התמודדות עם ביקורת מהמשפחה

אני מאמינה שלא אחדש דבר למשתתפי האתר במה שאכתוב כאן, אבל חייבת לשפוך את זה, ומקווה שבחרתי את הפורמט המתאים (דף תמיכה).
אני אימא לתינוק בן שנה ומגדלת אותו בדרך פחות או יותר טבעית. פחות או יותר כי זה לא לגמרי "באופני" (הוא בחיתולים חד פעמיים מתכלים), אבל הרבה הרבה יותר טבעי ממה שמקובל בסביבה שלי (אני איתו בבית, משתדלים לאכול אורגני, הנקה מלאה, לינה משפחתית, בלי חיסונים, רפואה משלימה...) - וכאן בעצם הבעייה. אני נתקלת בהמון ביקורת מצד המשפחה, החברים והמכרים.
למרות שאני מטפלת ברפואה משלימה וכנ"ל בן זוגי, לא הצלחתי לייצור לעצמי מעגל חברים מהתחום. החברים (ליתר דיוק - חברות) שלי הם חברי ילדות, בית ספר, הכי מאוחר - צבא. בעקבות בחירת הדרך שלי - טיפולים ורפואה משלימה, וכן בעקבות הקשר עם בן זוגי יצא שהתרחקתי מאוד מדרך החיים והנורמות המקובלות אצלם בעולם ההוא, העולם שגם משפחתי שייכת אליו - מערבי נטו.

מילדותי אני מותקפת ע"י ייסורי מצפון לא רצויונליים, ואחרי שנהייתי אמא - כמובן שהנטייה הזאת רק התגברה והתעצמה.
יש לי גם קשיים סוציאליים מאז ומתמיד - מאוד קשה לי לייצור קשרים חדשים, אני גם לא יודעת לתחזק קשרים לא עמוקים, וזאת כנראה הסיבה למה לא נוספו לי חברים חדשים בשנות בגרותי.
מה שקורה עכשיו זה שמתרחש ריחוק הדרגתי (שכבר התחיל מזמן) שלי מהחברים הבודדים שעוד היו לי מחיי הקודמים. ומאוד קשה לי עם זה.
אני מרגישה מותקפת כל הזמן מצד החברים והמשפחה על אופן גידול בני, כאשר בו זמנית אני מותקפת גם ע"י ייסורי המצפון שלי. אני מרגישה שאני נמצאת תחת ביקורת נוקבת של כל הסובבים ואין לי אפילו את המפלט האחרון - את עצמי.

כשאני שומעת הטפות מצד החברות/אמא - אני מרגישה שאני מאבדת שנות חיים, כאילו כל האנרגיות עוזבות אותי ואני נשארת חסרת יכולת להגן על עצמי ועל דרכי. הדבר היחידי שאני מסוגלת למלמל זה "את לא יודעת על מה את מדברת" (במקרה של חברות כי עדיין אין להן ילדים) ו "בבקשה את תתערבי" במקרה של אמי. השיחות האלה מתישות אותי כל כך שהרצון לתקשר עם האנשים האלה רק פוחת, ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר לבד. אני לא יודעת להגן על העמדות שלי באסרטיביות. מעולם לא הייתי אסרטיבית.

הגרוע יותר הוא שאחרי כל אפיזודה כזאת יש עוד מערכה שנייה - אני מול עצמי. אני מתחילה לפחד שבעצם הם צודקים ואני טועה, אני לא אחראית, אני מתרשלת ומזניחה, לא אובייקטיבית ובכלל לא שפויה.
לפעמים בעקבות המחשבות האלה והחרדות הגוברות אני עושה מעשים שלא הייתי עושה אילו לא ההערות שלהם. כמו למשל לנסות להאכיל את הקטן בניגוד לרצונו.
אני גם מתגוררת באיזור שהגישה הטבעית לא כל כך אופיינית לרוב האנשים כאן, וזה רק מחזק את תחושת הבדידות, חוסר ההבנה והקבלה מצד הסביבה.

אחד הנושאים החמים בתקופה האחרונה זה שהוא בן שנה ועדיין כמעט ולא אוכל מוצקים. גם אותי זה מטריד, אבל אני מנסה שלא להתעקב איתו על הנושא הזה, כי כבר ראיתי מניסיון שככל שאני יותר דוחפת הוא יותר נסגר ופחות מוכן אפילו רק לנסות. אבל זה נושא בפני עצמו...

כאן רציתי בעיקר להביע את הקושי שלי בלשאת ביקורת, להתמודד מולה, לעמוד על שלי בלי להרגיש שזה סוחט אותי; את תחושת הבדידות שלי, ואת הבנה שאין לי למי ללכת ולמי לבכות - אף אחד לא יחזק אותי. רוצה לקבל חיבוק כאן באתר, וגם עצות וכלים איך לעמוד מול כל העולם (שלי) ולא להשתגע. אי שם בעומקי ליבי יש לי חשד שהבחירות שלי נכונות ואני לא כזאת גרועה... אבל החרדות והאשמה......

אולי בהמשך ארחיב גם על הדברים הספציפיים שמועררים את הדילמות, כמו נושא האוכל של בני, וה"התמכרות" שלו להנקה, הפחד שלי מהמוסדות כגון טיפת חלב ורופאים למיניהם וכד'.

בדיוק עלה ב{{}}מה חדש הדף הורים מעבירים ביקורת
נראה לי שווה קריאה.

קראתי ואני מזדהה חלקית עם הדברים שנאמרו, בעיקר הגישה של לספר כמה שפחות אם ממילא לצד השני אין שום דבר טוב להגיד.
אך לעיתים זה קשה כי רוצה לשתף ונתקלת שוב ושוב בעצות "מועילות" כמו "נו אז אל תניקי יותר! תפסיקי כבר! לא תהיה לו ברירה!", או "שילמד להיות לבד, אל תתני לו יחס על כל פיפס שלו!", או מצד ההורים "זה לא הגיוני שהילד לא אוכל כלום בגיל שנה! את בטח לא נותנת לו דברים טעימים! תני לי להכין לו משהו!"...זה לא נגמר.......
אני מודעת לכך שאני צריכה קודם כל להיסגר על עצמי ולברר עם עצמי מה אני חושבת שנכון לנו (לקטן ולי), אבל אני לא תמיד מצליחה לשמוע את הקול ולראות את הסימנים בין החרדות.

קודם כל

כי מאוד קשה לך.
אני לא מכירה אותך, ולכן מסתייגת מראש שאולי אני לא מדייקת, אבל לדעתי את צריכה קודם כל תמיכה.
יש כל מיני סוגי תמיכה.
אולי תתחילי בקטן: למה שלא תגיעי למפגשי חינוך ביתי באזורך? תפגשי שם עוד אמהות שבכיוון שלך, והן יכולות לחזק אותך. את לא צריכה לצאת לשם מתוך מחשבה שאת הולכת למצוא חברות, רק סתם להכיר כמה אנשים שבטוח מישהו מהם עושה משהו אחד לפחות שדומה לך, ותוכלי לדבר בלי לחטוף ביקורת כל הזמן.
לחברות עמוקה צריך זמן. זה לא אינסטנט. אבל איזו מין "חברות" יש לך אם מבקרים אותך, לא מפרגנים ולא תומכים?
אז זו הצעתי. בלי ציפיות, לחפש תמיכה, אפילו קטנטנה.
ולא לדבר כרגע בכלל עם כל האנשים המחלישים.

וחוץ מזה, ממליצה לך לקרוא את הספר "רוח פנימית" מאת איל פוליטי ולבדוק בינך לבין עצמך אם את יסוד המים. אם כן, זה יכול לעזור לך.

רציתי לכתוב לך משהו,ומיד עלה במרגיעון-
תפקידך הוא לחיות את חייך,לא להיות בשביל אף אחד שום דבר,אלא פשוט לחיות את חייך.
אין לי מה להוסיף

תודה בשמת!
אני באמת מרגישה שהדברים שאני הכי זקוקה להם עכשיו זה תמיכה והשלמה עם הבחירות שלי. ורוגע...

אבל איזו מין "חברות" יש לך אם מבקרים אותך, לא מפרגנים ולא תומכים?

קודם כל הן צעירות (גם אני מעט מתחת לגיל הממוצע בו מתחילים להביא ילדים), חסרות ניסיון בתחום - אף אחת מהן עוד לא אמא, וככל הנראה שיפוטיות מטבען.
ברמת העיקרון הן רוצות לטובתי, אבל מביעות זאת בעיקר בחוסר טקט שעובר כל גבול וחוסר הבנה בסיסי את מה שאני עוברת,
כי אם יש משהו שלגביו המשפט "כל עוד אין לך אתה לא יודע מה זה" נכון ב200% זה לגבי ילדים והורות בכלל.

אני חושבת שזה קורה לי מהסיבה שאני לא מציבה גבולות מספיק ברורים. כל כך פוחדת להיות בוטה, כל כך לא רוצה שיכעסו עליי, שיעלבו ממני.

ולא לדבר כרגע בכלל עם כל האנשים המחלישים.

זה יכול לבוא לידי ביטוי עם חברות, אבל לא יודעת איך עושים את זה עם משפחה (הורים).
אימא שלי פולניה(רוסיה, אבל לא חשוב) מניפולטיבית passive-agressive שראוי ללמוד ממנה את המקצוע,
תמיד היא הקורבן לא משנה מה - ואבא רק מחזק אותה, בשבילו היא היחידה שצודקת. וגם אם לא - הוא לא יוציא מילה אחת נגדה. מאולף כמו שצריך.
אחרי השיחה של אתמול שבה אמרתי לה שהיא עוברת את הגבול, ולגיטימי שתהיה לה דעה נבדלת משלי, אבל אני מחליטה לגבי הילד שלי ואני לא מוכנה שתתערב,
היום כשהתקשרתי היא דיברה בקול של מישהי שעומדת למות מקסימום עוד 5 דקות, ואני הרגשתי חרא, ממש חרא, למרות שניסיתי בכל הכוח להחזיר את עצמי למקום שם עם עצמי ועם מה שאמרתי.

אז האם אתם חושבים שבמקרה כמו שלי כדאי להפסיק את הקשר עם המשפחה?
עדיין מרגיש לי קצת דרסטי, במיוחד כשאני מדמיינת את הסיטואציה ואיך הם יקבלו את זה...
בכל רגע בראש שלי אני מנסה לרצות אותם, להסביר את עצמי, שיבינו, שיקבלו, שלא יקחו קשה, שיצדיקו. בעיקר יצדיקו.
האם יכול להיות במקרה הזה אמצע שיספק את כולם או לפחות לא יגרע מאף אחד מהצדדים?

העיניין הוא שהם גם עוזרים לי כלכלית קצת לפעמים, ולפעמים לא קצת, וזה עוד יותר שם אותי במקום של כפויית טובה.
אני לא שקטה....

תודה, אלף פלא!
מאוד חשוב לי לשמוע עכשיו את מה שאמרת

היום כשהתקשרתי היא דיברה בקול של מישהי שעומדת למות מקסימום עוד 5 דקות.

אז האם אתם חושבים שבמקרה כמו שלי כדאי להפסיק את הקשר עם המשפחה?
תראי, למה לקפוץ ישר לניתוק קשר עם המשפחה?

אבל מה שאת מרגישה הוא, שאת מאבדת את עצמך מרוב קולות ביקורתיים, ואת עדיין לא מספיק חזקה לעמוד בפניהם ולהישאר מי שאת.
זה מחליש אותך, ובונה את הפעם הבאה שתתערערי בשיחה עם כל אחד מהם.
אז אולי תזמי פחות תקשורת?
למשל, כתבת "היום כשהתקשרתי", אחרי שדיברת איתה אתמול והשיחה היתה קשה (ומיותרת לגמרי) לך.
אז למה בעצם התקשרת שוב למחרת? בשביל מה? מה הסיבה שמניעה אותך?
אולי כדאי שתשאלי את עצמך,
וגם אולי כדאי שלא תזמי מצידך התקשרויות.
כאילו, את מתקשרת כדי לחטוף על הראש? זה חסר לך?
או שבעצם את מחפשת כל הזמן אישור, וכל פעם מחדש מופתעת לחטוף במקום זה אנטי?
אולי הגיע הזמן להכיר במה שיש: אין אישור. יש ביקורת. זה לא טוב לך. אולי לדלל?

אני לא אומרת לך מה לעשות, חס וחלילה. אני מעלה שאלות, מפוזרות ובלי שום היכרות איתך, רק בשביל שאת תחשבי בינך לבין עצמך ותנסי להרגיש מה באמת את רוצה שם בפנים.
יותר מדי קולות מבחוץ מבלבלים אותך.
איבדת את הקשר עם עצמך החזקה שיושבת שם בפנים ומרגישה לגמרי ש"אלה החיים שלי ויש לי זכות לחיות אותם!" בלי התנצלויות ובלי בקשת אישור מאף אחד.
החיים קוראים לך עכשיו למצוא את החזקה הזאת. למצוא את עמוד השידרה.
נמאס לך מהביקורת! נמאס לך מהמניפולציות! נמאס לך מחוסר ההבנה!
את מתחילה לראות שאת רוצה הבנה, תמיכה, חברות ופירגון.
לאט לאט את תמצאי את הדרך לאפשר לעצמך את מה שאת צריכה. בלי רעש וצילצולים, בלי החרמות או הצהרות. זה לא יחזק אותך כרגע, לדעתי. אבל להפסיק להזמין את הביקורת שלהם, להפסיק לרדוף אחריהם, ולהפסיק לתת להם הזדמנות לעשות לך "קטעים".

ספטמבר
אני כ"כ באותו מצב...
אנחנו צריכות שבט,
סביבה תומכת
באותו ראש

יחד עם יכולת להתחבר ולתקשר לא רק עם המסך...

בהצלחה

חיבוק

גם אצלנו לפעמים יש ביקורת.
אני אומרת "כן, כן. כן. כן".
ואז עושה מה שאני רוצה.
אני מתורגלת עוד מילדות בזה

לפעמים הביקורת מציקה לי, ולפעמים אני מסבירה, אבל אם אין אם מי לדבר, זה מה שאני עושה.
וגם משנה נושא: "אז מה שלום דוד יעקב?"

אוי מתוקה אני כל כך מזדהה איתך. סבתא שלי חושבת שאני כישלון מוחלט כי הבאתי ילד והינני עוד רווקה. היא גם דואגת להזכיר לי את זה בכל הזדמנות אפשרית. אני נאלצת להזכיר לעצמי שהיא מדור אחר ולא יודעת שאפשר גם אחרת. האכזבה היא בעיניה ולא בעיניי.
עם אמא שלי זה סיפור אחר. גם אני רודפת אחרי האישור הזה. ויותר ויותר אני מבינה שזה מיותר. האישור צריך לבוא ממקום פנימי של כל אחת עם עצמה. דעי שאת אמא טובה והדרך שלך נכונה ומתאימה לך. ועד שנפתח עור של פיל אולי באמת לשמור על מרחק מה. לא לתת להם יותר מדיי הזדמנויות לבקר אותך.
מחבקת מחזקת ותומכת (-:

תודה, תודה, תודה לכולן על החיזוקים, הרגשת השותפות שיש לי כשאני קוראת שאני לא לבד בסיטואציה המעצבנת הזאת, ועל התמיכה והמילים החמות!

_כאילו, את מתקשרת כדי לחטוף על הראש? זה חסר לך?
או שבעצם את מחפשת כל הזמן אישור, וכל פעם מחדש מופתעת לחטוף במקום זה אנטי?
אולי הגיע הזמן להכיר במה שיש: אין אישור. יש ביקורת. זה לא טוב לך. אולי לדלל?_

בשמת, את לגמרי צודקת שאני מחפשת אישור כל הזמן. כל כך קשה לי עם זה שהיא כועסת עליי (גם כשלא בצדק) שאני כל הזמן מנסה לגשש אם השתנה משהו ביחס שלה ומקווה למצוא שם טון נורמלי שמעיד על כך שאנחנו בסדר. ואני לא מוצאת ושוב נפגעת, וזה לא נותן לפצע להגליד. עד שאני לא מרגישה שהיא סלחה לי (על אף שאין על מה לשלוח!!! לא עשיתי לה כלום!) אני מסתובבת עם רגשות האשם. ככה אימא שלה גידלה אותה, והיא תמיד הייתה מתלוננת בפני על זה שיש לה תסביכי אשמה ממנה והיא עושה לי בול את אותו הדבר. כנראה שזה מה שהיא למדה והיא לא יכולה אחרת...

_אני אומרת "כן, כן. כן. כן".
ואז עושה מה שאני רוצה.
אני מתורגלת עוד מילדות בזה_

מאי הקטנה, כל הכבוד על קור הרוח! אני עדיין מרגישה צורך להסביר כל פעם למה אני עושה ככה וחושבת ככה, מחפשת אישור, כמובן.

האישור צריך לבוא ממקום פנימי

זה כל כך נכון!

אז האם אתם חושבים שבמקרה כמו שלי כדאי להפסיק את הקשר עם המשפחה?
בעיני ממש ממש לא
לי יש חמות שגרה קרוב ומאד מאד ביקורתית מהרגע שהילד נולד ועד היום אכלתי ממנה מרורים אבל בעיקר ביקורת אינסופית ואפס פירגון
יש לי מזל כי שני ההורים שלי מאד מאד מפרגנים לי וכי למרות שזה ילד ראשון אני מההתחלה מאד רגועה ובטוחה בעצמי באמהות שלי ובילד שלי
היו מספר פעמים ששקלתי ברצינות לעבור לגור רחוק מחמותי
ורגעים רבים שבליבי רציתי שלא תהייה קיימת בחיי
נכשלו נסיונותי לשים לה גבולות או לנסות לעצור את הביקורת והיום אני די בטוחה שהיא לא תשתנה ותשאר ביקורתית ללא סוף ומי שמשתנה זו אני
אני לומדת לשמוע אבל לא להקשיב ובעיקר לא להפגע או להתעצבן
לפעמים זה בהחלט מצליח, ההערות חולפות על פני אם כי היא ממשיכה להפגע אם אני לא ישר מקבלת כל הוראה או ביקורת מפיה וזה מבחינתי לא העניין שלי
בעיני הקשר עם המשפחה מאד חשוב, בעיקר לבן שלי וגם לבנזוגי לכן אני בולעת צפרדעים ומקווה שבעתיד פשוט אתן להם לקפץ לידי מבלי להשאיר סימן..

אמא לבן שנתיים, זה מאוד קשה מה שאת מתארת, וכל הכבוד על ההתמודדות והאמונה בדרך שלך!
אני הייתי משתגעת!

_מי שמשתנה זו אני
אני לומדת לשמוע אבל לא להקשיב ובעיקר לא להפגע או להתעצבן_

זוהי היכולת שאני כל כך שואפת לפתח! כשאני אלמד לתת לכל זה לעבור מעל הראש שלי ולא כמו שעכשיו - כל מילה נופלת על איזו נקודה רגישה אצלי וכל ביקורת חודרת את שכבות ההגנה שלי- אז הבעייה שלי תפתר, לפחות ברובה.

