית לא מדובר במאמץ גדול. ככה, שלמרות כל מה שאני מנסה לעשות עבור עצמי, כנראה שמנטלית זה עדיין מאמץ.

מלבד המחשבה לעשות את זה דבר-דבר, לאט-לאט (נניח להוריד שתי כפיות סוכר בתה לאחת ואז לאפס בתהליך ממושך שסופו אפס כפיות סוכר לעד, עד כמה שניתן להתחייב על לעד), יש לך עוד מחשבות שיכולות אולי לסייע לי? בעיקר אולי - מה להגיד לעצמי או מה לעשות ברגעים האלה שכל מה שאני רוצה לעשות זה להגזים או למרוד (למרות ששוב - אני מאוד משתדלת שלא יהיו הגבלות תזונתיות מעיקות) בעצמי, או אפילו - בהנחה שברגעים האלה אני מקשיבה לרצון הזה - מה לעשות אחריהם כדי לצמצם את זמן ה״התאוששות״? (התחלתי להסתבך עם המילים שלי, אני בכל זאת די בטוחה שתביני). תודה!

[אופיר*]

הי לכן
מה עושים עם שומן בטני?
אני אוכלת בסך הכל בריא (יש חטאים פה ושם).
בשנים האחרונות , גם שהמשקל תקין הבטן נשארת. זה ממש מבאס ומגביל.
אשמח לפתוח פה את הנושא לשיתופים ,רעיונות ועצות

[פלונית*]

אחד הדברים שאפשר לעשות עם שומן בטני (כשהוא חלק ממשקל תקין, כמו בתיאור שלך) זה לנסות לקבל אותו או לאהוב אותו, אם זה מדבר אלייך.

[אופיר*]

זה לנסות לקבל אותו או לאהוב אותו, אם זה מדבר אלייך.
בנתיים זה לא מצליח לי

[פלונית*]

אז הייתי מנסה לעשות פעילות גופנית שאת נהנית ממנה ולראות אם זה עוזר.

[צילי*]

הי אופיר, גם אני בעד לקבל אותו באהבה.
שומן בטני הוא לפעמים בכלל היפרדות שרירים (שעם חלקה יש מה לעשות בעזרת תרגילים יעודיים ואת חלקה האחר אפשר לפתור רק בניתוח שלדעתי ממש לא כדאי לעשות כי הוא קוסמטי בעיקרו), ולפעמים תוצר של סטרס.
אז אם את מחפשת ממש לעשות משהו, הייתי בודקת תרגילים לחיזוק שרירי הבטן המסויימים הללו או מחפשת דרכים להפחית מתח מהחיים. שני אלו ידועים כגזירות שהציבור לא יכול לעמוד בהן ולכן אני חוזרת להתחלה - לקבל באהבה.

[צילי*]

כרובית, ביקרת פה לפני חודשים אז אולי כבר התייאשת מאיתנו
אם את עוד כאן, וזה בכלל רלבנטי לך, אז רציתי לשאול אותך אם יש איזו קורלציה (חיובית או שלילית) בין תקופות מאוד נמרצות בעשייה אחרת שלך לבין תקופות שבהן את אוכלת כמו שאת חושבת שנכון לך.

[אופיר*]

לקבל באהבה.
איזה אתגר!

[למ*]

כיף לראות את השם צילי פה !!

"לקבל באהבה" אתגר מוכר
ואולי משם בכל זאת לנסות ספורט כיפי (חושבת על ריקודי בטן לדוגמא) מתוך כמה שיותר קבלה

[צילי*]

הי למ, גם אני מתגעגעת אליך הרבה פעמים וגם אני בעד לעשות עם הגוף דברים שמשמחים בלי קשר לאיזה תוצאה פיזית תהיה לזה.

[אופיר*]

התחושה שלי היא כאילו אני דוחפת את הבטן החוצה בלי שליטה, ממש הפוך מלאסוף את הבטן. כאילו היא מלאה אויר, גם על הבוקר. זה התחיל לפני כ4 שנים ואז עשיתי בדיקות והתגלה חידק הליקובקטור פילורי ודלקת בקיבה. נראה לי כי משהו באיזון הופר ואני לא מצליחה להחזירו

[אופיר*]

כיף לראות את השם צילי פה !!
ממש!