היא ממשיכה להפגע אם אני לא ישר מקבלת כל הוראה או ביקורת מפיה

ביקורת אינסופית ואפס פירגון

נכשלו נסיונותי לשים לה גבולות או לנסות לעצור את הביקורת

בעיני הקשר עם המשפחה מאד חשוב
הרשי לי לחלוק עלייך במשהו אחד - האם את חושבת שהקשר עם המשפחה הינו חשוב לא משנה מי הם המשפחה?
כי ממה שכתבת אני יכולה להבין שהרמה האישית של הסבתא הזאת מאוד נמוכה, ובמקרה כזה אני לא יודעת עד כמה זה טוב לילד לגדול בחברת בן אדם כזה - גם אם זאת סבתא שלו.
במיוחד - אני לא יועת אם זה המצב אצלך - שהוא שומע את הדברים שהיא מפנה כלפייך.

בשמת, את לגמרי צודקת שאני מחפשת אישור כל הזמן. כל כך קשה לי עם זה שהיא כועסת עליי

מחזקת אותך שתמצאי בתוכך את האישור הפנימי שאת מחפשת, ובאמת תצליחי להבין שהיא בסך הכל עושה מה שהיא מסוגלת, מה שלמדה מאמא שלה.
אצלך השלשלת הזאת תישבר! את כבר מודעת למה שקורה, ואת יכולה להפסיק את זה.
אני אישית מאמינה שקשה עד בלתי אפשרי ללמוד את זה לבד, וממליצה לך לחפש עזרה. סתם לדוגמא, עירית לוי עוזרת בצורה מופלאה כאן באתר בדיוק בנושא הזה, ואני יודעת שזה גם המקצוע שלה (אבל לא יודעת אם את מהאיזור שלה). זו רק דוגמא, כי אפילו כאן באתר יש עוד כמה נפלאים שיכולים לעזור בעבודה כזאת.

ספטמבר, יקרה
אני מצטרפת לקולות שמחזקים אותך כאן
יש כאן כמה וכמה דברים
קודם כל, האם את בת יחידה?
ושנית האם כבר אמא קלטה שגדלת לה ועפת מהקן,
שלא לומר בנית קן משל עצמך?
יש לה הרבה מה לעכל , הרבה השתנה בחייה, וזה לגמרי עבודה שלה
זה קשה לכל אמא, אבל גם תלוי תרבות,
את לא יכולה לעשות את זה במקומה, זה שלה....והכי בריא זה לסמן בתוכך קו הפרדה,
זה לא בהכרח קבלה או אי קבלה של דרכך אלא קושי גדול יותר לשחרר
לך לעומת זאת יש תפקיד לגמרי אחר עכשיו
את בונה חיים משלך, טריטוריה משלך, פרטיות, נפרדות לגיטימית
את רוקחת את הדיסה שלך מהרכיבים שאת בחרת והם לא אלא שהכתיבו לך,
כבר עשית צעדים אינדיבידואליסטיים בחיייך, בחרת מקצוע לא ממש מיינסטרימי ודרכי חשיבה והתמודדות אחרים מהסביבה הקודמת
זו מנהיגות
ואין כל סיבה לבקש אישורים מן העבר על צעדים שיש להם טעם של חזון ומנהיגות
את נתקפת בחולשה אבל בעצם פועלת מתוך כח פנימי כבר עכשיו, מתוך קשב למה שנכון לך יותר, עניין האישורים שייך לעבר
לילדה הקטנה שבך שזה בסדר אבל את חייך כבר עכשיו מובילה המנהיגה שבך
וכבר עכשיו יש בך יכולת גם להמשיך בדרכך וגם לקבל את הוריך למרות חוסר הפירגון,מתוך חמלה ואמפטיה וגם נפרדות,
זה מה שהם יכולים כרגע, זה הכי טוב שלהם והם בטח בתהליך
וזה ישתנה אם האישור הפנימי יצמח ויגדל בך
זו דעתי
חזקי ואמצי

_בעיני הקשר עם המשפחה מאד חשוב
הרשי לי לחלוק עלייך במשהו אחד - האם את חושבת שהקשר עם המשפחה הינו חשוב לא משנה מי הם המשפחה?_

גם בעיני הקשר עם המשפחה מאוד חשוב.
(חכי רגע...

)
וזה אומר, בעיני, שאנחנו תמיד זקוקים לו, תמיד מחפשים אותו, ותמיד מצפים מהמשפחה שלנו שתתן לנו את החום והתמיכה ו הבית שאנחנו זקוקים לו.
אמא שלך תמיד תהיה חשובה בעינייך, לא משנה מה.
מילה שלה "תשקול" יותר ממילה של כל אדם אחר.
ויש עדויות על ילדים לאמהות מתעללות, שהוצאו מהבית, ובכל זאת ניסו שוב ושוב ושוב ליצור קשר עם האמא המתעללת, בתקווה נואשת שפעם אחת היא תתן להם סוף סוף אמהות
(מיותר להגיד שזה לא הצליח)

את נשמעת לי במצב יותר טוב

אז הקשר עם המשפחה חשוב וחיוני לנו, גם כשאיכותו גרועה, וטוב וחשוב להודות בזה.
כמובן, כשהקשר מרעיל צריך לדלל. לא חייבים ניתוק מלא. רק למצוא מינון מסוים שיתאים לך, כדי שיהיה לך יותר מרווח נשימה, לתקופת ביניים שבה תוכלי לבנות את עצמך מבפנים, ולהתחזק.

האם יכול להיות במקרה הזה אמצע שיספק את כולם או לפחות לא יגרע מאף אחד מהצדדים?
הו הו.
האמת, אני חושבת שלא.
אני חושבת שבמצב שלך, את מאוד מאוד מנסה למצוא אמצע שיספק את כולם. לא רק בשאלה הזאת, בהרבה עניינים.
ולדעתי, עצם החיפוש אחרי אמצע כזה, מול משפחה כזאת, גובה ממך מחיר כבד.

האם אפשר לשנות את מוקד החיפוש?
להודות בעובדה שאולי אין דבר כזה, "לספק את כל הצדדים" ושזה בסדר
שלפעמים החלטות ופעולות שלך לא יספקו ולא ישביעו רצונם של אנשים אחרים, ושזה לגיטימי
שלפעמים אנשים אחרים נפגעים מהחלטות שלך (החלטות טובות וחיוניות, אני מתכוונת), ושזה בלתי נמנע, אלה החיים, ולמרות הצער הבלתי נמנע הן עדיין החלטות טובות ותקפות.

ואז, לנסות למצוא את הפתרונות שיספקו את הצרכים שלך, ושאנשים אחרים יכולים לחיות אתם, גם אם לא באושר. כי אמא שלך עושה הרי מאמצים בלתי נדלים שלא לחיות באושר אתך. איך אפשר להילחם בדבר כזה? אין לך צ'אנס לשנות את התסריט שלה, שום מעשים שלך לא ישפיעו. אז אפשר כבר לוותר מראש על מטרה כל כך לא ריאלית

אצלך השלשלת הזאת תישבר! את כבר מודעת למה שקורה, ואת יכולה להפסיק את זה.
@}@}@}@}@}@}@}@}

כדי להפחית את עוצמת המכבש שאת נמצאת בו, את יכולה לעבוד על הקולות הביקורתיים שרצים לך בראש.
(אני מכירה את החבר'ה האלה. זה נורא כשהם יושבים לך באמצע השכל, מזהמים את המערכת האקולוגית המנטלית שלך ואין איפה להתחבא מהם

)

איך מתחילים? אולי תרשמי, על הנייר, כמה מהמחשבות האופייניות שלהם. הכמה ממשפטי הביקורת הנפוצים שטוחנים לך את המוח.
נשארת בחיים?

או. קיי, לקחת הפסקה לשתות מים. ובדרך גם להגיד לעצמך "וואללה, לכאלה שטויות אני לא מוכנה לתת מגורים בבית הכי פנימי שלי".
ואז לשנות את התסריט.

את בטח מכירה את האלמנט של מנטרות ואמירות חיוביות שיחליפו את המקום של השליליות. דברים בסגנון "אני ראויה להערכה" "אני יודעת לקבל החלטות נכונות" "אני אוהבת את עצמי" וכל אלה.
מניסיון אישי שלי, היה לי קשה לקפוץ כזאת קפיצת באנג'י (או אולי טיסה לחלל) מה"איזה מטומטמת אני" הרגיל שלי, לדברים כאלה נועזים! ו...היורשה לי להגיד מופרכים? פשוט לא יכולתי להאמין לאידיליה כזאת.
אז עשיתי את זה בתהליך הדרגתי. לאט לאט, לשכתב את המשפט המקורי רק קצת, ואז עוד קצת ועוד קצת... סיפוח זוחל.
משפט שמאוד עזר לי בהתחלה היה "עשיתי שגיאה, בפעם הבאה זה יהיה יותר טוב". והייתי משננת אותו בכוח, בהתמדה, כדי שה"איזה $%#$@%&" לא יהיה לו מקום בתודעה.
אני לא בהכרח ממליצה לך עליו. אולי לך יתאים משהו אחר (משום מה יש לי הרגשה כזאת). אני רק משתפת.

האם למשל היית יכולה להגיד לעצמך "היום פגעתי באמא שלי וזה בסדר. היא חזקה והיא יכולה לדאוג לעצמה".
ואז אולי להשמיט את ההתחלה, ופשוט לדבוק בגרסה הפשוטה: "אמא שלי חזקה ויכולה לדאוג לעצמה". היא לא הבעיה שלך! לא אחריותך להציל אותה ולהחזיק אותה וללטף אותה בכל מילה שאת אומרת.

דברים בכיוון הזה.

(עוד אפירמציה נהדרת ששמעתי לאחרונה: "המוח שלי הוא נמל מבטחים". מורשות להיכנס אליו רק מחשבות טובות, נכונות ותומכות. כל הקרציות והפרעושים המנטליים נעצרים במעבר הגבול).

עיקר שכחתי:

תודה תודה תודה לך על הדף. בדיוק הייתי באמצע מכבש פרטי משל עצמי (אני מרפאה בעיסוק גרועה, אני לא מצליחה ללמוד את המקצוע, אני לא מתקדמת, אני בחיים לא אוכל להסתגל למערכת האוסטרלית, אנשים בחיים לא ירצו לעבוד אתי) ואז עזרת לי להיזכר איך יוצאים ממנו. איך כבר יצאתי ממכבשים גרועים מאלה.

וגם משנה נושא: "אז מה שלום דוד יעקב?"
D-:

צוויל

וגם משנה נושא: "אז מה שלום דוד יעקב?"
בעייתי, מול מקצוענים אמיתיים.
הרי ברור שהתשובה תהיה "אח, הוא לא ישן בלילה בגללך!"

אני שמחה להודות שמאז שפתחתי את הדף אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב, הדברים שכך אחת ואחת אמרה מאוד מחזקים אותי. כל היום אני נזכרת במשפטים מסויימים שנכתבו כאן, וזה מביא אותי למצב שמתקרב לשקט ולהשלמה עם אופן החיים שלי.

בשמת תודה רבה על ההמלצה על עירית לוי, התחלתי לקרוא את הדפים שלה.

עשב השדה, אני אכן בת יחידה, וכן, לאמא שלי אין הרבה חיים חוץ ממני. כנ"ל לשאר המשפחה.
תמיד הרגשתי אחריות עצומה על כתפי, אחריות על הרגשות של בני המשפחה שאני מאור עיניהם, וצריכה לענות על הציפיות והדרישות, הרי משקיעים בי כל כך הרבה.
מאז שיש לי ילד, התחלתי לראות שהפוקוס עובר אליו. ואני הכי רוצה להציל אותו מזה! זאת סיטואציה לא בריאה לגדול בה, המרכוז הזה, ההקדשה הזאת, מטריף אותי!

זה לא בהכרח קבלה או אי קבלה של דרכך אלא קושי גדול יותר לשחרר
נכון מאוד! זאת גם ההרגשה שלי. בנוסף לזה שקשה לה לקבל את דרכי. היא לא משחררת. אני גם לא חושבת שהיא מודעת לזה שהיא צריכה. היא חושבת ש"מגיע לה" להיות מעורבת, כי היא סבתא, ומה פתאום לא שואלים אותה? מצטטת אותה: "למה את מרחיקה אותנו?". השאלה הזאת באה בעקבות זה שהיא רצתה להכין דייסה לבן "שיאכל ויהיה לו טעים" (הוא לא כל כך אוכל מוצקים עדיין), ואמרתי ואני אכין לו בעצמי.
הגניב אותי גם לקרוא את המילה "מנהיגות" בהקשר של עצמי, כי זו תכונה שהייתה תמיד שייכת לאחרים, אני רגילה להיות בצל, בצד. תודה!

תמרוש רוש, מודה לך על ההשקעה בפוסט הארוך והמדהים! @}

_להודות בעובדה שאולי אין דבר כזה, "לספק את כל הצדדים" ושזה בסדר
שלפעמים החלטות ופעולות שלך לא יספקו ולא ישביעו רצונם של אנשים אחרים, ושזה לגיטימי"
שלפעמים אנשים אחרים נפגעים מהחלטות שלך (החלטות טובות וחיוניות, אני מתכוונת), ושזה בלתי נמנע, אלה החיים, ולמרות הצער הבלתי נמנע הן עדיין החלטות טובות ותקפות._
זאת אחת המטרות שלי בשלב הזה, אני עובדת על זה כל הזמן, על היכולת לשאת רגשות שליליים של של אנשים שקשורים בהתנהגות שלי.

היה לי קשה לקפוץ כזאת קפיצת באנג'י (או אולי טיסה לחלל) מה"איזה מטומטמת אני" הרגיל שלי, לדברים כאלה נועזים! ו...היורשה לי להגיד מופרכים? פשוט לא יכולתי להאמין לאידיליה כזאת.
כל כך מוכר!!! לפעמים אני מוצאת את עצמי ממש יורדת על עצמי בתוך הראש שלי!
אני מנסה לצ'פר את עצמי באמירות טובות כשאני מרגישה שמגיע לי הפעם. בו זמנית אני גם מבינה שזה לא צריך להיות קשור להישגים, תמיד מגיע לי לאהוב את עצמי, אבל לצערי ביומיום אני עוד לא שם.

האם למשל היית יכולה להגיד לעצמך "היום פגעתי באמא שלי וזה בסדר. היא חזקה והיא יכולה לדאוג לעצמה".
הניסוח שנשמע לי יותר טוב הוא "היום אמא שלי נפגעה ממני, אבל זה בסדר. אני בוחרת מה לעשות והיא בוחרת איך להגיב."

לא אחריותך להציל אותה ולהחזיק אותה וללטף אותה בכל מילה שאת אומרת
נשמע כאילו את ממש מכירה אותה! זה בדיוק מה שהיא מחפשת. היא לא קיבלה את האהבה ההורית בצורה בה הזדקקה לה, ומאז כל העולם חייב לה משהו. בדיוק כך.

"המוח שלי הוא נמל מבטחים"

משפט יפה וחכם. אך קשה ליישום...
שוב תודה על התמיכה והעידוד!

"היום אמא שלי נפגעה ממני, אבל זה בסדר. אני בוחרת מה לעשות והיא בוחרת איך להגיב."
משפט נהדר.

הניסוח שנשמע לי יותר טוב הוא "היום אמא שלי נפגעה ממני, אבל זה בסדר. אני בוחרת מה לעשות והיא בוחרת איך להגיב."
מצוין! הרבה יותר טוב ממה שאני הצעתי

לפעמים אני מוצאת את עצמי ממש יורדת על עצמי בתוך הראש שלי!
אה. זה לא. זה דבר שחייבים להיגמל ממנו. לא משנה מה, פשוט אין לאף אחד זכות להגיד לך דברים כאלה. גם לא לעצמך!
(כמה פעמים, כשהבנזוג שלי היה אומר על עצמו דברים דומים, הייתי ממש מתרגזת: "אני לא מוכנה!! אני לא מוכנה לשמוע מישהו מתייחס ככה לחבר שלי!!!!")

זאת אחת המטרות שלי בשלב הזה, אני עובדת על זה כל הזמן, על היכולת לשאת רגשות שליליים של של אנשים שקשורים בהתנהגות שלי.
היורשה לי להציע תיקון קטן? לא "לשאת". אין לך מה לשאת רגשות שליליים של הזולת. פשוט להשלים עם העובדה שהם קיימים, שאין שום דבר שאת יכולה לעשות בעניין, ואז להניח להם לנפשם ולעבור לחדר אחר.

_וגם משנה נושא: "אז מה שלום דוד יעקב?"
בעייתי, מול מקצוענים אמיתיים.
הרי ברור שהתשובה תהיה "אח, הוא לא ישן בלילה בגללך!"_
או לחילופין: הוא מאד מוטרד מזה שלילד אין ברית \ ישן איתכם במיטה \ לא הולך לגן.
או: אל תשאלי, הנכד שלו, זה שהולך לגן, הוא כבר יודע לקרוא בעברית, אנגלית סינית ואמהרית, והכל כי יש לו בגן ילדים של עובדים זרים ועולים מאתיופיה! לא תאמיני, הוא גם סיפר לי שהוא הולך לחוג קראטה, וכל הזמן משחק בפאזלים. המ!. אבל הנכד שלנו הכי חמוד. הכי מקסים. רק חבל שהוא כזה שובב.

ביקורת נמצאת גם לא בחיים באופן טבעי.
מה ששמתי-לב שהקשבה לאדם המבקר,לדאגתו לרצונו לעשות טוב עוזר לקבל את הביקורת באופן נכון.

מתי שהביקורת מגיעה ממקום לא נכון כמו להשפיל את השני ולהוכיח שאני יותר טוב או להכאיב,
ברור שקשה לקבל את הביקורת וזה לא אומר שהביקורת לא נכונה ויכולה להועיל.

לפעמים האדם המבקר מנסה למצוא לעצמו מקום להיות ולהביע את עצמו ועדין לא יודע לעשות זאת נכון.

שליחה על ידי מה* » 18 אפריל 2015, 01:15

ומה עושים כשאת הולכת להיות תלויה באנשים שדואגים לך אבל כל הזמן ציניים או מבקרים?
יש לי אח שכל כך עוזר ואני בהריון בשמירה יחידנית ואצטרך אותו מאוד אבל אין משפט שהוא לא מבקר אותי או שיפוטי.
כנל אחיותיי. מנתחות אותי ומה לא.
איך מנסים לקבל מהם את הדאגה והעשייה ומתעלמים מכל המסביב?
בייחוד בהריון כשאני פגיעה. אין לי פריבלגיה להתרחק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה בשמת. אני לרוב אוכלת ג'אנק, זה יהיה שינוי קשה אך אנסה.

הריון זו תקופה מועדת לפורענות, לפחות אצלי כך היה. עובדים על עצמך ומחזקים. לא מתרחקים אם לא ניתן אלא מייצרים מרחק וקצב נכון בפנים. זה באמת עובד. זה הדבר היחיד שעובד וזה שריר שתמיד שווה לחזק.

גם קו- גם לי היתה נטייה ״להשתמש״ בטיפול זוגי כזירה כאילו- נייטרלית (אצל השופט כביכול) כדי להעלות טענות לצד שכנגד.
אני מצאתי את זה שגוי עבורי - ליבוי של כל שיפוטיות הוא קודם כל ליבוי של שיפוטיות כלפיי. ואז למעשה הרגשתי יותר קורבן, יותר חלשה, פחות ראויה לאהבה. אפילו שאמרתי את המילים ״הנכונות״ המוסיקה הייתה מזויפת.
מה דעתך על ניסיון של שתיקה? ורק רישום של מה שמפריע לך? למשך נגיד שתי פגישות- לא להגיד ביקורת ולהרגיש את עצמך בלי מענה אליו?

לחזור לשים לב לעצמך ואיך את מרגישה בזמן שבו בדרך כלל היית מגיבה אוטומטית. לתת למילים לעלות בתוכך בלי להשמיע אותן? הרי בין כה וכה אין לך שם באמת הקשבה. אלא תקיפה/ מגננה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי רקמה, תודה שהתייחסת (-:
בקשר ל- ״אז למעשה הרגשתי יותר קורבן, יותר חלשה, פחות ראויה לאהבה״ - אבל אני כן קורבן של ההתעללות שלו. אני מרגישה כך גם בלי לדבר. חשוב לי שהוא ידע מה הוא עושה, כי גם אם אעזוב בסוף, אני רוצה שידע שהוא מתנהג נורא אלי ולאנשים בכלל, זה חשוב לי בעיקר בשביל הסיכוי שהוא יקלוט משהו בסוף ואולי לא יתנהג ככה גם לבן שלנו.
גם, אני כבר מנוסה בלשתוק ולא לענות ספונטנית. לפעמים אני כן עונה ספונטנית כשאני מרגישה שכבר אין לי מה להפסיד. מה הוא כבר יכול לעשות לי שהוא לא עשה? כבר איים כל כך הרבה ומימש הרבה מאיומיו. הדבר היחיד שלא עשה זה להכות פיזית. גם לא נראה לי שהוא מסוגל לזה.
מצד שני, נמאס לי לחיות בתוך איזור הקרב הזה. תמיד מרגישה מתח של מה יקרה ומתי, מתי שוב הוא יתעצבן על משהו ויהרוס לי עוד כמה ימים מהחיים.
אוף. אני מרגישה כלואה, לא יכולה לקום ולעזוב, אני לא יכולה לשאת את המחשבה שלא אוכל להיות עם הבן שלי כל יום. זה או להשתחרר מבן זוגי המפלצתי ולוותר על בני ועל החיים המשותפים שלי איתו (ועל להישאר איתו בבית עד גיל שלוש), לחזור לעבוד עד חמש כל יום ולראות את הילד שלוש ארבע פעמים בשבוע וגם רק שעתיים ביום, מחמש עד שילך לישון, ובבוקר אין מה לדבר בכלל. או- ללמוד איך לחיות עם האיש הזה המופרע, ולחיות עם הילד שלי, ללכת ללמוד ולעשות מה שאני רוצה (עם מחיר של השפלה מידי פעם, פחד ואיבוד של עצמי, אלא אם כן אלך לטיפול שבאמת יעזור לי לחיות במקביל אליו, ולא לתת למופרעות שלו להשפיע).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בעעעעעע

אוי כמה כתבתי והכל נעלם )-:

רוצה להגיד שאני מסכימה עם רק מה.

ועוד:

לרוב אוכלת ג'אנק, זה יהיה שינוי קשה
שני טיפים: 1. אל תקשי על עצמך - תוסיפי את המזונות האלה, אל תימנעי מהג'אנק כרגע. 2. תוסיפי אותם בתחילת הארוחה כדי שלהם יהיה מספיק מקום בבטן. 3. הג'אנק מחליש, רק שתדעי.
טיפים לגבי המזונות: תחפשי מה הכי יהיה לך קל ונוח. לדוגמא, הילדים שלי ינשנשו חסה בכמויות אם אני סתם מגישה על צלחת עלים רעננים שטופים. או לדוגמא, בטטה בתנור אפויה בקליפתה, הכי פשוט להכנה, אוכלים בכפית מתוך הקליפה, מעדן.

חשוב לי שהוא ידע מה הוא עושה, כי גם אם אעזוב בסוף, אני רוצה שידע שהוא מתנהג נורא אלי ולאנשים בכלל, זה חשוב לי בעיקר בשביל הסיכוי שהוא יקלוט משהו בסוף ואולי לא יתנהג ככה גם לבן שלנו
שוב צר לי לנפץ לך אשליות:

הוא לא יידע מה הוא עושה
אין סיכוי שיידע שהוא מתנהג נורא לאנשים
אין סיכוי שלא יתנהג ככה לבן שלכם
ועל אחת כמה וכמה אין סיכוי בפגישות שאת נוכחת בהן (כי אז כולו התנגדות לקלוט משהו ואוזניו אטומות לחלוטין לכל מה שיוצא לך מהפה), ואין סיכוי בפגישות עם המטפל הנוכחי (כי הוא לא מבין כלום, לפי מה שאני קולטת מהתיאור שלך. אין לו מושג איך לדבר לגבר מתעלל ואין לו מושג מה המנגנון של ההתעללות)

נמאס לי לחיות בתוך איזור הקרב הזה. תמיד מרגישה מתח של מה יקרה ומתי
מבקשת למקד אותך:
זה הדבר הכי חשוב מבחינתך לטיפול עצמי. לשנות את המתח הזה. להפסיק להיות מושפעת כל כך ממנו. רמז קטן: הוא רק הטריגר. המתח והסטרס האמיתי נמצאים בתוכך בגלל כאבים שמקורם בילדותך.
הוא אמנם מפעיל אותם אבל אם אתאר את זה באופן מטאפורי - לך יש פצע ברגל, שאיתו הגעת מהבית.
הוא פשוט כל הזמן דורך בכוונה ושלא בכוונה על הפצע הזה, כדי לשלוט בך (כדי להגן על עצמו מהמצוקה של עצמו). לכן הפצע לא מחלים.
אם תטפלי בפצע עצמו, כך שהרגל שלך תחלים - את תגיבי אחרת לגמרי כשהוא ידרוך לך על הרגל.
הדרך היחידה הרלבנטית להתמודד עם מערכת יחסים מתעללת ועם בן זוג מרעיל היא - לטפל בעצמך.

לא לחשוב כרגע על כ-ל החיים. לא לחשוב כרגע על הפחדים כמו
לא יכולה לקום ולעזוב
תחשבי רק צעד אחד קדימה: איך את מטפלת בעצמך ומתחזקת עכשיו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

איך מעתיקים את מה שכתבו כאן ועושים פונטים דהויים ונוטים?
בכל אופן, אני חושבת שאת צודקת וקלעת ממש בול! אני מחשיבה את עצמי בן אדם שיודע לראות ולקרוא את עצמו, אני חושבת הרבה על ההתנהגות שלי ומנתחת אותה וקוראת קצת בנושא פסיכולוגיה, אבל לא חשבתי על זה. אולי זה זה, אני לפעמים מרגישה שהתחתנתי עם אבי שהתעלל בי בצורה דומה מגיל מאוד צעיר, לפעמים יש לו את אותם המשפטים הנוראיים שהיו לאבא שלי, כאלה ששולחים אותי לבור שחור שם אני משותקת וכאובה מהעלבון ומרגישה שנואה ולבד כל כך.
אולי זה זה או משהו קרוב לזה, ואולי פחדתי מלהודות בזה ובהשפעה שיש לאבא שלי על חיי עכשיו, כי לקח לי זמן רב עד שהצלחתי להתגבר על הנזק שהוא עשה ולאהוב את עצמי. אז לחשוב שחזרתי לנקודת ההתחלה של זה, רק עם מישהו אחר שבחרתי מרצוני החופשי? ואני עוד חשבתי בהתחלה שבחרתי ההיפך מאבא שלי כי הוא היה כזה מגונן, מטפל ודואג.

בשמת, אני חייבת לומר שאני חושבת שאת חכמה מאוד, מעריכה אותך ורוצה לומר תודה שאת מקדישה מזמנך לתמוך בי כאן (ובאחרות) @}
אה, ועצה טובה לגבי התזונה, אני לא כזה אוהבת להכין סלט, אז לאכול שטוף ככה בלי כלום זה משהו שאני בהחלט יכולה ומתאים לי ולסגנון האכילה הנישנושי שלי 9-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טוב, הבוקר הזמנתי לו משטרה אחרי ששבר דברים בבית ולקח לי את המחשב. גם אמר שישאר היום בבית ויעשה לי את המוות. בדרך עכשיו לתחנת משטרה. נראה לכן שכדאי לעשות משהו נוסף, אני די מפחדת עכשיו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_רמז קטן: הוא רק הטריגר. המתח והסטרס האמיתי נמצאים בתוכך בגלל כאבים שמקורם בילדותך.
הוא אמנם מפעיל אותם אבל אם אתאר את זה באופן מטאפורי - לך יש פצע ברגל, שאיתו הגעת מהבית.
הוא פשוט כל הזמן דורך בכוונה ושלא בכוונה על הפצע הזה, כדי לשלוט בך (כדי להגן על עצמו מהמצוקה של עצמו). לכן הפצע לא מחלים.
אם תטפלי בפצע עצמו, כך שהרגל שלך תחלים - את תגיבי אחרת לגמרי כשהוא ידרוך לך על הרגל._
וואו בשמת!! איזה חידוד!!
בשמת, אני חייבת לומר שאני חושבת שאת חכמה מאוד, מעריכה אותך ורוצה לומר תודה שאת מקדישה מזמנך לתמוך בי כאן (ובאחרות)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כמובן שהם לקחו אותו לתחנה

נראה לכן שכדאי לעשות משהו נוסף, אני די מפחדת עכשיו
זה השלב שאת עוברת למייל של בשמת ונכנסת לדף סימני התעללות בזוגיות . תקראי בדף את סוזן סוזן החל מספטמבר 2013 בערך וגם את התגובות אליה

טוב מאוד שאת בדרך לשם!
ספרי מה היה. תדגישי שאת מפחדת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, לא חשבתי שאעשה את זה לעולם. אני מניחה שכבר אין דרך חזרה עכשיו, הוא חטף הלם וקרא לי משוגעת שאני מזמינה לו ניידת. התנהג גם כאילו הוא לא קשור לאירוע בכלל. החוקר אמר שאולי ירחיקו אותו לכמה זמן ושהוא יודיע לי כמו כן ביקש לדווח לשירותי הרווחה, והסכמתי. איזה דיכאון, עכשיו הוא בטח יגיש בקשה להתגרש, אני כבר עברתי מבחינתו את הגבול. אני כל כך לא מוכנה לזה נפשית, ונקרע לי הלב כשחושבת על הילד )-:

שולחת לך הרבה אנרגיות
בהצלחה
תרגישי טוב
אני חייבת לומר שלמרות מה שאת חווה את לא נשמעת כאילו הוא הצליח לרמוס את רוחך,עדיין יש בך חוזק ושכל בריא-תעזרי בזה.

לפעמים החיים בוחרים בשבילנו.
אם הוא ירצה להתגרש, אולי זה ילך יותר קל.
הילד... זה באסה נוראית שבעולם, אבל זה פחות נזק בעיני בהשוואה לילד שגדל בתוך בועה אוהבת ומגוננת שמסביבו מה שיש זה אמא שלו מושפלת ומוחזקת בתנאי מתח כל הזמן. זה נספג, גם אם נדמה שאת מצליחה ליצור בועה. נורא עצוב לשים ילד במסגרת כשתיכננת להיות איתו את הגילאים האלה, אבל הנזק של מה שנספג.. כשאמא חווה את מה שאת חווה, בעיני בטווחים הארוכים הרבה יותר קשה לתיקון..
<אני זוכרת שמה שעזר לי להחליט הוא שראיתי אם שאיבדה את בנה בתוך התא המשפחתי, במציאות של שנים ארוכות מאוד של התנהלות פוגעת של האב כלפיה. באיזשהו שלב, הילדים פשוט לא שמו עליה... מילדים מפוחדים שלא יודעים מה להרגיש כשזה קורה (כי שם בהתחלה הפגיעות בעיני היו דו סטריות) זה הפך להזדהות עם האב הפוגע ורמיסת האם.. אוף כואב הלב.>

כרגע עשית צעד, שאת עוד לא יודעת עד הסוף לאן הוא יוביל.
כמה שזה כאילו בלתי אפשרי, פרגני לעצמך. הגבת מהמקום הכי נכון שיש, שמרת על עצמך.

כבר עברתי מבחינתו את הגבול

לא. הוא עבר את הגבול שלך

חשוב ליידע. את המטפל. ליידע את החברים התומכים שלך, את מי שתומך בך באמת מהמשפחה. חשוב להתקשר עכשיו למרכז ייעוץ רלוונטי. ולמצוא מטפל/ת עבורך אישית.

אגב, לא התנסיתי באלימות כזו. גם מבחינתי אלימות כזו היא גבול

איזה יום נוראי, אני מחכה שהקטן ירדם כדי שאוכל לבכות כבר

יידעתי את המטפל. וחברה קרובה. המשפחה ממש לא תומכת, מעדיפים שאשאר איתו לא משנה מה, ואחותי בכלל חושבת שאלו הם ריבים רגילים בין בני זוג ושאין מי שצודק או לא בסדר יותר. אין עם מי לדבר, גם היא ובעלה רבים עם קללות חזקות ומעליבות מאוד. ואז ממשיכים הלאה. לא נראה לי שאחותי מרגישה חלשה כי היא ממש לא מפחדת מהריבים, לעומתי שידעתי היום שאם אני אקלל אותו אז הוא יתפוצץ, אבל הוא דיבר אלי בכזה זלזול ושנאה שכבר הרגשתי שאין לי מה להפסיד אז קיללתי ואז הוא איים תחילה שהלילה לא מעניין אותו והוא נכנס למיטה שלנו (אנחנו לא ישנים יחד כבר עשרה חודשים) איימתי שלא כדאי לו, שאני אבעט בו אם יפלוש לי למרחב ככה. ואז הוא קם התחיל לשבור דברים העיף לי טלפון מהיד עם פגיעה קלה ביד בטעות, ואז הלך למחשב לקחת לי אותו. אז אמרתי לו שדייייי שילך כבר לעבודה, והוא אמר שהוא יישאר בבית ויעשה לי את המוות. הזמנתי משטרה. עכשיו הוא מורחק על ידי צו לשבוע! אני פשוט בהלם מההתדרדרות המהירה של הדברים, ואני גם לא יודעת מה הוא חושב לו, מה הוא מתכנן, מצב פשוט הזוי וכואב מאוד. אני יודעת שאבא שלו שיחרר אותו בערבות אז הוא יודע, והוא בן אדם ממש תוקפני ודורסני, בטח לקח אותו לעורך דין כבר. אני ממש שבורה והרוסה, אבל מיומנת בהעמדת פנים ומשחק. אני גם איפושו מקווה שלא יקרה כלום והוא יצטער ויביע חרטה עמוקה ונתחיל באמת לעבוד על הזוגיות. כמה עלובה אני בטח לדעת אנשים שקוראים עכשיו, אבל אני פשוט מפחדת לעשות מהלך כזה ולהיפרד מחיי.

חבר שלו היה כאן לקחת דברים שלו, אמר לי שהגזמתי ושהייתי צריכה לקחת אחריות על עצמי ולצאת מהבית ולא להזמין לו משטרה, שאני עירבתי את המדינה בתוך ריב שלנו, וזה לא שהוא הרביץ לך. אוח, אני מתחילה להרגיש רגשות אשמה שחציתי את הגבול ועכשיו אנחנו במערב הפרוע, לא ידוע מה הולך להיות, מתי אקבל תקיפה

הגזמתי שקראתי למשטרה? אני עכשיו מרגישה שזה ממש קיצוני. באותו הרגע הרגשתי כל כך חסרת אונים ומפחדת, ובל ממבט אחר מעכשיו אני ממש מתחרטת

שליחה על ידי אחת* » 19 אפריל 2015, 22:33

עשית מה שיכולת באותו הרגע,עשית את הדבר הנכון!
השאלה מה הלאה? האם יש סיכוי שתלמדו לתקשר בינכם בצורה מכבדת ואוהבת,אם לא, אז חבל על הזמן,להפרד לשלום, אם יש סיכוי אז שווה להשקיע את כל המשאבים בשביל לגרום לזה לקרות.

האחריות שלקחת באותו רגע היתה לקרוא למשטרה. זכותך המלאה להחליט איך ומתי את יוצאת מהבית. זה שנפתחה תלונה לא הופך אותו ל״פושע״, אבל מה לעשות, הוא בחר לעבור איזה רף- לשבור ולפגוע בחפצים שלך.
כרגע זה לא משנה מה היה לפני (אני מבינה מדברייך שאת היית נסערת גם, שברקע תקופה ארוכה שאתם בפיצוצים...).
כרגע את צריכה להתעורר, להיות חדה, להיות בקשר במשטרה לגבי מה שנעשה, לדאוג לך לדמות תומכת אמיתית לא וירטואלית. זה קריטי
רק מתוך חוזק שלך תוכלי לראות ולחוש באמת מה נכון לך

אני מתחילה להרגיש רגשות אשמה שחציתי את הגבול
לא את חצית את הגבול הוא חצה את הגבול. תזכרי את זה טוב טוב ואל תתני לעצמך להרגיש אשמה. הוא אשם בהתנהגות שלו והוא מפיל את זה עלייך (כמו תמיד,לא?) והחבר עוזר לו כי הוא חבר וכי הוא ממש לא יודע מה יש ביניכם וכמה המצב כבר גרוע גם בלי מכות, וכי תמיד אפשר להקטין לצמצם את המעשה ולומר: 'מה בסך הכל קרה כבר?' גם אם היית חוטפת סטירה היה אפשר לומר:כולה סטירה,נו,טעות,טועים,מה כבר קרה? על הכ-ל אפשר לומר את זה.
כשמישהו שובר חפצים הוא מתנהג באלימות וזה מפחיד! בצדק! (אני הייתי מתה מפחד)
וטוב שקראת למשטרה בעיניי (אבל אני לא מבינה את זה אז תבררי טוב יותר את העניין משפטית) כי נראה לי שזה נותן לך איזה קייס מולו עם הילד שלך אם תפרדו, לגבי משמורת וכל זה. אבל באמת שזו רק התרשמות שלי, ולדעתי את חייבת להתייעץ עם מישהו לאן עכשיו. מישהו שמבין בזה. אולי אותו טלפון שבשמת נתנה לך בזמנו?

הילד... זה באסה נוראית שבעולם, אבל זה פחות נזק בעיני בהשוואה לילד שגדל בתוך בועה אוהבת ומגוננת שמסביבו מה שיש זה אמא שלו מושפלת ומוחזקת בתנאי מתח כל הזמן. זה נספג, גם אם נדמה שאת מצליחה ליצור בועה.
מאוד מסכימה עם לב שומע
תתחילי לחשוב ברצינות על להפרד,רק כדי לא לפחד מזה כל כך,רק כדי שזו תיראה אופציה סבירה. לא מחייב שזה אמת יקרה

שלושה ימים לא היה לי אינטרנט וזה מה שקורה? וואו.
אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך
זה הוא שעבר את הגבול.
את נהגת לא סתם בסדר אלא מצויין. בדיוק כמו שצריך! בדיוק מה שצריך לעשות כשבן זוגך מתנהג באלימות ומפחיד אותך בתוך ביתך, לא רק בהתנהגות אלימה אלא באיומים לעוד התנהגות אלימה!