[צילי*]

מקסימה שאת, אופיר, איזו קבלת פנים נעימה.
נשמע קצת כמו הזמנה בשבילך לתרגל אולי... פאולה?
וגם, אם מזהה חוסר איזון, את יכולה לשאול את הבטן שלך מה נדרש, ולהיות קשובה לתשובה שעולה בך, אם עולה בך כזאת.

[כרובית*]

אם יש איזו קורלציה (חיובית או שלילית) בין תקופות מאוד נמרצות בעשייה אחרת שלך לבין תקופות שבהן את אוכלת כמו שאת חושבת שנכון לך.

התשובה האינטואיטיבית שלי היא קורלציה חיובית. זאת אומרת, בתקופות של עשייה אינטנסיבית אני גם אוכלת נהדר. מצד שני, תקופת האכילה הנהדרת האחרונה שלי הסתיימה כשבשלב כלשהו הצלחתי להבחין שאכילה נהדרת (וספורט) זה כל מה שאני עושה. זאת אומרת, נכון שזה כאילו אמור להיות קל, ובאמת טכנית לא הכנתי ארוחות פאר או משהו אלא לגמרי ירקות בתנור בחמש דקות, וגם לא עשיתי ספורט שרציתי למות ממנו, אלא לגמרי מה שאהבתי ושימח אותי. ואיכשהו, וזו תעלומת התעלומות, זה בכל זאת התיש אותי, ככל הנראה, ברמה מסוימת. כי בשלב כלשהו, לא הצלחתי יותר ״להחזיק״ את זה (למרות שבאמת ניסיתי לא להיות מוחזקת לאורך כל הזמן הזה, אלא לבחור מתוך שפע ושמחה בבחירות שרציתי בלב שלם).

[אופיר*]

כי בשלב כלשהו, לא הצלחתי יותר ״להחזיק״ את זה.
כל החזקה סופה להשתחרר. מה שהופך להרגל בדרכ נשאר. קושי מוכר

[צילי*]

כרובית, אני מציעה לך שתי מחשבות.
הראשונה היא קצת "זנית" - שאם את מנסה מאוד לא להחזיק את בעצם מחזיקה מאוד
את מחזיקה במאמץ לא להחזיק.
השנייה היא שניסית לשנות דברים לא פשוטים (אוכל ותנועה) במקביל להחזקה רצינית של אלמנטים אחרים בחייך. כלומר, בתקופות האלה, יכול להיות שפשוט היו לך יותר מדי דברים להחזיק בבת אחת.
אז אולי שווה לך לנסות שוב דווקא בתקופות קצת יותר משוחררות, ולראות איך הולך לך, או לחשוב באופן כללי על איך לעשות דברים בצורה לא מוחזקת. זה דורש איזה מהלך של התבוננות מה את מרגישה/חושבת/עושה כשבא לך לבחור אחרת ממה שנתפש בעינייך כטוב ונכון ומתאים.

[למ*]

אולי במקום להחזיק (גם במאמץ לא להחזיק..) - להתכוונן.
מדמיינת טיסה בה לפעמים יש סטיות מהדרך שהן חלק מהדרך וכשרואה זאת מנסה להתכוונן חזרה
לשמוח בכל מקום בו מוצאת את עצמי כי זה חלק מהתהליך
עכשיו לפני פסח ובחג הייתי הכי רחוקה מתזוזה ואכלתי שטויות וזה בסדר . שמתי לב מתכווננת וחוזרת לדרך כפי יכולתי כרגע.. להליכה ארוכה בטבע להתבוננות על מה אוכלת.. חוזרת/מתכווננת כמה פעמים שצריך. אין מגבלה ואין תחרות. יש תקופות בהן הולך בקלות ותקופות שסטיתי יותר וחוזרת לאט.

[תפילה*]

איזה כיף שהדף הזה פעיל.
חג שמח לכולכן!

[כרובית*]

הראשונה היא קצת "זנית" - שאם את מנסה מאוד לא להחזיק את בעצם מחזיקה מאוד
טוב, זה טיעון מעגלי כמעט ברוח דתית, שאני לא יודעת איפה נקודת היציאה ממנו. אם אני מנסה להחזיק - אני לא יכולה להצליח כי החזקה סופה להשתחרר, ואם אני לא מנסה להחזיק - אני לא יכולה להצליח כי אי החזקה היא למעשה החזקה...