משפחתך לא תומכת - מצער ועצוב, אבל תסלחי לי שוב על הבוטות, צפוי לחלוטין. הרי מאיפה הפצע המקורי )-: )-: )-:

תחפשי עכשיו תמיכה, ותפני לאיבראהים בבקשה. יש סיכוי גבוה שהוא גם יידע לאן להפנות אותך הלאה. כמו כן תפני לנעמ"ת למרכז למניעת אלימות במשפחה, תסבירי שהוא כבר נהג באלימות וכבר פנית למשטרה ועכשיו את מאוד מפחדת ואובדת עצות, מה עושים.
מאוד מאוד חשוב שפנית למשטרה.
סוף סוף יש עדות ברורה להתנהגות שלו.
והוא כבר לא יכול לטייח יותר כמו שהוא עושה מול המטפל, כי עכשיו זה נרשם במקום רשמי שרואים אותו ויתייחסו לזה.
בטח שהוא כועס - עכשיו הוא לא יכול להתנהג אלייך באלימות מתי שמתחשק לו ואיך שמתחשק לו, מסכן קטן, אני ממש מרחמת עליו (NOT).

כל הכבוד לך שפעלת בשפיות ובהגנה עצמית אמיתית.
ולגבי הילד: ילד שגדל בתוך זוגיות כזאת, סופג אותה. אל תחשבי שהוא מוגן )-: זו עוד אשליה.

מה קורה אחרי ההרחקה? מה המשטרה אומרים?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, כמה הודעות של תמיכה, חשבתי שיסכימו שהגזמתי. הרגשתי ומרגישה קצת white trash, אבל התחושה מתחילה להתפוגג. מדמיינת את ההעלבות שיהיו לו על זה בעתיד.
יום אחרי האירוע נכנסתי לחרדה קשה שאני נכנסת לתהליך ולמצב שאין לי עליו שום שליטה, במיוחד כי לא יודעת מה הוא חושב ואיך הוא מתמודד עם זה, פחדתי מנקמה בדמות ריקון החשבון, הגשת תביעת גירושין ברבנות וכאלה. הייתי בפגישה לבד אצל הפסיכולוג שם הוא התקשר לבן זוגי כדי לנסות לדלות מידע לגבי הלך הרוח. הוא הבין ממנו שהוא לא עושה כלום עכשיו בנושא, והוא הדגיש לו שהוא לא רוצה לפגוע בי. בגלל אבא שלו שעכשיו ברקע, אני מפחדת אקסטרה. אז מצד אחד רוצה להגן על עצמי עם תביעה ראשונה בבית משפט למשפחה, אבל גם לא מעוניינת כרגע להיכנס לתהליך גירושין. אני מנסה להאמין לתחושות הפסיכו׳ שהוא כן איתו, אז עכשיו אני עם מפלס חרדה נמוך קצת יותר. אה, גם אתמול עם כל הפחד מאיבוד הדליטה אמרתי לו דרך חבר שלו שאני מצטערת שעשיתי את זה, פשוט פחדתי וזו נראתה לי האופציה היחידה באותו הזמן. ביררתי ואי אפשר לעשות כלום עם התלונה, וזה בידי המדינה להחליט מה הלאה.
אני עכשיו רגועה יותר ושוב כועסת עליו, על כך שאני מפחדת ממנו עכשיו, על כך שהוא ברוב חוצפתו כועס עלי, במקום שישב ויחשוב למה זה קרה לו ועל כך שהוא התנהג בצורה אלימה והזויה שלא יכולתי להגן על עצמי יותר. גם אני עכשיו מבינה שלא יכולתי לצאת, כי התינוק ישן ולא יכולתי להשאיר אותו איתו כשהוא במצב כזה. הוא לא השאיר לי הרבה ברירה.
אני מתקשה להאמין שמשהו ישתנה, הוא עכשיו יהיה רק יותר כועס כי האמון שלו בי נהרס, אני לא סמכתי עליו בכלל לפני זה, הוא לא ישתנה לטובה, זה די ברור, אני רק מפחדת ומפחדת כל הזמן משינוי. מפחדת לזוז בתוך הבוץ הטובעני שאני מרגישה שאני נמצאת בו. אני אפנה לטיפול ומקווה שזה יעזור.
לגבי מה קורה בסיום זמן צו ההרחקה? אני חושבת שהוא פשוט יכול לחזור לבית, אבל אנחנו קבענו פגישה אצל הפסיכו׳ בסיומה לפני חזרתו עם סיום הצו. אולי כדאי שנחליט על להתרחק לעוד זמן ולנסות לראות מה אנחנו רוצים מתוך המרחק והשקט.
נורא נחמד לי עכשיו, תחושה כזאת משוחררת... לא להתכווץ כל פעם ששומעת את המעלית בבניין, מקווה שזה לא הוא. לא להתבאס שיש חופש השבוע ושהוא יהיה יותר זמן בבית וכנראה יהרוס לי את היום, השבוע, החיים.

וואו, גם קו , וואו! אין לי הרבה מה לומר,רק להסכים עם לא את חצית את הגבול הוא חצה את הגבול.
וממה שאת מתארת, הוא זגזג על הגבול כבר זמן רב. ולך היתה הרגישות והחוכמה וההבנה שמשהו כאן לא תקין. לא תאמיני לכמה מאיתנו אין אפילו את זה. כן גם אני עדיין חוזרת ואומרת לעצמי: אז הוא אמר לי ככה, אז הוא עשה לי ככה, אפשר לחשוב,למי זה לא קורה.
אבל, את הזכרת לי את להתכווץ כל פעם ששומעת את המעלית בבניין, מקווה שזה לא הוא. לא להתבאס שיש חופש השבוע ושהוא יהיה יותר זמן בבית וכנראה יהרוס לי את היום, השבוע, החיים. להלחץ מכל מפגש, איפה אפשל הפעם (כן הגעת בזמן, לא הגעת בזמן, הילדים מוכנים בזמן לא מוכנים בזמן, אוי, איזה שטויות לי אין בעיה לחכות, למה אני מחכה), איך עוד פעם משפט תמים שלי ("שנקנה לילדים X") יכול להפוך לכעס והאשמה ("את מתקמצנת על הילדים!"), איך אבקת הכביסה שאקנה תענה ב"מי קונה אבקה כזו"...
להיות חזקה. לא להתפתות למבט הממיס, לעיניים האוהבות, למילות האהבה. להשתכנע בפעם המי יודע כמה שזה הכל בראש שלי, שכל משפט כזה אפשר להסביר, שלמי לא נפלט פעם.. כי הנה, הוא נחמד כ"כ ונעים כ"כ ומחזר כ"כ.
לזכור את זה נורא נחמד לי עכשיו, תחושה כזאת משוחררת..
ואני משוכנעת שגם הילד שלך מרגיש שנעים עכשיו יותר, בלי החשש המתמיד מהרגע הבא. איך אפשר לחיות ככה? באמת, איך אני מסכימה לחיות ככה?

ואני לא רוצה להעלות את מפלס החרדה, ולא לגמרי הבנתי מה היה בפגישה עם הפסיכולוג, אבל זה מרגיש לא טוב. ברור שהוא כן איתו. בודאי שהחרטה אמיתית, והניסיון להחזיר אותך תוך הדגשה שהוא לא רוצה לפגוע בך אמיתיים. זהו בדיוק הסנריו הקבוע של הפגיעה.
אבל האם בעלך מסוגל לספר לך ולפסיכולוג מה הוא עשה? האם הוא מסוגל לקבל אחריות על מעשיו? (בלי- אבל היא אמרה/עשתה) להכיר במעשיו ולהתחרט עליהם? לא המשפטים יוצאי ידי חובה, שגם אני שמעתי, ואף קיבלתי בכתב (ולאסוני גם קיבלתי אותו): אני יודע בדיוק מה עשיתי, אני מצטער, את צדקת, תסלחי לי.
אלא ממש לתאר מה עשה. איזו טיפשה הייתי שלא התעקשתי על זה.

שליחה על ידי מה* » 22 אפריל 2015, 00:14

הריון זו תקופה מועדת לפורענות, לפחות אצלי כך היה. עובדים על עצמך ומחזקים. לא מתרחקים אם לא ניתן אלא מייצרים מרחק וקצב נכון בפנים. זה באמת עובד. זה הדבר היחיד שעובד וזה שריר שתמיד שווה לחזק.
רק מה תוכלי להסביר קצת יותר איך מחזקים את זה?
חוויתי ריבים וכאב גדול עם שתיים במשפחה. חודשיים שזה הכביד עליי עד כדי בכי בשעות שונות ותחושה איומה. נכן שההורמונים פה עבדו יופי אבל הכאב היה אמיתי והסיבות לו גם. אפילו אמי היתה בשוק מחוסר האמפטיה שזכיתי לו משתיה דמויות שציינתי.
מאז זה נרגע. ניתקתי קשר עם אחת מהן והשנייה יותר התקרבה אליי.
ניתוק הקשר עם האחת גם לא מתקבל בברכה במשפחה, כאילו שאני "לא משחררת" וסולחת בעוד שלמעשה אני מתרחקת כי אני חוששת מפגיעות נוספות. זו מישהי ששנים אנחנו בכסאחים חוזרים ונשנים ואני אל רואה משהו משתנה בקרוב, אז למה לי להיותק רובה אליה בהריון ובכלל? זה יוצר קצת בלגן במשפח ה(למשל בחג וכאלה, יואצ שאני נמנעת מלהגיע כי היא שם).

השאלה מתחלקת לשתים.
איך אני דואגת לנטרל חלק מההצפה הזו שאני חווה בעקבות ריבים עם אנשים בכלל ובפרט עם דמויות מפתח במשפחה. אני צריכה אותם בהריון ואחריו, ולא יכולה לוותר על קירבתם. מצד שני הקירבה אליהם כואבת כל כך (סתם דוגמא, אפילו אחייניתי שיש לנו קשר טוב מתחילת ההריון רק מעירה לי להיות קלילה יותר או מעבירה ביקורת על חיי וכאלה. ככל שאני יותר תלויה בהם - אני מקבלת הערות על ימין ועל שמאל ואין לי רצון בזה! כשאני מעירה אז מתייחסים אליי כאל "הורמונלית" ומנתקים לי את הטלפון או משהו. תענוג).

שנית, כתבה גם בשמת ל"גם קו" שהיא צריכה לחזק את עצמה כדי שכשהבנזוג (שנשמע חתיכת טיפוס גם כן) יגיד משהו רע זה לא ייגע בה. זה בדיוק מה שאני מנסה ללמוד.

קצת נרגעו העניינים כרגע, אני בכניסה לטרימסטר שלישי, ויותר טרודה בענייני הריון, אבל מדהים כמה מעט תמיכ הוחום מהמשפחה משפרים את הרגשתי, אחותי קפצה אליי שלעה הביתה ומעט ניקתה וכל כך התרגשתי ושמחתי.

איך אני מייצרת עוד חיזוקים ומנגד לא נותנת למעשים ומילים של הדמות האחרת במשפחה שניתקתי איתה קשר, זו שגם אחרי שניתקתי ממנה יושבת לי כבד בנשמה (זה שהיא חירבה לי חלק מההיריון עד כדי דכאון עמוק ובכי תקופה לא מבוטלת מה שיצר גם טריז עם המשפחה, לא ניתן לסליחה (לטנגו צריך שניים אבל היא לא עשתה מאמץ ליצור קשר אחר כך, להתנצל, לשאול אם אני צריכה משהו, וחודשים התנתקה בהמשך לאיזה ריב מטופש כשהייתי עם כאבים חזקים בין ריצות לבתי חולים).

אני מתקשה לסלוח ולא בטוחה שזה נכון לי לסלוח, אבל גם ככה להישאר בתחושה של מירמור שעולה מדי פעם - לא רוצה יותר.
ה אמת שאני גם לא עונה להם כמו שהייתי רוצה, מנסה תמיד להתגונן שלא יתרחקו וזה גם מעציב אותי. במקום להתפרץ ולהגיד באותו הרגע שמשהו לא מקובל עליי וכו' אני מתגוננת ונכנסת להסברים.

מה עושים.

מה עושים
הדרך הכי טובה ויעילה שאני מכירה היא לשאוף להימנע ככל האפשר ממצבים שאת תלוייה בהם. לחפש מישהו אחר שיוכל למלא ולספק את אותו צורך (חברה, בעל, בתשלום.. לחשוב על אפשרויות. במסגרת המגבלות, התקציביות, כאלה..)
לנסות לבנות עמוד שדרה פנימי כשאת במצב של הזדקקות וצורך בעיני זה כאילו להגיד - אין אפשרות אחרת לחיות, חוץ מאשר בתוך המארג המשפחתי על חוקיו וכלליו הכתובים ושאינם מוצהרים, במסגרת חוסר האפשרות אני משתדלת כמיטב יכולתי ל...
לצאת משם - זה להגיד: כן יש אפשרות אחרת לחיות. ומפה אני אחליט מה מתאים לי ומה לא מתאים לי.

איך עוד פעם משפט תמים שלי ("שנקנה לילדים X") יכול להפוך לכעס והאשמה ("את מתקמצנת על הילדים!"), איך אבקת הכביסה שאקנה תענה ב"מי קונה אבקה כזו"...
פלונית, כמה שזה נכון לצערי. מצד אחד אני "בזבזנית, אבל אם חלילה מנסה לחסוך אז אני גם לא בסדר, זה מעליב אותו כאילו למה את חיה בתחושה שאין לך כסף? או- תחזרי לעבודה יא עלוקה, ובזמן אחרף מה את בכלל מתלבטת??? תישארי בבית אם זה מה שאת רוצה. לכי לעשות רק מה שאת רוצה כי יש לך את החופש.
יש עוד מלא דוגמאות לאמביוולנטיות שבכוונותיו. אני דיי מרחמת עליו שהוא כזה כעוס כל הזמן, שלא מסוגל לשלוט בעצמו כל כך, שזה הביטוי היחיד שהוא מסוגל לו מתוך תחושת התסכול שלו. כזו חוסר מודעות עצמית וביקורת עצמית ששואפת לאפס. חושב שהוא הכי בסדר מכולם, כולם לא עושים טוב, כולם הזויים ולא "נורמלים".

לא להתפתות למבט הממיס, לעיניים האוהבות, למילות האהבה.
טוב, הוא כבר מזמן לא מנסה להתנהג כלפי בצורה שרמנטית. הוא כל כך עצור בביטויים של חיבה כבר המון שנים. כל רסיס של חיבה היה ממיס אותי בעבר, ואולי עדיין, כי אני כל כך צמאה ומתגעגעת לתחושה של קבלה ואהבה מצידו.

לא לגמרי הבנתי מה היה בפגישה עם הפסיכולוג, אבל זה מרגיש לא טוב. ברור שהוא כן איתו. בודאי שהחרטה אמיתית, והניסיון להחזיר אותך תוך הדגשה שהוא לא רוצה לפגוע בך אמיתיים.
הוא לא ממש הביע חרטה (הוא כועס עלי), רק שאין בכוונותיו לפגוע בי או להגיש תביעת גירושין.

פלונית, את עדיין עם הגבר הזה שאת מדברת עליו? מה מצבכם היום? יש לכם ילדים?

שליחה על ידי מה* » 22 אפריל 2015, 11:23

לצאת משם - זה להגיד: כן יש אפשרות אחרת לחיות. ומפה אני אחליט מה מתאים לי ומה לא מתאים לי

יקירה אני בהריון ולבד, יש מצבים שאין אפשרות לא להצטרך לעזרה של אחרים וההצטרכות הזו תגדל. אני לא קוראת לזה הזדקקות אבל כן צורך. הפתרון של להתרחק מהמשפחה - לא הגיוני בעיניי גם ברמה של הרצון במשפחה הזו על הצדדים הטובים שבה (ויש כאלה הרבה) וגם כי אני באמת צריכה אותם.
זה כמו להיות נשואה למישהו שאת חולקת איתו בית ואהבה וילדים אבל צריכה גם ללמוד להסתדר עם ביקורתיות ושיפטיות שלו. להתרחק מזה זה לא הפתרון. כן ללמוד להתנהל בתוך זה.
לכן אני שואלת מה עושים כדי לא להתערער מזה.

גם לדעתי הפתרון של לב הוא הפתרון הנכון.

אני לא טוענת שאישה בהריון אמורה להסתדר לבד. אבל זה שאת צריכה משהו לא אומר שהמשפחה היא זו שאמורה למלא את הצורך הזה, ושאת זקוקה לה.

מצד שני, אני גם לא בעד נישואין למישהו ביקורתי, ואם מישהי נשואה לאדם כזה הייתה באה לפה היו מיעעצים לה להעמיד לו גבולות ולא לאפשר את ההתנהגות הזו.

לדעתי להתרחק זה כן הפתרון. כמו אלימות. אם היה בעל מכה לא הייתי חושבת איך להסתדר איתו. באותה המידה יש רמה כלשהי של ביקורתיות שפשוט צריך להתרחק ממנה לדעתי. אולי בשיטת בשמת - ברגע שמתחילה ביקורת לקטוע כל אינטראקציה, לנתק טלפון, ללכת לחדר אחר, וכו'.

שליחה על ידי מה* » 23 אפריל 2015, 16:21

אני לא טוענת שאישה בהריון אמורה להסתדר לבד. אבל זה שאת צריכה משהו לא אומר שהמשפחה היא זו שאמורה למלא את הצורך הזה, ושאת זקוקה לה.

ואם אני אומרת כבר כמה הודעות שזה המצב אז אני לא מבינה את ההתעקשות לא לקבל זאת?
אלה העובדות, אין שום דרך אחרת לא להיעזר במשפחה הזו עכשיו ובעתיד. בלי להיכנס לעניינים הכלכליים והנסיבות שמובילות לזה. אלטרנטיבה בדמות עזרה בתשלום תהיה שווה להוצאה של כמה אלפים כל חודש שאין לי ולא יהיה לי. מלבד עזרה בחירום שזה משהו שרק משפחה שגרה בקרוב יכולה להגיב לו והם בהחלט עושים זאת.
אני מבינה את הגישה שלך שהיא טובה כשיש יותר אופציות ונקטתי בה עשורים - להתרחק כמה שיותר ולא להצטרך מהם. כיום המצב אחר לחלוטין - אני צריכה את המשפחה, ואני רוצה בקירבתה. עכשיו מה עושים עם תופעת הלוואי של החיבור הזה - שזה ים ביקורת ושיפוטיות וציניות.

נגיד, אחותי מגיעה אליי ואני שוכבת במיטה, היא מטאטאת את הבית ביוזמתה ומביאה לי אוכל שבישלה. היא מגיעה בכוונה טובה, לגמרי לגמרי.
ואז זורקת כמה הערות. הערות ביקורתיות, שייפוטיות. מוכיחות.
אין קשר אגב לזה שהיא עוזרת, כלומר הם אל מרשים לעצמם יותר, אם כבר הם משתדלים פחות לאחרונה בהריון אחרי שהתפרצתי כמה פעמים שאני לא רוצה לשמוע. הביקורתיות תמיד שם גם בשנים שלא הצטרכתי שום דבר מאף אחד, זו ביקורתיות של כולם על כולם. כל הזמן. חקל בהומור חלק ככה.
טכנית אני לא הולכת להוציא אותה מהבית או לקום לחדר אחר.
מילולית - בפועל מילולית לפעמים אני כן נכנסת בה וזה לא משאיר הרגשה טובה בשום צד (אחכ אני טוחנת בראש שעות שיכולתי להגיד כך ואחרת ולהיכנס בה יותר), ולפעמים אני לא נכנסת בה אלא מתגוננת (ואז אני טוחנת בראש למה התגוננתי או למה לא התגוננתי טוב יותר). לפעמים אני כן שוברת כלים אבל לא במצב כזה כשהיא מולי, יותר בטלפון.

לאחרונה בהריון אני אומרת - אל תשפטי אותי לא ביקשתי את דעתך! זה לא תמיד עובד ולא אפקטיבי לומר זאת כל חמש דקות

שלוש הדרכים האלו לא הוכיחו את עצמן.

עכשיו מה עושים. הביקורת אינה במשפט אחד, היא תחזור בעוד שלושה משפטים שוב. איך לא יוצאים הנודניקית שרגישה לכל דבר או כפויית הטובה.
אני יודעת שיש אנשים שמולם היא מסננת יותר, למשל אחים גדולים יותר ממני.

לעניין דומה -
אתמול אחרי בוקר שלם של שיחות מול רופות חולים ושאר כאלה, אחרי הויכוח השלישי עם פקידה מזעזעת ועצבים ומה לא, הגעתי לפקידה הרביעית שענתה לי בצורה בלתי אפשרית, שבע בערב כן? ובגללה כמעט פיספסתי את הרופא, ואז במשפט השלישי שלה אחרי שכבר התעצבנתי שהרופא כבר יצא ושאלתי למה כל היום אני מתקשרת והיא דוחה את השיחה איתו לשעה מאוחרת עד שהוא כבר יוצא והיא ענתה שהרופא לא אמור לעצור הכל בשביל הטלפון שלי (אה, כיף גדול של שיחה) אמרתי לה - תשמעי, השיחה הזו לא נעימה לי ואני לא מתכוונת להמשיך אותה וניתקתי.

הרגשתי מוזר. אבל די טוב. חתכתי את זה לפני התלהמות גדולה יותר ולפני בזבוז זמן על הדבר הזה.
לא הרבה זה קורה אבל זה קרה מתשישות של יום רווי בפקידות שבלי להשלים משפט מנתקות ומה לא. מצד שני זו לא שיחה שיכולה להתקיים תמיד. יש אנשים שכן צריך לסגור איתם את הויכוח, לא ברמת הצדק, ברמת התוכן, להגיע לנקודה מסויימת. אבל זו דוגמא למשהו שלא באמת נפתר, לא באמת הוצאתי מה שיש לי להגיד והיאל באמת פתרה לי את הבעיה אבל וואלה - הובהר לה שעד פה וניטרלתי את האנרגיה הזו ממני.

השאלה אם יש משפטים כאלה שחותכים עניין, "קוד" כזה שאפשר לשלוף ברגע שאני מרגישה שעולים לי על העצבים, שחוצים גבול, שפגעו בי, ושיצליח להבהיר לצד השני - חצית את הגבול, עכשיו אני לא מתייחסת יותר, שזה סוג הניתוק שאתן מדברות עליו רק שהוא ניתוק רגשי ולא פיזי. לא לקום מהחדר, לא לשבור כלים, אבל כן לייצר איתות, "עד פה" ואיך ממשיכים אחר כך.

מה

אני מאמינה שתמיד יש אפשרויות. מאמינה - לא חושבת או משערת, אלא מאמינה. הסיכוי שלך לשכנע אותי שאין אפשרות אחרת גדול במעט מהסיכוי שלך לשכנע אישה דתיה שאין אלוהים, אבל לא בהרבה...
וגם אם תביאי הוכחות ארכיאולוגיות לכך שמה שרשום בתנ"ך שגוי ותסבירי עם התתער של אוקאם וההימור של פסקל ועל מפלצת הספגטי המעופפת זה לא יעזור. כי מעטים המקרים בהם שיקולים לוגיים משנים אמונה.

אני לא דתייה, והאמונה שלי די מבוססת עובדות. יחסית לאמונה. והניסיון שלי מראה שתמיד יש כמה אפשרויות, תמיד יש בחירה. בכל המקרים בהם אנשים אמרו לי שאין אפשרות אחרת - הייתה. והיו מספיק מקרים כאלו בחיי. לכן גם אם אסתכל על זה מבחינה סטטיסטית פשוטה ברור לי שיש בחירה.
נניח, אישה במצבך שאין לה קרובי משפחה. יתומה, הוריה עברו תאונת דרכים, חסרים אסונות בחיים? מה היא הייתה עושה? היא לא הייתה נעזרת בקרובי משפחתה. כי אין לה. כך שזו האפשרות הטריביאלית - לא להיעזר באף אחד.
וכמו שאמרה צילי בדף עזרה וסיוע{{}}: כמו תמיד, במקום שבו יש שתי אפשרויות - לעולם יש יותר

במקרה הקונקרטי הזה אני מתעקשת לא רק כי כלל שיחה שלא מתחילה מבסיס משותף מינימלי היא די חסרת טעם (כמו וויכוחים בין דתיים לחילוניים על קיומו של אלוהים... וויכוחים כאלו חוזריםם על עצמם במעגלים ונראים לי חסרי טעם), אלא כי ההבדל הזה בגישה נראה לי מהותי.

מנקודת המבט שלי, ברור לי שאת בוחרת להיעזר בבני המשפחה שלך. ברור לי שאת יכולה פשוט לנעול את דלת ביתך ולא לתת להם להיכנס. אני לא אומרת שהבחירה שלך לא נכונה - להפך, מהתיאורים שלך נראה לי שהיא הבחירה הטובה ביותר בין האפשרויות הקיימות. אבל עצם זה שאת רואה בה הכרח ולא בחירה הופך אותך לשבויה של בחירתך.

יש הבדל מהותי במצב בו את יודעת שבחרת בחירה כלשהי מרצונך החופשי, ואת יכולה לשנות אותה אם תרצי, למצב בו את חייבת משהו.
ההבדל הזה משנה את הגישה שלך, ומתוך כך את התגובות של המשפחה.

מהניסיון שלי במיני מעשים המעוררים התנגדות של המשפחה <אני מכירה בעיקר סיפורים על תגובות של משפחה להורים שלא עושים ברית מילה. התגובות מגוונות, החל מוויכוחים וכלה בהורים שזרקו מהבית את הבת שלהם, בעודה ללא בן זוג ובהריון. גם הסיפור הזה נגמר טוב> הגישה הבסיסית של ההורים היא זו שמשפיעה יותר מכל.
מי שיוצאת מנקודת הנחה שאלו הגבולות שלה, והיא לא מתכוונת לתת לאחרים לעבור אותם, כל מה שיקרה לה - לטובה. ברוב מוחלט של המקרים אחרי וויכוחים וריבים המשפחה שלה תקבל את הגבולות שלה <אני יודעת על מקרה אחד ויחיד בו ההורים באו להרביץ לבנם שלא רצה למול את בנו, והוא אשכרה נאלץ להזמין משטרה. אני לא מאחלת לו להשלים עם המשפחה שלו, ומקוה שהוא יתרחק מהם רחוק מאוד. בכל שארהמקרים שאי יודעת עליהם גם סבים שניתקו קשר לכמה שנים בסוף השלימו>.
אבל מי שלא יוצאת מנקודת ההנחה הזו, אלא פועלת על סמך היגיון, או סטטיסטיקה, או משהו אחר - לא מצליחה להתמודד. אל מול כל סיפור על הורים שהסבים איימו לנתק קשר וניתקו לכמה זמן ואז חזרו, או בעיקר המקרים בהם האיומים נשארו רק איומים, ואלו רוב המקרים, יש סיפור על הורים שנשברו ולא יכלו להתמודד עם הלחץ.

ואני לא מוצאת הבדל עקרוני בסיפורים, ולא משנה מה הנושא. הצבת גבולות היא הצבת גבולות, ולא משנה אם את לא מוכנה לקבל אלימות כלפייך, או שההורים שלך החליטו שאסור לך להניק את הילד אחרי גיל חצי שנה, או שהשם ישמור, החלטת לגדל את הילד בחינוך ביתי. סיפורים דומים מאוד.

ומה שמאחד את כל הסיפורים הללו בעיני הוא כלל אצבע פשוט. אם ההורים החליטו שהם עושים מה שהם החליטו ויהי מה <לא שולחים לבית ספר, מגדלים בלי חיתולים, או סתם נותנים לילד ללבוש שמלה לגן> אז לא רק שהחלטתם תתבצע, אחרי זמן מה הסביבה הקרובה שלהם תקבל אותה. אם ההורים לא בטוחים בכך, אז בהחלט אפשרי שהם יסוגו מהחלטתם, ואחר כך יספרו שעדיף לילד שיקרה X מאשר שהסבים ינתקו קשר, או כל איום אחר.

זה לדעתי הבסיס, התסריט החוזר על עצמו של עימותים כאלו. מכאן, הורים שהחליטו את החלטתם יכולים להקשיב בסבלנות, או לא להקשיב, לנימוקים, האשמות, ויכוחים מצד הוריהם, הסבים. זה פחות משנה, מה שמשנה זו ההחלטה של ההורים. אומנם הורים שהחליטו יותר נוטים להעמיד גבולות פיזיים <למשל, לא לאפשר לבוא עם ביקורת אחרי לידה>, אבל זה לא מחוייב המציאות.

וזו הסיבה שאני מתעקשת כל כך על הבחירה. לדעתי, כל עוד לדעתך אין לך ברירה אחרת, את סוג של שבויה של משפחתך. שבויה בכלא וירטואלי שהקמת בעצמך לעצמך. מכאן, למילים ולמעשים שלך תהיה אנרגיה שונה משל מישהי שיודעת בוודאות שאת היחס הזה לעצמה היא לא מתכוונת לאפשר. אנשים פשוט לא יתייחסו אליה ככה, גם אם הם משפחה שלך. ומי שלא מוכן לכבד אותה מוזמן לעזוב את חייה. לפרק זמן כלשהו, או לנצח.
זה לא אומר שהאישה ההיפוטטית הזו תנתק קשר עם משפחתה. אבל כל הדינמיקה תהיה שונה, גם אם המילים תהיינה אותן מילים.

אז אני יכולה לנסות להסביר שיש אפשרות אחרת חוץ מלהיכנס לוויכוח. אפשרות שהיא לא לפעמים אני כן נכנסת בה_ ולא _מתגוננת אלא משהו אחר. אבל ההבדל בין האפשרות הזו למה שאת עושה הוא לא במילים שאת אומרת, אלא באנרגיה של המילים. ואת זה קשה להסביר בהתכתבות שהיא במהותה נטולה צליל ושפת גוף.

למשל, למה אכפת לך אם את יוצאת הנודניקית שרגישה לכל דבר או כפויית הטובה. ?
אני חושבת שהדבר המרכזי שמשפיע על "לצאת נודניקית" (חוץ מהדעה של מי שבעיניו יוצאים נודניקית על מה זה בכלל נודניקית והשקפת העולם שלו בנושא) זה הדעה של זו שיוצאת או לא יוצאת נודניקית.
אם למישהי ברור שמה שהיא "מנדנדת" עליו חשוב, היחס יהיה שונה מאשר מי שבעצמה חושבת שאולי היא נודניקית. מישהי באתר סיפרה על חמותה שהסיעה את הילד שלה בלי סלקל או כסא בטיחות או חגורה או משהו בסיסי שכזה. והחמים - בעיניהם היא נודניקית. הם סיפרו לה את זה כבדרך אגב בתור משהו שברור שהוא בסדר. בעיניהם היא נודניקית. בעיניה הם מסכנים את הילד. כי היא יודעת שזה מסוכן. זה ברור לה. יש מאחוריה שנים של חינוך ושל ידע על בטיחות.
הדרך הטובה ביותר לא לצאת נודניקית בעיני היא שלא יהיה לך אכפת אם תצאי נודניקית.

ולכן לדעתי המילים יהיו פחות חשובות. אם את חושבת, מרגישה, מאמינה שאולי תצאי נודניקית, שזה חשוב לך, האפשרות הזו - זה משפיע. ואם ברור לך שאת צודקת ואם היא תחשוב שאת נודניקית, אז מה אכפת לך? זו בעיה שלה - המצב שונה. והסיכוי שאולי הי אתחשוב שהיא נודניקית, אבל תכבד אותך - גדול בהרבה.

יש את המאמר של בשמת בו היא ממש מסבירה מה אפשר להגיד לקרובי משפחה מתערבים, הנה:
http://www.leida.co.il/page.asp?id=99015

אבל לדעתי החלק החשוב בתקשורת אסרטיבית הוא לא המילים, אלא האסרטיביות עצמה.

תודה על המאמר!

האם דרך התגובה המתוארת במאמר היא מה שקרוי "תקשורת מקרבת"? (במילים אחרות, איפה ניתן ללמוד עוד בכיוון זה?)

אבל לדעתי החלק החשוב בתקשורת אסרטיבית הוא לא המילים, אלא האסרטיביות עצמה
נכון, אבל נדמה לי שאסרטיביות היא מעין תדר (כלומר, מכלול של מסרים מודעים ובלתי מודעים) שלא כל אחד ולא בכל סיטואציה יכול לייצר בקלות, ואולי המילים והטכניקה הן 'פיגום' שניתן לבנות עליו אסרטיביות אמיתית בהמשך.

תקשורת לא אלימה (התרגות לעברית בתור תקשורת מקרבת נראה לי לא ממש מדוייק)
https://www.google.co.il/search?q=%D7%A ... -8&[po]gws rd[/po]=cr&ei=SDc5Vd6gO9PzarTggJAH

אני קראתי פעם ספר על הנושא, לחובבי הרצאות יש הרצאות על הנושא, יש סדנאות, יש המון מידע. באופן טבעי אני ממליצה להתחיל פה: Nvc תקשורת מקרבת

בנוגע לאסרטיביות - לדעתי אם יש אסרטיביות אז המילים והטכניקה פחות חשובות, ואם האסרטיביות חסרה אז פיגומים אומנם יעזרו, אבל מעט. כמו הגריין על עבודה פנימית - בעבודה על אסרטיביות לעומת הלך רוח כנוע אפשר לעבוד מעט ולהשיג הרבה, ובעבודה על טכניקה אפשר לעבוד הרבה ולהשיג מעט.

אבל כל עוד המטרה הכללית היא למידה של אסרטיביות כל כלי שעוזר - מבורך!

וסליחה על שגיאות ההקלדה. יום יבוא ואני אלמד הקלדה עיוורת

תודה רבה על הקישורים.

האמת שאני לא כ"כ מבינה את הביטויים: "עבודה פנימית" או "עבודה על אסרטיביות". הם עמומים מדי עבורי ואני לא ממש מצליחה לעמוד על המהות שלהם. יתכן שזה משום שההיכרות שלי עם תחום התקשורת הבין אישית ותחום העבודה העצמית בכלל (תהיה זו אשר תהיה), היא מועטה ביותר (בעיקר דרך שברי מידע שאני נתקלת בהם פה באתר, אבל שוב- נדמה לי תמיד, שהעיסוק בנושאים הללו פה מתרחש מתוך הנחה, שמי שקורא כבר מכיר את הבסיס של הדברים ואת השפה).

אני לא משתמשת במונחים האלו מחוץ לאתר, כך שמבחינתי "עבודה פנימית" זה בעיקר לקרוא (באתר וספרים. אני מאוד אוהבת לקרוא) ולנסות לממש בחיים שלי. למשל, בשיחה הארוכה האחרונה עם אמא שלי ציינתי משהו על כך שמישהו הוסיף מוזיקה לספר-שמע כלשהו בצורה שהפריעה לשמוע, ובתשובה שלה הייתה תוקפנות. שמתי לב לזה ולכן לא הייתי ממש מופתעת כשאחר כך היא קטעה אותי שלוש פעמים ברציפות ו(לא) הסבירה למה היא לא מוכנה לשמוע ביקורות על אנשים שמוסיפים מוזיקת רקע. לי בעיקר היה מוזר - למה לקחת ללב נושא כל כך זניח? כלומר - לי לא באמת אכפת אם תהיה או לא תהיה מוזיקת רקע. היא ממש כעסה על הביקורת שלי, שבכלל לא קשורה אליה בשום דרך שהצלחתי לראות.

אז זה שהקשבתי למנגינה של המילים - זה מבחינתי תוצאה של דברים שקראתי וכתבתי בבאופן. ולהגיד לה שממש לא מתאים לי שהיא תקטע אותי שלוש פעמים ברצף ולא תתן לי לסיים משפט - זה אסרטיביות.

והשפה? אני למדתי אותה מתוך קריאה בדפים. ותכלס, עבודה פנימית היא הרבה דברים, בעיקרון היא עבודה שמטרתה לשנות את התגובה שלי לסביבה, ולא את הסביבה. למשל לא לקחת ללב ולא להיפגע אם לאמא שלי יש אישו עם מוזיקת רקע להרצאות. ובמקום זה להתבונן מהצד.

רשמת שלא כל אחד יכול לייצר בקלות אסרטיביות בכל מצב. הפתרון של זה לדעתי הוא בעיקר ללמוד להיות אסרטיבית (מבחינתי אסרטיביות זה לא משהו שמייצרים)

שליחה על ידי מה* » 24 אפריל 2015, 02:05

המאמר של בשמת באמת מדבר על רצון לגשר ולא על רצון להיכנס למלחמות - ולזה שאפתי מלכתחילה.
אישה במסע
כשאת מייעצת לנתק קשר או להימנע מהמשפחה (כמו שבפוסט הראשון שלך בתגובה אליי) זה מייצר אנטי אצלי כי זה רדיקלי. כשאת מדברת על לבחור או לא לבחור, זה נראה לי לא רלוונטי. בתכלס החיים והפרקטיקה חזקים מכל דיון פילוסופי. כן יש לנו בחירה בכל רגע נתון, תיאורטית, בתכלס, הבחירה פחות אמופרית ומה שקובע זה מה שיותר נכון בכאן ועכשיו. מבחינת סטייט אוף מיינד, כן חשו ב לבחור לא ממקום מסכן ותלותי, ואני לא שם. זה לא סותר שאין כאן בחירה במלוא מובן המילה מבחינתי כי אם היתה הייתי בוחרת אחרת.

לגבי התסריטים שציינת, שבהם המציאות מזמנת מצבים של אין משפחה- זה לא רלוונטי כי אם היתה מציאות כזו אז מלכתחילה היית אדם אחר וכך גם ההתנהלות שלך.

מה שכן בפוסט השני הסברת יותר והבנתי את הכוונה מאחורי זה.

מלבד זה כמו שאמרה לי חברה טובה וחכמה, שמי שהכי קרוב אליך והכי נותן מעצמו יש גם זכות לצאת מהפסים לפעמים. זה חלק מזה. ואני מסכימה. אם אמי אחרי הרבה מאוד תמיכה מתפרצת ומעבירה ביקורת, מותר לה, ומותר לי גם להכיל חלק מזה - שוב עד גבול הטעם הטוב. אני מתפרצת עליה הרבה יותר והיא לא שוברת את הכלים. זה חלק מלהיות אנושי. זה לא אומר שצריך לספוג כמו ספוג אבל גם לא להעמיד גבולות בכל רגע נתון עם האנשים הכי קרובים אליך. זה סתם מעיב ומתיש.