[לב_שומע*]

אני חושבת שההבדל הוא בין לא מנסה להחזיק לבין מנסה לא להחזיק.
ומסכימה איתך לגמרי שזה מעגלי, וכמעט דתי. אני חושבת שלכל אחד מאיתנו יש איזה מבנה פנימי שהוא נושא איתו של מידת המאמץ באיזשהו סך הכל מצטבר, והגדלה או הקטנה של מה שנחווה כמידת מאמץ אופטימלית זה תהליך מאוד לא פשוט, ובעיני ככל שמתבגרים בגיל זה עוד יותר לא פשוט (כי זה תבניות שיש בהן מרכיב גופני חזק וככל שמתבגרים הגוף כבר פחות בשיאו ולא תמיד מסוגל לשאת שינויים)

[צילי*]

כרובית, סליחה שתסכלתי אותך. אני כמובן מסכימה איתך אבל חושבת שגם לרעיונות שאין דרך יציאה מהם יש מקום בשיח. זה שלא נדבר עליהם, או שאין מה לעשות איתם לא אומר שאין להם ערך.
הפואנטה מבחינתי היא להצביע על משהו שקורה (סוג של מלכודת 22 כזאת), ולו הייתי צריכה להציע לך מה לעשות בעניין אז הייתי אומרת - שימי לב. רק שימי לב כשאת בתוך פרדוקס וזהו. הרבה פעמים זה מייצר תנועה קטנה ועדינה לאט לאט החוצה מהפרדוקס. לפעמים לא, כמובן.

[למ*]

חלק מציטוט של ביירון קייטי בנושא קבלה עצמית. בקשר לנושא המוכר שכרובית העלתה (קיבלתי פעם מרשימת התפוצה של הפסיכולוג אריק פלד)

העץ שגדל שם בחוץ, בואי נצא וננזוף בו,

כל הענפים שלו כפופים לגמרי,

ולא נראה לי שיש לו מושג שזה לא נורמאלי.

ובאותה הזדמנות, בואי נדבר גם על אלוהים,

כי הוא עשה טעות גדולה,

הוא פישל עם העץ הזה, שאמור לגדול ישר.

בואי נקדיש את חיינו ליישורו.

[בעלבוסטע*]

וואו איזה דף!
צילי... כמה חומר למחשבה העלית פה.
וואו ושוב וואו

[יולי_קו]

באוקטובר שעבר (לפני כמעט שנה), נסעתי להורי ושהיתי אצלם שבועיים בעצמי. האיש והילדים נשארו אי שם. השבועיים האלו התחילו שינוי גדול בהתנהלות שלי, והשפיעו גופנית, לאורך זמן, וזה ממשיך עד עכשיו.

קודם כל אציין שמהלידה האחרונה (12 ש׳) ועד לפני שנה נשארתי עם כ-5-4 ק״ג נוספים, (אני נמוכה ורזה, אז השיא הזה היה רק 50 ק״ג, ורובו התרכז בבטן (זכיתי לכמה מזל טובים ... ), אבל לא רק. טיפה התעגלתי. התחושה היתה מגושמת ולא נעימה, אבל לא גרמה הפרעה רצינית בתנועה, שכללה נסיעה באופניים, הליכה, ריצה, צ׳י קונג (אני מתרגלת בעצמי, ולימדתי באותה תקופה כ12 שעות שבועיות של צ׳י קונג) , ועוד.