בכל מקרה, מה שדיבר אליי במה שכתבת זה בעיקר הנושא של "למה אכפת לך לצאת הנודניקית". זה למעשה מתמצת את כל הבעיה שלי כולה. לא רק שאני לא רוצה לצאת הנודניקית אני כל הזמן אבל כללל הזמן עסוקה בתקשורת מולם בלהוכיח כמה אני לא מה שהם שחושבים עליי.
למה הכוונה? האחים הגדולים במשפחה תמיד היו חבורה, קליקה כזו ואני הקטנה משמעותית - אחריהם, משתרכת. גדלתי עם הרבה חום ואהבה מהם אבל ככל שהתבגרנו והם עם משפחות וילדים - הקליקה התהדקה בינם לבין עצמם ואני התרחקתי. הרבה באשמתי (לא היה לי סבלנות בשלב מסוים לפיקנקים וקישוקושים עם ילדים אחרי גיל 30 כשלפני זה הייתי סופר דודה, פשוט נמאס לי וגם לא פחות חשוב - כל הביקורת הזו מצידם עשתה לי רעעעע).

אז מה קורה היום, קורה שיש להם שפה משותפת (מאוד), תקשורת רציפה יומיומית, הרבה הערכה הדדית, הרב המפגשים משפחתיים (שאנימוזמנת אליהם תמיד אבל לא בא לי עליהם) ואני אי שם מאחור, הקטנה המרוחקת, הדעתנית, זו שתמיד אפשר לדבר אליה בצורה חסרת רסן (זה שאריות עוד מילדות, בתור הקטנה תמיד אפשר להתבטא מולך הכי חופשי, הכי ביקורתי הכי משולח רסן ואפילו בקולי קולות - בעוד שביניהם זה בגובה העיניים ומכובד, וזהיר, וביקורת עוברת בהיסוס).

אז גדלתי מצד אחד עם הרבה חום ואהבה ועם אחים גדולים שהיו חצאי הורים ממש, וכל מילה שלהם חשובה לי. אין לתאר בכלל משפט שאחותי זורקת לי לעומת משפט שחברה זורקת לי.
וזה אומר שיש להם הרבה "כח" מבחינה מנטלית עליי. ומצד שני בגל הכח הזה ובגלל הריחוק בשנים האחרונות אני מתקשה מאוד בתקשורת איתם. כל הזמן אני מרגישה כאילו אני צריכה להדוף חצים.

מצד שני, אני חתיכת דעתנית ושלא יהיה ספק, אני צועקת, משתלחת, מבקרת, שיפוטית לא פחות, לגמרי גדלנו באותו הבית

בכל זאת, התחושה שלי זה שאני כזו איתם - אחרי הרבה סינונים והם יותר ידם קלה על ההדק.

ועכשיו בהריון זה צף ביתר שאת ובגלל הצורך בקירבה הדוקה יותר זה עולה עוד יותר.

הדברים שבשמת כתבה ממש נחמדים ונשמעים יעילים בפירוק של אנטי אבל אני מרגישה שאני נדרשת להצבת גבולות רצינית יותר. משהו מעט יותר חותך ופחות מכיל.

גם ההצעה שלה לנסח משפטים מראש מעולה, מעולה, זה הרי מה שחיפשתי, ועדיין לא מוצאת. כלומר משפטים לסיטואציות עיקריות.

נראה לי שאני צריכה להתמקד בלהשתחרר מהחשש לצאת נודניקית או לצאת לא צודקת או קנטרנית (כל ההיריון אני רק עסוקה בלהסביר את עצמי, נמאס). וגם במציאת המשפטים האלה שכמו שכתבו מעליי, יכולים לשמש פיגום.

וגם מאוד קל להיות אסרטיבי מול פקידה מאשר מול אח גדול. זה משהו אחר לגמרי. כך שגם בעניין אסרטיביות לא בהכרח צריך ללמוד, אני אסרטיבית מאוד אבל יש סיטואציות שזה לא שם, בכלל. כמו אלו שתיארתי. אז זה פחות המיומנות ויותר גיוס הכח המנטלי מול אותו בן אדם בנקודה מסויימת.

אם יש עצות למשפטים מדויקים כאלה שחותכים עניין אני אשמח.

את כותבת הרבה על הביקורת מהם ועל כך שאת מסבירה את עצמך בפניהם - אולי תוכלי להסביר קצת יותר, על מה בדיוק הם מבקרים אותך? אולי לתאר סיטואציה טיפוסית ומה נאמר על ידך ועל ידם, לי קשה קצת להבין ככה מה בדיוק הדינמיקה ועל אלה נקודות רגישות הם דורכים לך.
כמובן רק אם מתאים לך.

שליחה על ידי מה* » 24 אפריל 2015, 09:33

אולי תוכלי להסביר קצת יותר, על מה בדיוק הם מבקרים אותך?

זו שאלה טובה.

למשל -
אני מספרת לאחי שאחותי התנהגה כך וכך כלפיי הוא - מבלי להקשיב עד הסוף, מבלי לדעת מה באמת קרה שולף - "אם היית כך וכך זה לא היה קורה". כשאני מתווכחת על זה הוא אומר לי "כל פעם שאני מדבר איתך אני מרגיש שאני מדבר עם קיר". משהו שהוא לא יגיד לעולם לאחיותיי הגדולות.
כשאני אומרת לו שאני לא מגיעה לחג אצל אחותי שניתקתי איתה קשר (אחרי שהם כבר סידרו מי בא למי וחשבו שאני אזרום למרות שרבתי איתה ריב מגעיל בתחילת ההיריון ונפגעתי עמוקות) - הוא מתחיל לצעוק שהוא מאחל לי לא להתעסק בשטויות, כשאני מנסה לקטוע את זה ואומרת לו שלא יתערב ושאני לא מעבירה ביקורת על החלטות שלו הוא מגביר את הקול ואומר לי "להיפך! אני רק רוצה לברך אותך שאלוהים יעזור לך ושתתייחסי לדברים החשובים ולא לשטויות שאת מתעסקת איתם" וזה בצעקות.

נהיה באבא ברוך, מברך אותי.

אני אומרת לאחותי שאני לא רוצה כרגע לספר למשפחה המורחבת על ההיריון וזה שהם תמיד מזמינים את דודה איקס (שהיא פטפטנית מאוד) לכל האירועים בחודש האחרון (על האש, מסיבת גיוס של אחיינית) גורם לי לא להגיע (וכמה כבר אפשר להגיד את זה), והיא בתגובה
"מה את מחשבנת להם? ולא הבנו שאת רוצה להימנע ממנה אלא שאת בכלל לא רוצה להיפגש עם אנשים ואני לא קשת הבנה".
כששאלתי מאיפה היא הבינה את זה ולא את האמת - היא לא ידעה לענות רק הבהירה שזה מובן ממני כי היא כאמור לא קשת הבנה.

וזה משהו שעובר ביניהם, שכל אקט שלי מקבל אינטרפטציה קיצונית כזו. אם רבתי עם מישהו במשפחה - זה בגללי, בגלל גישה שלי - לא בגלל שבאמת פגעו בי והגבתי כמו שראוי היה, כאלה מין, 95% מהפעמים ברור לי שאני אצא אשמה בשיחות הפנימיות שלהם ובבניית המיתוסים האלה עליי שלא קשורים לכלום.

כאלה.

לא חשוב התוכן, כי הוא משתנה לאורך השנים, חשובה הביקורת. המקום שלי במשפחה הוא של האחות הקטנה והווכחנית, "הקשה" זו שלא זורמת, שהתרחקה בשנים האחרונות, עקשנית. לצד כמה דברים טובים שאני יודעת שהם מעריכים. אבל זה המיתוג שלי. והוא חזק ועמוק.
מעבר לזה שככה הם בכלל גם עם ילדיהם ועם אמי, יש המון ביקורת וניתוקי טלפון וכאלה, בלי טינה, אנחנו משפחה מאוד טמפרמנטית והכל על השולחן. וגם אני לא חפה מביקורתיות (הו הו), אני רחוקה מלשתוק ולרוב מוכיחה אותם לא פעם. ובאמת שבשנים האחרונות רוב הדיאלוגים הם סוג של ויכוחים. כי אני לא מוכנה להיות במקום ההוא ששמים אותי בו.

אני לא מנסה לשנות מישהו או משהו, אבל
כשאחי מדבר עם אחותי הוא חושב פעמיים ויותר מתון, וגם רך יותר.
ואיתי לא.
כשהם מתווכחים ביניהם השלישייה הזו זה לא יגיע לטונים שזה מגיע איתי. חלק באשמתי, אבל באמת שברוב המוחץ מרוב אין לי סיכוי, כל מה שתגידי ישמש נגדך. מה שהכי פגע בי מתחילת ההריון, זה שאחרי שסיפרתי לאחי הוא יצא מעורו לעזור לי, ואמר ל תספרי מהר לאחיות הן יתמכו בך.
מה שקרה בפועל זה שהן מאוד מאוד התרגשו בשבילי, ובתכלס לא רק שלא תמכו אחת רבה איתי ריב קשה מאוד שעד היום אני פגועה ממנו ולא רוצה לדבר איתה (כשאני אחרי אשפוז יום אחרי שסיפרתי למשפחה, ממש לא במקום שיכולתי להתנהל מול ריב כזה והיא לא עצרה) ואחות אחרת פשוט נעלמה, התלהבה והתרגשה אבל חודש בקושי שמעתי ממנה.

וזו לא היתה תקופה להיעלם, כי סבלתי פיזית מאוד והייתי בשמירה וסיפרתי לכולם ככה מהר בטלפון מבית החולים.

החותם שזה השאיר צורב. ולא רק אצלי. גם אחי היה בשוק. הוא עודד אותי להעזר בהן ועד עכשיו הוא לא מבין את התגובות האלה. לא שנעזרתי בהן בשום צורה בעשורים האחרונים, באמת, לא אחת שנעזרת. ובמצב כזה רציתי בעיקר אכפתיות, טלפונים, דאגה, שמחה, הצעת עזרה גם אם לא בהכרח משהו ממשי.

גם כאב לי שהיה לי ברור שהן לא שמעו ממנו או מאמי מילת תוכחה אחת על היחס הזה כלפיי בעוד שאני הייתי "נשטפת". למרות שאחי ואמי הצדיקו אותי ובעצמם עד היום (!) לא מבינים את הגישה שלהן.

התחושה של הלבד מאז מציפה מאוד. אני מרגישה לבד לבד. ולמרות שדברים השתנו - האחות הגדולה מעורבת ועוזרת כיום, האחיינים עוזרים, אחי בוודאי כמו תמיד. התחושה של הכאב גדולה.

אני מנסה להשתחרר ולהגיד לא לצפות לזה אבל זה חזק ממני. בגלל שהן חשובות לי כנראה יותר ממה שתיארתי.
התחושה הזו לא מרפה ואני חוששת שהיא לא תרפה.

לצד זה היום שיש עזרה וגם מילים חמות ודאגה, וזמינות לעזרה בוודאי של אחי ואמי ואחותי ההיא שנעלמה בהתחלה גם התחילה עם טלפונים וקופצת מדי פעם וכאלה וסיפרה שהיא מאוד דואגת לי.

קיצר אני מנסה לאחות את השברים כמאמר השיר אבל בלי להיפגע ובלי לאפשר חציית גבולות.

האמת, הדף לא נראה לי מתאים למה שאת מתארת.
אין פה התעללות מילולית, יש פה התמודדות עם ביקורת.
אולי הגמדים הקטנים הטובים של האתר יוכלו למצוא דף יותר מתאים לארח את הדיון הזה?

מה, לשאלותייך:
קודם כל, קראתי אותך בעיון ולדעתי מה שאת מבקשת ללמוד פה פשוט ע-נ-ק וקשה מאוד, עד בלתי אפשרי, ללמוד את זה בהתכתבות דרך האינטרנט. מדובר בדפוס שלם של חוסר בטחון עצמי, חוסר ערך עצמי וחוסר אהבה עצמית שלך. יש פה כמה מופלאות אפילו באתר הזה שאפשר ללמוד אצלן איך לשקם את המקום הפגוע הזה.
אם את רוצה ללמוד לבד, אני מציעה לך לחפש ביוטיוב את כל ההרצאות של מרשל רוזנברג,
חפשי גם ארנינה קשתן (בטח יש, אם כי אני לא חיפשתי, זה ניחוש שלי),
ויש לי המלצה חמה חמה על כל הסרטונים של גליה ויואב לבנה. תצפי בכל החומר שלהם על תקשורת בזוגיות, זה לגמרי תקף גם לתקשורת בתוך המשפחה כמו שאת מתארת.

כמה הערות קטנות:
_נגיד, אחותי מגיעה אליי ואני שוכבת במיטה, היא מטאטאת את הבית ביוזמתה ומביאה לי אוכל שבישלה. היא מגיעה בכוונה טובה, לגמרי לגמרי.
ואז זורקת כמה הערות. הערות ביקורתיות, שייפוטיות. מוכיחות._

אוקיי. אז היא מעירה. אז מה? למה את צריכה להתייחס בכלל? למה את חייבת להגיב?
לעניות דעתי, ובאמת זו דעתי כי אני לא את ואני לא במקומך, זו דעתי המושכלת והמנוסה אבל תזכרי שהיא תיאורטית, כן? אז לעניות דעתי, התגובה הכי טובה שיכולה להיות לך לכל ביקורת או שיפוטיות או הערות או נזיפות - התעלמות ושתיקה. תשכבי, תנוחי, תעצמי עיניים, תדמייני שכל מה שהיא אמרה היה זמזום של זבוב בחדר.

תנסי פעם אחת, מה'כפת'לך... תראי איך יישום התרגיל הזה היה לך ותחזרי לדווח? (-:

_אני מתקשה מאוד בתקשורת איתם. כל הזמן אני מרגישה כאילו אני צריכה להדוף חצים.

מצד שני, אני חתיכת דעתנית ושלא יהיה ספק, אני צועקת, משתלחת, מבקרת, שיפוטית לא פחות_

שאני צריכה להתמקד בלהשתחרר מהחשש לצאת נודניקית או לצאת לא צודקת או קנטרנית
נכון.
תשתחררי מהצורך להיראות "בסדר" בעיניהם.
ותפסיקי להתווכח כל הזמן.
כשאת צועקת, משתלחת, מבקרת ושיפוטית - את מחלישה את עצמך. ממש יורה לעצמך כדור ברגל.

אני מספרת לאחי שאחותי התנהגה כך וכך כלפיי
למה?
למה את עושה את זה?
למה את מספרת לו?
תשאלי את עצמך. תחשבי על זה. מה מניע אותך? מה את מנסה להשיג בזה? איך זה יתרום לך? לאחיך? לאחותך? למערכת היחסים? לעזרה שאת מקבלת?
האם זה מועיל לך להציג את עצמך כקורבן מסכן?
האם זה משמח אותך?
האם זה מקדם אותך או את המטרות שלך?
אלה לא שאלות קנטרניות. אני מתכוונת ממש ברצינות. תשאלי את עצמך מה המטרה שלי, ומה הדרך הכי טובה להשיג את המטרה הזאת.
בכלל תחשבי פה ושם על דברים שאת אומרת, ותנסי לענות לעצמך על השאלה - מה אני רוצה להשיג בזה?
וגם, מכיוון אחר - מה אני רוצה? מה רשימת המשאלות שלי? וליד כל משאלה שאת רושמת, תנסי לכתוב, מה הדרך הכי טובה להגשים את המשאלה?

נגיד "אני רוצה שאחי יתמוך בי" - אחלה משאלה. עכשיו, שאלת המשך: "איך אני רוצה שאחי יבטא את תמיכתו בי? איזה סוג של תמיכה אני רוצה?"
ועכשיו שאלת ההמשך: "מה הדרכים הטובות ביותר להשיג מאחי את התמיכה שאני זקוקה לה?"

שימי לב שבתרגיל האחרון אני מציעה לחשוב מה את רוצה להשיג ומשם לגזור את הדרכים להגיע לזה, ובתרגיל הלפני אחרון אני יוצאת מדרכי ההתנהגות שלך עכשיו, ומציעה לחשוב מה את רוצה להשיג בעזרתן.
זה לא אותו תרגיל.
יש סיכוי שתגלי, שמה שאת עושה עכשיו נועד להשיג מטרות שאף פעם לא באמת חשבת עליהן ולא בחרת בהן מתוך כוונה מודעת.
ובמקביל יש סיכוי שתגלי, שמה שאת באמת רוצה, את לא מנסה להשיג בשום דרך יעילה שבאמת תקדם אותך להשיג אותו.

שליחה על ידי מה* » 25 אפריל 2015, 02:22

בשמת תודה, גרמת לי לחשוב.
מחר בבוקר (כשאני עירנית ורגועה) אני אשב על התרגיל שנתת לי.
ותודה על ההפניות למקורות שנתת לי.

אני ממש צריכהלטפל בזה כי שנים ארוכות התרחקתי מהם בגלל זה ועכשיו אני יודעתש אני חייבת את המשפחה הזו ולהתמודד עם כל מה שברחתי ממנו (אין לי תקציב לעשות דרך עם מישהו).

אבל בהמשך ישיר למה שכתבת, את כותבת מה אכפת לי שזה מה שהיא אומרת ולהתנתק רגשית וכו' - אבל אז איפה הצבת הגבולות?
ואת כותבת - לעצום עיניים ולחשוב שזה זמזום, ממש מולם? באמצע שיחה?
וגם יש הבדל בין הערות מסוימות שאפשר להחליק ואני מחליקה לבין אחרות, לא? אם מישהו מבטל לגמרי את דעתך או מבקר ביקורת קיצונית באמת מה אז אומרים לו בלי הליכנס למאבקי כוחות?

שנית, משום מה אני לא מצליחה להתגבר על ההערות שלהם ושלהם בפרט, אני סוחבת איתי אפילו כמה חודשים בניגוד מוחלט לרצון להיות קלילה ושמחה עבור ההריון הכל כך מבורך שלי - פגיעה מאחותי. שכפי שתיארתי רבה איתי בצורה די גועלית יומיים אחרי אשפוז ואחרי שסיפרתי למשפחה על ההריון וציפיתי לתמיכה והתרגשות. כל המשפחה התעסקה בריב הזה חודש במקום בתמיכה אליי ובמשך חודשיים שלושה נכנסתי להתקפי בכי ועלבון על היחס (כן גם הורמוני הריון מעורבים פה, מצד שני אם הריב ההוא לא היה וכן היתה יותר תמיכה זה היה נראה אחרת).
לא משנה כמה אני מחליטה שאני לא אתן לזה מקום וכל בוקר אני מחליטה כך ולא מצליחה. איך הודפים פגיעה שכבר קרתה? איך מייצרים שקט במקום שיש בו כאב?
איך עושים קאט. יותר בשביל העוברים שלי ואל בשבילי.
בכלל אני רוצה הלבין איך להסיט את המיקוד ממסיחים - לעוברים שלי, לשלוו השלהם ולא לאחרים. אני לא מצליחה בזה וזה מתסכל מאוד.