אז בשהיה אצל ההורים לפני כשנה יצאתי כמעט כל בוקר מוקדם עם אבא׳לה לרכיבת אופניים (הוא פשוט חזק בזה- רכבנו בכל מיני מקומות, וזה מדהים כמה שהוא שולט בהחלפת הילוכים והסתדרות עם תנאי שטח, כולל חול עמוק, אבנים, עליות/ ירידות...), והוא הראה לי את ההסטוריה של מדינת ישראל דרך פידול. היה מדהים! (פה היה מחנה בריטי, שם היתה באר תורכית, וכן הלאה).
כשחזרנו הכנו ביחד על בסיס סלט מגוון שחיכה במקרר (כ10 מרכיבים חתוכים יחד) סלט גדול עם כ-25 מרכיבים, כולל אבקות צמחים (מרינגה רותמית אמרנו כבר?), אגוזים שונים, עלים מהגינה כולל צמחי בר (כמו רגלת הגינה), ועוד.
כלומר בבוקר מוקדם שתינו, יצאנו לרכוב בין שעה לארבע שעות (מים מים מים), וחזרנו לאכול סלט ענק (לפעמים עם ביצים באופן כלשהו, יוגורט, גבינה, לפעמים לחם מלא).
הארוחה הבאה שלנו היתה בערב המוקדם. לרוב ירקות בצורה זו או אחרת, קטניות ו/או דגנים, לפעמים קצת דג או עוף. אני לפעמים אכלתי בין לבין תפוח או שניים.

השילוב הזה יצר אצלי איפוס מערכות, ומאז אני די משתדלת לשמור על ההרגל הזה: לשתות בבוקר (מים/ לפעמים חליטה), לאכול לקראת או במהלך הצהרים, ואז כמה שאפשר מוקדם בערב. אני לא מגבילה כמויות, וכשאני אוכלת- אני אוכלת די הרבה.

מאז שחזרתי אני ממשיכה לזוז, אבל פה בעיר הכל די שטוח, אז המאמץ יותר קטן ברכיבה.
חוץ מזה, ברור שפה ושם אני אוכלת בבוקר אם אני רעבה (זה קורה מעט, אבל אני זורמת עם זה), ועם המשפחה אני לרוב לא אוכלת בשעה 5-6 כמו עם אבא, אלא יותר לכיוון 7-9.
מדי פעם אני אוכלת גם עוגות וכאלה דברים (יותר ממה שמתאים לי בתאוריה, אפילו ברמה יומיומית), כי יש מסביבי, בגלל המשפחה.

בכל אופן- מאז אני יורדת במשקל באיטיות, ומרגישה מאוד טוב. המשקל שלי לרוב נמוך מ-45, והגיע גם ל43,5. עדיין יש חגורה של שומן בטני, אבל היא קטנה בהדרגה, ואני מסתדרת איתה מצויין. בכל מקרה מידת הבגדים ירדה קצת.
אני חייבת לציין שזה קורה במקביל לעליה הדרגתית במסת שריר, כי אני מתרגלת כבר כמה חודשים תרגילים שזו מטרתם.

לא ברור לי מה השתנה, כי יש פה ושם יש תקופות מתח לא קצרות, ואני אוכלת לטעמי לא מעט (לפעמים פעם וחצי ממה שאוכלים מסביבי), ובכל זאת- שתיה בבוקר, ופחות או יותר 2 ארוחות עיקריות גדולות ביום שבהן אני אוכלת לשובע, ולפעמים פרי או משהו קטן ביניהן, ועדיין הגוף משחרר עודפים, באיטיות ובהתמדה. יש לי כוחות, ואני פעילה.

השינוי העיקרי, שחשוב לי הרבה יותר, ומעבר למשקל, הוא שתחושות של ׳אני חייבת לאכול ע-כ-ש-י-ו כי אחרת אמות מרעב׳, שהתחילו עם ההריון הראשון והמשיכו מדי פעם עד לפני שנה (נפילות סוכר?), הפסיקו לחלוטין. איזה כיף!

בשנים האחרונות אני ישנה פחות טוב מפעם, ובכלל הרבה פחות, משתדלת להפחית לחץ, אבל מתמודדת עם גם תחום שמלחיץ אותי בתוך העבודה שלי שאני מאוד אוהבת.


זהו. אם זה נותן למישהי פה כיוון שאינו קשור למדידת כמויות או ספירת קלוריות, ושל שילוב תנועה ושינוי כלשהו בתבנית האכילה, ואינו קשור בהימנעות (בכל מקרה לא המנעות אדוקה, כי אם יתחשק לי אחרי שאזכיר לעצמי שאלו לא השעות שבהן המסעדה פתוחה, אז אני אוכל), אז הנה.

ואם יש לך הערות והארות, צילוש, וגם לכן- אשמח לקרוא אותן.

[רוחל*]

תודה יולי @}

[תפילה*]

מה יש להעיר או להאיר?
פשוט נראה נהדר...
שנה טובה!