אם תהיה לי דרך שבה אדע בוודאות שלא משנה כמה אני נפגעת/נסערת מביקורת שלהם - אני יכולה לשלוט בזה (אפילו לאורך רוב היום ולהשאיר את זה לחלק קטן מהיום) יהיה לי יותר קל להסתובב בתוך הקלחת הזו איתם מבלי לחשוש לעורי.

ואת כותבת - לעצום עיניים ולחשוב שזה זמזום, ממש מולם? באמצע שיחה?
בוודאי.
לא חייבים גם לעצום עיניים. אפשר לעצום את העיניים הפנימיות. אפשר פשוט לנתק קשר עין באופן מעודן - למקד את המבט שלך 2 ס"מ מעל הראש שלו, או אפילו במרכז המצח שלו. ולהיות ממוקדת על עצמך, לא עליו. מדהים כמה שזה יעיל.

וגם יש הבדל בין הערות מסוימות שאפשר להחליק ואני מחליקה לבין אחרות, לא? אם מישהו מבטל לגמרי את דעתך או מבקר ביקורת קיצונית באמת מה אז אומרים לו בלי להיכנס למאבקי כוחות?
יקירה, רק את יכולה לבטל את דעתך מול מישהו אחר.
אם, נניח, את אוהבת חצילים, ומישהו בא ואומר לך "מה שאת חושבת בעניין החצילים הוא מטומטם ושגוי לחלוטין, זה ירק מגעיל ומסריח ורופס, אי אפשר לאכול את זה, את פשוט טועה", האם זה באמת מבטל את מה שאת יודעת בוודאות שהוא נכון?
אם את יודעת בוודאות, פנימית, שמה שאת חושבת הוא נכון (בכל אופן נכון לך, לא חייב אפילו להיות נכון אוניברסלית - זכותו של הזולת לתעב חצילים), אז את יכולה בכיף להגיד "כן, כן" ו"אהה, אהה", ולא להתחיל להתייחס בכלל. שיגיד מה שהוא רוצה.
רק אם את פתוחה לביטול הזה, רק אם את בספק פנימי, או רוצה להשיג תמיכה והכרה, או לשכנע אותו, או אולי לבטל את מה שהוא חושב ולנסות לתפוס עמדת עליונות עליו, או כל משהו מהסוג הזה, רק אז הוא יכול לבטל אותך.

רוצה לחלוק אתך שתי חוויות קטנות:
אחרי שהבן שלי נולד, לא מלנו אותו. כשהמשפחה הבינה את זה, אחי הרים אלי טלפון ובמשך ברעך עשר דקות קצוף אמר לי את כל הסיבות למה הוא חושב שזה רע ושגוי ושברית מילה זה טוב.
אני ניהלתי המון דיונים בעניין לפני הלידה, עם עצמי ובעלי ובפורומים, כך שהיו לי מלא נימוקים בעד, חלקם טובים למדי וחלקם הומוריסטיים למדי, אבל נדהמתי לגלות באותו רגע ש אני לא מעוניינת לדון בזה ושבעצם לא אכפת לי מה אחי חושב.
אז ישבתי שם עם הטלפון ואמרתי "ההמ" ו"אהה" ו"כן" ופשוט נתתי לו לשפוך את הכל כאוות נפשו, ורק על סעיף אחד קטן רציתי להגיב, כשהוא אמר "זה לא אסתטי", ואני אמרתי לו: "זה מה שאתה חושב" ולא הוספתי מילה. ולא נכנסתי לוויכוח. ולא שכנעתי ולא ניסיתי לשכנע ולא להצדיק ולא להגן על עמדתי ולא כלום. מצד שני, גם לא ביטלתי את מה שהוא אמר (למרות שהוא אמר שטויות). שידבר. שיחשוב מה שהוא רוצה. הוא רוצה להיות בטוח שאני טועה? שיהיה לו לבריאות. זכותו!
והסוף? נגמר לו כל מה שהוא רצה לומר, ואני לא הגבתי ולא הזנתי בכלום את הנושא הזה, אז באופן טבעי עברנו לנושא אחר.

החווייה השניה היתה יותר מורכבת, לנסות לעבוד מול בוס דורסני (מנהל חברה קטנה, אני הייתי המזכירה). הוא דווקא כן התאים לדף - מתעלל מילולית, משפיל וצועק על העובדים שלו, עושה "בדיחות" שנתקעות לך בבשר של הנשמה.
ואני הייתי מאוד פגיעה אז, היה חסר לי עור - עור מנטלי, עור רגשי, שיגן עלי מפני כל חדירה מקרית.
אתו, ניתוק קשר עין היה הדבר הראשון והכי חשוב. כמו שתיארתי למעלה. הייתי מכוונת את המבט כמעט-אליו, סנטימטר מעל הראש, או אל המצח. וניתוק רגשי גם. החלטתי שמולו אני רובוט: מקשיבה להוראות, ממלאת אחריהן כמו שצריך, ולא נותנת מעצמי שום דבר. שום חיוך, שום יחס אישי, שום מעורבות, שום אכפתיות פרט לרמה הטכנית של "ללכת לדואר? בסדר" "להדפיס מכתב? בסדר". כלום. מכונה שעושה את התפקיד.
זה עבד כמו נס.
כמובן שאז הוא התחיל להתנהג יותר נורמלי, ואז כן התפתיתי לחזור וליצור קשר עין, ואז הוא שוב ניסה להשיג שליטה רגשית. אבל אז גם למדתי לזהות את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתחיל לזמום את הגועל-נפש שלו, אז הייתי ערנית, תמיד, וברגע שהמבט הזה הופיע - המסך שלי ירד, קשר עין ניתק, וחזרתי לעמדת הרובוט.

זה היה אחד ממקומות העבודה המגעילים ביותר שעבדתי בהם - ומאוד שמחתי להתחפף משהם אחרי חודשים ספורים - אבל וואו, כמה למדתי שם!

וגם אני לא חפה מביקורתיות (הו הו), אני רחוקה מלשתוק ולרוב מוכיחה אותם לא פעם. ובאמת שבשנים האחרונות רוב הדיאלוגים הם סוג של ויכוחים. כי אני לא מוכנה להיות במקום ההוא ששמים אותי בו.
אה!

ובכן, את לכודה בדפוס שבבו את נעה בין לבטל את עצמך לבין לבטל את האחים שלך.
מה דעתך, להציב לעצמך מטרה (ארוכת טוח, לאט לאט...), לעבור לדפוס שבו את מסוגלת לכבד את עצמך וגם לכבד אותם.
כי כשאת מנסה לבטל אותם, כדי להגן על עצמך, בעצם את נשארת במעגל הביטול וחוסר הכבוד. ושום דבר בעצם לא משתנה. וזו לא באמת אסטרטגיה שמגנה עלייך.

מה זה לכבד? זה למשל לתת להם יותר מרחב להיות הם עצמם, טיפשים ומעצבנים וקטנוניים ככל שיהיו.
לא לטרוח לבקר אותם, לא להוכיח אותם. לתת להם לעשות את כל השגיאות שלהם וללכת בכל הדרכים הכי לא נכונות שלהם.
ובו-זמנית לתת גם לעצמך את החופש והכבוד הזה: ללכת בדרך שלך, לעשות את הטעויות והשטויות (או את המעשים החכמים והנבונים) שלך, בלי להתגונן. כי את יודעת מה טוב לך, ואם את לא יודעת עכשיו אז לבטח תדעי אחרי שתעשי את זה, ובכל מקרה זוהי ההחלטה שלך והלמידה שלך, ואת לוקחת אחריות על המעשים שלך, תודה רבה, וזהו זה.

שווה קריאה: הלך רוח כנוע

ציטוט לא-מדויק מהדף הזה, שמאוד אהבתי: ההיפך של הלך רוח כנוע זה לא אגרסיביות, כי אגרסיביות היא תמונת המראה של הכניעות ומשאירה אותך באותו מקום. ההפך של הלך רוח כנוע היא תקיפות שקטה, פנימית ונינוחה.

מתנצלת מראש, ארוך, לא קראתי שוב, לא ערכתי, אין לי כוחות לזה...

אבל אז איפה הצבת הגבולות?
הצבת גבולות היא דבר פנימי. היא יכולה לבוא רק מתוך בטחון וידיעה פנימית, שאין לך כרגע. ולכן לא עובד לך "לנסות להציב גבולות".
ודבר שני:
הצבת גבולות איננה ערך.
היא רק אמצעי להגיע למטרה. והמטרה היא, שיהיה לך נעים ונוח.
האפשרות להשפיע על ההתנהגות של אחרים מאוד מוגבלת, ועכשיו, במצבך הרגיש כל כך והתלוי כל כך בעזרתם ובתמיכתם הפיזית ממש - עוד יותר מוגבלת.

לכן אני מציעה דרך שעובדת יותר טוב מהדרך הנוכחית. זה הכל. עובדת יותר טוב. לא מושלם. לא אידיאלי. רק - יותר טוב. או, פחות גרוע P-:
ובעיקר:
הדרך שאני מציעה, לא מחלישה אותך (בניגוד לדרך הנוכחית שלך, שמחלישה אותך מאוד כל פעם שאת משתמשת בה), אלא להיפך - מחזקת אותך.
כל פעם שאת מצליחה לא להגיב, ופשוט לשתוק ולתת לזמזום להזדמזם לו ולעבור - את בונה כוחות פנימיים.
כל הצלחה כזאת, מצטברת.

מה אכפת לי שזה מה שהיא אומרת ולהתנתק רגשית וכו'
אני לא אמרתי "להתנתק רגשית". טוב שאת מעלה את זה - ממש לא אמרתי להתנתק רגשית וזה לא כלול בהצעה שלי. אני מעדיפה שלא להשתמש בביטוי המסוכן הזה, כי הנזק הכי גדול נגרם לנו מהתנתקות רגשית.
אין שום בעיה להרגיש את כל הרגשות שעולים בך למשמע הביקורת/הנזיפה/ההטפה/התוכחה וכל יתר הדברים השליליים שזורקים עלייך. להיפך, טוב להרגיש. תרגישי, אפילו תנסי להתמקד בתחושות הגוף: איפה את מרגישה? זה בבטן? בחזה? בראש? את מרגישה גוש בגרון? את מרגישה כאילו נופל לך הלב לתחתית הבטן? הנה בחינם תרגיל מצויין לעשות במצבים האלה. ממש תתמקדי פנימה, בתחושות הגוף, את יכולה אפילו לשאול את עצמך - יש לזה צבע? יש לזה מרקם? יש לזה צליל? התחושות שלנו מגיעות בכל מיני צורות וזו שאלה מאוד מעניינת וחשובה לשאול את עצמי "מה אני מרגישה ברגע זה".
טיפ קטן: הרבה פעמים, ברגע שאת מתמקדת בתחושות הגוף - הן משתנות, זזות, עוברות ממקום למקום, מתגברות, נחלשות וכו'. תעקבי אחרי זה.

באופן כללי זה טיפ חשוב למצבים האלה: במקום להגיב החוצה (לענות, "להציב גבולות", להתווכח, להחזיר לה, להוכיח לו) - להגיב פנימה (לשתוק, לחוש את התחושות של הגוף, להתמקד פנימה).

לעצום עיניים ולחשוב שזה זמזום, ממש מולם? באמצע שיחה?
ממש מולם. כן. אין שום בעיה.
ואם הם מתייחסים לזה בצורה שאי אפשר להתעלם - למשל, שואלים אותך על זה ישירות - את פשוט אומרת, בטון עייף ובעיניים עצומות "אני לא מרגישה כל כך טוב".
למה?

כי אין לך מטרה להגיב לביקורת. זה סתם מחליש אותך כרגע.
כי טוב לך לשנות נושא.
כי את לא רוצה להתווכח איתם או להגיד להם שהם עשו משהו שעייף אותך.

כתבתי קודם, שאי אפשר להשפיע על אחרים להתנהג אחרת. אבל זה לא מדוייק. את לא יכולה להגיד להם "תפסיקו לבקר אותי, זה עושה לי רע".

אבל אם כל פעם שהדיבורים שלהם שליליים ומכאיבים לך, את עוצמת עיניים ושותקת וכששואלים אותך את עונה בעייפות שאת לא מרגישה כל כך טוב כרגע - בסופו של דבר הם יפסיקו להגיד דברים שליליים כי הם יקלטו, ללא שום נזיפות מצדך, שאת מאוד רגישה, שאת עייפה, שאת לא מרגישה טוב, שאת זקוקה לעזרה ולתמיכה עדינה ורכה. וזה יכול לקרות הרבה יותר מהר ממה שאת מדמיינת.

וגם יש הבדל בין הערות מסוימות שאפשר להחליק ואני מחליקה לבין אחרות, לא? אם מישהו מבטל לגמרי את דעתך או מבקר ביקורת קיצונית באמת מה אז אומרים לו בלי הליכנס למאבקי כוחות?
אני לא מדברת על "להחליק". את לא סופגת. את לא נושמת את זה פנימה. את לא "מחליקה". את פשוט לא נכנסת לתוך זה. דמייני שהמלים השליליות הן ביצה טובענית. למה שתכניסי לזה רגל? את עוקפת את הביצה והולכת על האדמה היציבה. את לא טובלת רגל בביצה, את לא מתלכלכת ולא טובעת שם.
את מרגישה את ההבדל בין "להחליק" לבין "לא להכניס רגל לבוץ הטובעני"?

בכל פעם שמגיעה ביקורת, תשאלי את עצמך: האם המלים האלה מפריעות לי לעשות משהו שחשוב לי לעשות?
אם התשובה היא "לא", אז הן לא רלבנטיות בשום צורה. פשוט תני למלים להתנדף כאילו מישהו (-: הפליץ (-: בחדר (-:
אם התשובה היא "כן", כלומר מה שנאמר פירושו שלא תוכלי לעשות משהו מעשי שחשוב לך (לדוגמא: את רוצה להגיע לבדיקת רופא וההתנגדות שלהם מתבטאת בזה שאף אחד לא יקפיץ אותך לרופא), אז את צריכה פשוט לעמוד על שלך בשקט "הבנתי את דעתך. האם תוכל להקפיץ אותי לרופא היום בארבע?"

לא משנה כמה אני מחליטה שאני לא אתן לזה מקום וכל בוקר אני מחליטה כך ולא מצליחה
עוד טיפ בחינם:
אל תחליטי (-:
בהחלטות יש מין משהו כזה שמכיל את הכשלון שלהן. מין כפייה עצמית נוראה כזאת P-:

וחוץ מזה, כמו שהסברתי קודם, אני ממש נגד הרעיון "לא לתת לזה מקום".
להיפך להיפך להיפך! תני לזה המון מקום.
כשכואב, תכאבי. תבכי בינך לבין עצמך. תרגישי את הרגשות שעוברים בגוף שלך, איפה הם נמצאים, לאן הם עוברים, איזה צבע יש להם, תני להם מקום. אלה הרגשות שלך והם כולם לגיטימיים, תני להם מקום בגוף שלך. תני להם זכות לדבר. תקשיבי למה שהם אומרים לך. תחבקי אותם. תגידי לעצמך "מתוקה שלי, את צריכה כל כך הרבה אהבה ותמיכה וחיבוק ועיטוף, וכאן כל כך קשה לך. זה באמת קשה".
תתייחסי לעצמך כאילו את החברה הכי טובה שלך שאוהבת אותך הכי בעולם, ותגידי לעצמך את כל הדברים הכי נחמדים, מנחמים ואוהבים שהיית אומרת לחברה טובה שלך שאת אוהבת מכל הלב.

(תצפי ביואב וגליה לבנה, באמת כדאי לך. ואת יודעת מה, תחפשי גם כל מיני סרטונים ומדיטציות של אחת ליאורה כהן, או ליאורה כהן זגרון, או רזוננס-משהו. היא נפלאה. הכל ביוטיוב)

איך הודפים פגיעה שכבר קרתה?
לא הודפים... מסכימים להרגיש את הכאב בתוך הגוף.
פשוט, זה לא אומר שצריך להגיב כלפיהם, להגיד להם משהו או לעשות משהו.

איך מייצרים שקט במקום שיש בו כאב?
השקט מגיע אחרי שמרגישים את הכאב. אחרי שבוכים מאוד, עצובים מאוד, מרגישים את הכאב במלואו, נותנים לו זכות להיות שם, לדבר אלינו, להגיד לנו את כל הדברים שכואבים לו, מקשיבים לכאב, מחבקים את הילדה הפנימית שבתוכך, שכואב לה כל כך.

מה שאנחנו עושים בדרך כלל הוא, שאנחנו בורחים מהכאב. "מתנתקים". אוטמים, חוסמים, מטייחים. ואז הוא שם, גדל וגדל וממלא אותנו, כל הגוף סימן כחול אחד גדול, הכל דוקר אותנו.
ככל שנעשה את זה יותר, כך נקבל פחות ופחות שקט. כבר לא יישאר מקום אחד בגוף שלא כואב )-:
כי מפחיד אותנו להרגיש את הכאב.
זה מרגיש כאילו נמות אם נעשה את זה!
לכן כל כך חשוב לעשות את זה בנוכחות מישהו שלא מפחד, שיכול להכיל את הכאב שלך. אבל אם אין לך כרגע משאבים לזה אז אפשר גם לבד. אפשר להיעזר במדיטציות (חפשי ביוטיוב, בטוח יש שם איזה דמיון מודרך שנקרא "להרגיש את הכאב" או "להתחבר לילדה הפנימית" או כל מיני כאלה, פשוט תחפשי, האינטרנט הוא ים גדול של חינם).

אחרי שעוברים דרך זה,
יש שקט.
בהתחלה לכמה דקות.
ככל שעושים את זה יותר, רגעי השקט מתארכים.

אם תהיה לי דרך שבה אדע בוודאות שלא משנה כמה אני נפגעת/נסערת מביקורת שלהם - אני יכולה לשלוט בזה
לא "לשלוט בזה". לא "להחזיק". הטיפ שלי לא מדבר על התנגדות. את כאילו מנסה לשים מכסה כבד על הפגיעה והסערה. אני אומרת, לא לשים מכסה, לא לשלוט, לא להדחיק, לא למעוך. פשוט - להרגיש את כל הפגיעה והסערה אבל לשתוק כלפי חוץ. להרגיש בפנים, לשתוק בחוץ, לעצום עיניים, להתמקד בפנים, לא להגיב אליהם.

צריך להתאמן בזה, זה תרגיל

וכל מה שכתבה תמרוש רוש

שליחה על ידי מה* » 25 אפריל 2015, 15:42

תודה על הכוונה.
אני א סה לתרגל את השקט הזה במקום תגובה רגילה. במילא בהריון התגובות שלי לא מוצאות חן בעיניי. הן יותר מתגוננות מבאמת עושות משהו וזה מרגיז.

ועשיתי את התרגיל שאמרת בשמת.
"מה הדרכים הטובות ביותר להשיג מאחי את התמיכה שאני זקוקה לה?"

ברמה הפרקטית הבנתי די בתחילת הסגאה המשפחתית שבגלל שהתרחקתי מהם בשנים האחרונות (לא מאוד, אבל רגשית, פחות מעורבת ביומיום יום שלהם) הם עוזרים לי היום על אוטומט, וככה זה נראה. וגם - שהמשאבים המנטליים שלהם מדולדלים (כלומר גם אם היינו סופר דופר, אני מבינה שעזרה של ממש אני לא אקבל וחלק מזה יוצא גם במירמור של ביקורת עליי).

והבנתי שאני צריכה לחזק את הקשר הרגשי, לשתף במה שעובר עליי אבל לא ממקום של נזקקות ועזרה (כלומר לא בכל שיחה).
להיות איתם במגע הדוק יותר, להיות מעורבת בחיים שלהם.
חברה הציעה לי להתקשר כל יום לכל אחד מהם ולשתף במה שעובר עליי (הלכתי לבדיקה, אמרו לי כך וכך, אני מתרגשת, אני שמחה, אני עצובה וכו') ושרוב השיחות לא יסתיימו בציפייה כלשהי. ואני אוסיף - גם להתקשר ולהשתתף במה שעובר עליהם. אני תמיד עושה את זה במילא כשיש משהו עם הילדים שלהם, אבל לא איתם עצמם וזה נראה לי נכון יותר.

זו הדרך שנשמעת לי הכי נכונה לקבל תמיכה אמיתית ולא עזרה מאולצת מתוך תחושה של אוף היא אחותנו, חייבים לעזור ולמי יש כח.

תמיכה בעיניי זה לא רק עזרה פיזית שניתנת לקבל בתשלום, זה הטלפון שדואג, זה השמחה בשמחתך, זה לחשוב עלייך גם כשלא מדברים, זה להתחייב לעזור בעתיד ולא רק כתגובה למשהו מחוייב המציאות.

אז זו התשובה לשאלה שהנחית אותי לשאול בשמת. ובפועל יוצא שחלק מהזמן אני משתדלת וחלק מהזמן התגובות שלהם מייצרים אצלי כאלה סערות נפש שאני שוב מתרחקת או לא מוצאת מוטיבציה לנסות להתקרב.

בכל מקרה אני יודעת שזו הדרך היחידה - להתקרב יותר רגשית ובתוך זה להשתדל לא להיפגע מדי ולהישאר מאוזנת, וגם - הנמכתי ציפיות, פות מצפה מהם להתגייס, אבל את החמימות והדאגה והנוכחות במצבי קצה שכן אני חייבת אותם, שיבואו ובטוב, וזה גם הרבה תלוי בי.

מה, הדיון חשוב, אבל גם לדעתי צריך להעביר אותו לדף יותר מתאים.

שליחה על ידי מה* » 25 אפריל 2015, 16:13

קוראת אני לא יודעת להעביר אבל אין בעיה להעביר.

בכל מקרה כתבתי כאן כי לדעתי ביקורת כזו לאורך שנים ממקום שיפוטי כל הזמן לאורך זמן כן מתעללת. אם זה גורם לי להתרחק, לחשוש, להיכנס לסערות רגשיות, לנתק קשרים. מגיל מאוד צעיר כילדה הקטנה בבית אני מקבלת את הביקורת הזו, ואת התחושה של שלושה מול אחת שהיא מבודדת.

ואני אוסיף - גם להתקשר ולהשתתף במה שעובר עליהם
יופי יופי, וכל מה שפירטת נשמע לי מצויין.
כל הכבוד לך על העבודה

תמיכה בעיניי זה לא רק עזרה פיזית שניתנת לקבל בתשלום, זה הטלפון שדואג, זה השמחה בשמחתך, זה לחשוב עלייך גם כשלא מדברים, זה להתחייב לעזור בעתיד ולא רק כתגובה למשהו מחוייב המציאות.
גם בעיני, אני לגמרי מסכימה. מה שחשוב פה: את מיקדת לעצמך מהי "תמיכה" עבורך, ותרגמת את זה לא רק למה שאת רוצה עבור עצמך, אלא לסימטריה - לתת בזמן שאת מקבלת, שזה יהיה הדדי, ליצור רצון טוב

(רק מעירה בסוגריים:
ביקורת כזו לאורך שנים ממקום שיפוטי כל הזמן לאורך זמן כן מתעללת
אני מבינה את הרגשתך, זו באמת תחושה כאילו מתעללים בך. אין ספק שהסבל שלך לאורך השנים כבד. מצד שני, כיוון שאין כאן כוונה מודעת ומכוונת להיות רעים אלייך אלא יש פה דפוסי התנהלות פוגעים משפחתיים, נראה לי פורה ויעיל יותר להמנע פה מההקשרים המתעללים והמרעילים ולנטרל אותם כדי שיהיה פשוט יותר להתמודד איתם.
קוראת, יש לך רעיון לדף יותר מתאים?)

הי מה, האם אפשר להעביר ל התמודדות עם ביקורת מהמשפחה

אם כן, אעביר.

שליחה על ידי ללו* » 26 אפריל 2015, 04:55

אז לעניות דעתי, התגובה הכי טובה שיכולה להיות לך לכל ביקורת או שיפוטיות או הערות או נזיפות - התעלמות ושתיקה. תשכבי, תנוחי, תעצמי עיניים, תדמייני שכל מה שהיא אמרה היה זמזום של זבוב בחדר
בשמת, יש לזה המחשה מעולה בסיפור שכתבת לפני כמה זמן על איך למדת מאמא שלך להכין שעועית. מה דעתך לצרף אותו לכאן? (מוכנה להיות הגמדה, אם רק תיתני אור ירוק).

מה דעתך לצרף אותו לכאן?
חבל.
אפשר לתת קישור לפוסט הספציפי בדף הבית שלי. מעדיפה שלא תהיה כפילות. תודה

שליחה על ידי ללו* » 27 אפריל 2015, 05:32

בבקשה -
הדגמה להתמודדות שלווה עם ביקורת:
בשמת א (2014-12-15T00:10:38)

שליחה על ידי מה* » 27 אפריל 2015, 21:24

עורכת

הדף הזה יותר מתאים
להתחזק באסרטיביות דף זמני
הוא יותר חיובי, וממוקד בנושא.
יש שם חומר מעולה שכתבה בשמת ועוד חברות (וכשקראתי את ההודעה הראשונה חשבתי שמי שפתחה אותו זו אני אבל לא

).
אם את יודעת גם להשמיט את השם "דף זמני" אז בכלל יופי.

שליחה על ידי מה* » 29 אפריל 2015, 23:05

אני כל כך עייפה. פיזית. עייפה כמעט כל היום, ובקושי ישנה שלוש שעות באמצע היום. הלילות עוברים בניסיון להירדם ולא הולך.
עייפות מצטברת.
לא קשור לדף אבל זה נכון שבהריון צפים דברים, וכל מה שברחתי ממנו כל השנים מבחינת החיבור שלי עם האחים במשפחה עולה וגואה.
שוב צפים אצלי היום הרגשות הקשים שחוויתי באמצע ההיריון במשך כמה חודשים מהאכזבה מהמשפחה. וזה עולה עכשיו כי אני חושבת קדימה על הקיסרי והאחר כך וההתארגנות והכל - ואני קולטת שאני לא יודעת כמה משפחה תהיה שם ברגע האמת אחרי האכזבה העמוקה בהריון. ולא שהם לא עוזרים אבל זה לא זה.
לא רוצה לאפשר לאכזבה הזו להיות נוכחת גם בבית החולים ואחר כך בבית - כלומר שלא תיהרס לי עוד חוויה בייחוד כשאני לא במצב להכיל את האכזבות האלה יותר.
ואני בדילמה היסטרית - אם לסמוך שיעזרו כי במצוקה אמיתית אמורים לעזור ופחות להעביר ביקורת, ואני יודעת שכשאני במצוקה אמיתית אז עוזרים ובכל זאת אחרי קיסרי להיות תלויה בהם? שיבואו, מי יבוא, מתי? יהיה לי נעים לבקש שיקנו כך או אחרת מה שצריך? יכילו את הבכי שלי שבטוח ישצוף בכמויות? ישנו איתי בלילה בהתחלה? אני צריכה לדעת איפה אני עומדת ואני לא יודעת איך לבקש אחרי שבהריון נעניתי חלקית ומאוחר מדי ולפעמים בשמחה ולפעמים בביקורת.

רק המחשבה שיש עוד זמן אבל אני בטרימסטר שלישי ברוך השם, ואף אחד לא מציע ללוות אותי בקיסרי, בבדיקות, בדברים מרגשים, לא שואלים ולא רואים - זה לא פוגע? זה לא רק מה שאומרים, זה בעיקר מה שלא אומרים. לא מתחייבים, לא שואלים מדי.
ואולי אני צריכה להרגיש את הדופק מקרוב, לא אצלי בראש, אולי לשים דברים על השולחן. להגיד שהזמן וכאלה, והייתי שמחה אם תהיי איתי כך וכך ולראות מה התגובה. ואני לא יודעת איך. בפעם הקודמת שביקשתי עזרה בשמירה חטפתי סטירת לחי מצלצלת.
חברה אמרה לי שיחסית הם עוזרים, לא הרבה אבל עוזרים ושאני צריכה להגיד תודה גם אם זה רחוק מעזרה ממשית. שיש למי לפנות וזה משהו.
מה שחסר זה העוגן הזה, לפעמים עדיף גורם אחד כמו שלחברה שלי יש את אחיה שתמך בה בהכל, כי אמה חולה, אבל ליווה אותה לאורך כל הדרך כולל לינה בביתה בימים הראשונים.
או חברה אחרת שאמה היתה שם בהכל.

ולי יש כמה וכמה, אבל הם כמו נוגעים ובורחים. אחותי פעם בחודשיים קופצת להביא משהו וטיפה יושבת אצלי ושוב נעלמת. אחי מקפיץ אותי לבדיקה פעם בשבועיים ובדרך מרביץ בי תורה על איך אני אמורה לנהל את חיי ואז נעלם. זה אם הוא לא נכנס לריב עסיסי איתי.
אמי הנשמה הטובה עושה כל מה שיכולה, אבל מוגבלת פיזית מאוד.
אחיינים שלי האהובים קופצים פעם בכמה שבועות כל אחד ועוזרים בהורדת זבל (אני בשמירה) ופעם בכמה זמן אני דוחפת כסף כמתנה, שירגישו מתוגמלים.

אבל התחושה באוויר הזו שלא רוצים להתחייב. לא רוצים לשאול אם לא חייבים. של להכניס ביקורת בכל תחילת וסיום משפט. כמה שנפגעתי. יא אללה. מי היה מאמין שדווקא המשפחה שלי תיחרב לי חלק גדול מהחוויה ההריונית המדהימה הזו.

והתקציב אין לי כסף, באמת, לעזרה סביב השעון. וגם זה די כואב לחשוב שעם משפחה כזו גדולה את בסוף נעזרת נון סטופ בתשלום במקום לקבל תמיכה בשמחה גדולה. (למשל כואב לי לחשוב על דולה בקיסרי במקום אחותי, שהיא חלק מחיי ואני רוצה שתהיה שותפה לכל זה אבל היא לא מציעה!).

יש לי חברות טובות, שתיים. אבל בגלל ילדים קטנים מאוד ומרחק פיזי העזרה שלהן מוגבלת לאחת ב... גם אם קיימת.

היום קלטתי שאני צריכה דמות אחת חזקה ודומיננטית ובעלת ניסיון שתלווה אותי מיד לאחר הלידה כל יום שעה שעתיים לפעמים פרונטלית לפעמים טלפונית, כזו שתכיל את כל מה שהמשפחה לא. שתדע להסביר מה מצפה לי, להדריך אותי, בהנקה, בטיפול, בבית, גם טכנית וגם רגשית, שאוכל להתקשר אליה ושתקבל בכי ושמחה ובלבול ותהיות מול בית החולים, אני לא יודעת באיזו קונסטלציה אבל זה בדיוק מה שאני צריכה ובין לבין איעזר במשפחה. אני מניחה שיש כאלה (אם מישהי מכירה אשמח) אבל אני מקווה שהעלויות לא גבוהות.
זה בדיוק מה שחסר לי במשפחה שאולי תהיה פה ושם אבל לא יהיה אחד שאוכל להיות לידו לגמרי אני ואוכל לגמרי בשעות שהוא נמצא לשחרר, לבקש, להיעזר בלי שזה יסבך אותי באי נעימות או כאב גדול (מלבד אמי שהיא באמת מהממת אבל לא תוכל לתת מעצמה באופן הזה פיזית).
אני לא יכולה שלא ללמוד מהחוויה בהריון ואני לא יכולה לצפות שוב ולכאוב שוב.
כתוב "כולנו זקוקים לחסד" זה נכון.
גם אני. גם הם.

אחותי, שהיא חלק מחיי ואני רוצה שתהיה שותפה לכל זה אבל היא לא מציעה!
פה - חשדתי (-:
את זאת שרוצה וצריכה את אחותך כשותפה.
אז את זאת שצריכה להציע.
האם ניסית פשוט להגיד לאחותך: "את חלק מחיי ואני מאוד רוצה שתהיי שותפה לכל זה"? "מאוד הייתי רוצה שתהיי איתי בלידה שלי, שתהיי חלק מהחוויה המיוחדת והמרגשת הזאת, את ולא אדם זר"?

וחייבת להגיד שוב: יש רק הזדמנות אחת בחיים לשנה ראשונה עם תינוקות.
ואני מנחשת שלא יהיו עוד הריונות?
אז תשכחי מהתקציב. אל תחשבי בקטן, תקשיבי לנסיונן של אחרות: עכשיו לא הזמן להצטמצם בתקציב. עכשיו הזמן לקחת הלוואה ולהשקיע אותה בהריון שלך עכשיו, בשנה הראשונה עם התאומים עכשיו. אין, זו הזדמנות שלא תחזור לך יותר לעולם. ואם בני המשפחה לא יכולים לתרום זמן, אולי יוכלו לתרום כסף למישהי שתעזור לך.
וגם אם לא.
קחי הלוואה שתתחילי לפרוע לפחות שנה אחרי הלידה (תדחי כמה שיותר). אין השקעה יותר טובה בך ובילדים שלך מאשר הכסף לעזרה כרגע.
הכעס והמרירות והמצוקה שלך, לא טובים לך או לעוברים.
במקום להשקיע את האנרגיות שלך ב"למה הם לא כמו שהם אמורים להיות כדי להקל עלי", תחפשי דרך שבאמת תקל עלייך.

כל מה שבשמת אמרה.
וגם-
ה"עוגן" שחסר לך- הוא מה שבד"כ מצפים מבן זוג.
אבל,
כל כך הרבה פעמים בן הזוג לא עומד בציפיות.
אני בעצמי, מתפקדת בפועל כחד הורית, (יש לבני אבא, שלא חי בישראל).
בשיחות עם חברות, אמהות נשואות עם לילדים, הרבה פעמים הגענו למסקנה שהדבר שקל יותר בלבד - זו העובדה שאין ציפיות.
כי הרבה פעמים העול ממילא נופל ברובו,על הנשים - והקושי הוא הרבה פעמים בגלל התסכול והאכזבה כתוצאה מהציפיה הלא ממומשת, מבן הזוג.
אז נכון, גם כשבן זוג מאכזב ועומד רק בקמצוץ מהציפיות, זה עדיין יותר מאשר כשאין עזרה בכלל. אבל לך אין, זה המצב.

אני מציעה לך בחום, לשנות את זוית הראיה ולנצל את היותך לבד- לשחרור הציפיות.
אין מישהו אחר, זו רק את. לטוב ולרע.
אין ממי להתאכזב, אבל גם אין מי "שיפריע". אין מי שיערער על החלטותייך. אין מי שיעשה את הדברים בדיוק בדרך ההפוכה ממך.
יש במצב גם יתרונות גדולים. תנסי להבין, ולמנות אותם.

מה שכן - כמו שבשמת כתבה: תיערכי מראש להשיג לך עזרה!!
בלרכוש מזון ומים (או באינטרנט) אחרי הלידה.
ליווי? יש המון דולות שמתמחות בפוסט פארטום.

אני מכירה מישהי שילדה תאומים לבד (היום בני עשרה) - בשנים הראשונות היא נעזרה באופר שהתגוררה איתם.
אולי זה כוון שכדאי לשקול?

רוצה להזכיר לך, שכמה שעכשיו את מלאת פחדים, הכמיהה לילד - היא שהובילה אותך לבחירה.
תאומים זה קשה כנראה לכולם, לבד על אחת כמה וכמה.
אבל איזה כיף לך! יהיו לך שנייים!! ולהם, לאורך כל החיים, יהיה גם זה את זה.
אני תמיד מצטערת עבור בני על יחידותו...

את תסדרי בכל מקרה, כי לא תהיה לך ברירה אלא למצוא את הכוחות בעצמך.
אבל באמת באמת, כדאי שתנסי להיערך מראש להשגת עזרה (בתשלום).
שיהיה לך בהצלחה, בבריאות, בהנאה ובנחת!!

שליחה על ידי מה* » 02 מאי 2015, 20:03

_אני מציעה לך בחום, לשנות את זוית הראיה ולנצל את היותך לבד- לשחרור הציפיות.
אין מישהו אחר, זו רק את. לטוב ולרע._
נכון וזה מאוד מתאים לי ולאופי שלי ואני מכירה ביתרונות של זה.

יחד עם זה מה לעשות שאני כן מצפה/ציפיתי ורוצה (!) השתתפות פעילה של אנשים חשובים לי.
והכאב של הפגיעה לא מרפה. סוג של בגידה. נכון שחשוב לצאת מזה וברוך השם זה מיטשטש וממש לא מה שהיה לפני כמה חודשים אבל זה שם. גם יש יותר תנועה מצידם ויותר הבנה.

אני בודקת כל מיני כיוונים אבל נראה לי ששיחה עם אחותי לפני הכל תהיה הכי חכמה. ואחרי זה עם אמי (שכל כך רוצה לעשות עבורי המון, אבל פיזית לא יכולה).
ואז אדע מה אני צריכה וכמה להשלמה וממתי.

בשמת, אני כבר אחרי ההלוואות, זה לא העניין. וברור שצריך ערה בתשלום - העניין לבחור בעזרה הכי נכונה במחיר הכי שפוי שאוכל להתמיד בזה לאורך זמן. מראש להסיט את המשפחה למקום שברור שלא מקבלים ממנו דבר זה לא חכם, כלומר לא חד צדדית, לא מבחינה רגשית (כמו שאמרתי אני צריכה מעורבות שלהם בשמחה, מה שכאב זה לא הלבוא לעזור בבית או לא, זה הריחוק) וזה לא נכון פיזית. מה שחשוב זה לדבר לשים דברים על השולחן, שלא אופתע.

שליחה על ידי מה* » 03 מאי 2015, 17:32

בשמת מכל הסיפור של השעועית התחשק לי שעועית ירוקה והיום הכנתי

אנשים הם אתגר, ומשפחה אתגר כפול ומכופל בגלל עומק ואורך הקשרים. אני רק מאחלת לעצמי להישאר יציבה ואופטימית בכל רכבות ההרים האלה, שחלקן בטח הורמונליות וחלקן לא. ולראות את הטוב כי יש עזרה ויש משפחה והם חשובים לי ובסופו של דבר הכל דינמי, היום יש כעס, מחר פחות, היום פחות עוזרים, מחר יותר.
ויש לי כל כך הרבה מה להתעסק איתו בתקופה הקרובה שאני לא יכולה להתעסק עם עניינים כאלה (ותודה לאל על חסדים כאלה).