לב שומע

כן.

לב שומע, ממש מצער (ומוכר )-: ).

תודה רבה רבה בשמת. זה עוזר

וואו לב, נגעת בי כל כך עם הסיפור הזה.. טוב שכתבת
באתי רק להגיד..
@}

תודה ממש.

@}
נשמע מאוד מאוד קשה.
כל הכבוד על ההתמודדות האמיצה.
בדיוק יש לנו במשפחה מישהי צעירה עם מצב של כאב כרוני ברגליים והיא מסתבכת עם המערכת בגללו ...
ואני חווה את הכעס והתסכול בשבילה. כמה אטימות ומקובעות...

תודה רבה פרח.
וסליחה על הזליגה למישור אחר - אם יש לך תובנות ממנה, אז אשמח לשמוע. כמובן רק אם מתאים לך, נראה קשור וכו'.

בינתיים אין תובנות, וגם מצב מאוד שונה (זה כאבי ברכיים). לא מרגישה בנוח לפרט כאן מעבר (אפשרי בפרטי אם את רוצה).
אבל ההתייחסות דומה לצערי... מסתכלים מאוד צר - לא רואים כלום בצילום אז זה לא נורא, זלזול בחומרת המצב והכאבים...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

@}
נגעת בי כל כך עם הסיפור הזה..
נשארתי בלי מילים

תודה פרח. וזה באמת מאוד שונה.

תודה לך, פלוני אלמונית

קפקא זה כאן.. או שמא לא?
היום, היום הזה ממש קיבלתי טלפון ממשרד הבריאות בתל אביב שהם מזמינים אותי לוועדה רפואית מטעם משרד החינוך..
הם קיבלו פנייה בתחילת יוני ועכשיו הם מטפלים בה..
זו שהתקשרה היתה האישה הנחמדה הראשונה שהיתה לי אפשרות לתקשר איתה והראשונה שניתן היה לנסות להתייעץ איתה.
היא השאירה לי את ההחלטה האם לפנות למשרד החינוך לנסות לבטל את הוועדה כי הרי אמרו לי שלא יעשו, או שאולי אני דווקא כן מעוניינת.
איכשהו, באופן ראשוני, אינטואיטיבי, הרגיש לי שאולי זו דווקא אופציה למשהו עם אפשרות לטוב.
ואני כל כך מותשת.. כל כך.. זה כל כך יושב עלי..

אוי, ממש לא יודעת מה להגיד. חוץ מזה שמבינה עד העצם כמה זה רובץ עלייך ומצד שני כמה זו אופציה למשהו טוב... אוף

דבר אחד טוב הייתי אומרת:
הדברים התחילו לזוז.
ככל הנראה לכיוונך ולטובתך.
לא ברור מה יהיה עם זה, אבל הייתי רואה בזה סימן חיובי לשינוי חיובי. לא ידוע מניין יגיע השינוי, אבל שינוי לטובתך.

תודה רבה מאוד בשמת.
את מהדהדת לי את הרגשות שלי בעניין.
זה משהו שאמור להיות לא טוב, אבל אני לא בטוחה שבשבילי הוא לא יכול להיות אולי כן טוב.
הסיבוכיות של זה מאוד מכבידה עלי.
וגם השילוב הלא ייאמן של דברים שלכאורה הם לא בשליטתי אבל בעצם כן אבל בסוף בכל זאת לא אבל אולי בעצם כן.. אבל זו לא הנקודה האמיתית , כי כל החיים הם בעצם כאלה.

והכי באסה - אני אוהבת מאוד, מאוד, את העבודה שלי. היא לא רעילה לי בשום צורה. אבל היא מכבידה לי גם מנטאלית על הגוף . לוקחת כוחות.
כל הסיפור הזה הוא משקולת ענקית עלי. אבל הוא לוקח לנקודה המרכזית, לא מסיט מהעיקר לאלף עניינים מקסימים אבל לא חשובים. פףףףףף...

לבשומע, בעקבות מה שכתב אצלי בדף, הסתקרנתי. אם בא לך לשתף אז בשמחה. או בפרטי.

תודה סלט. אני פשוט לא מספיקה (-:
אבוא אליך לדף ואשתף בשמחה במה שאני יודעת להגיד או מצליחה להעביר מחשבות למלים

בחורציק (5.10): אמא, יש לי סוד.
את יודעת, ילדים גדולים פחות אוהבים את ה'.
אמא: למה?
בחורציק: כי הם גדולים והם יכולים לעשות הרבה דברים לבד.
אמא: ואתה- גדול או קטן?
בחורציק: אני גדול...

)-:

שלום לב היקרה,
מעניין אותי לשמוע מה התכוונת בדבריך על התפיסות השונות של האלוקות אצל ילדים.
אני, רק על עצמי לספר ידעתי, ויש לי זיכרון של הילדה שהייתי, מלאה באהבה טהורה לתורה ולבורא עולם.
גדלתי במשפחה לא פשוטה, ואבא שלי לא היה מה שמכונה "דתי" באותן שנים, ובכל זאת הכל או "האמת" היתה מאוד ברורה לי.
כשהייתי רואה איש בעל חזות דתית ברחוב (גדלתי בשכונה שאז לא היו בה כמעט דתיים) הייתי מתמלאת הערצה אליו, כאילו ראיתי לא פחות ממלאך.
התחושות הילדותיות התפוגגו לאיטן במהלך החיים, והזיכרון נותר עמום. אני מתרפקת עליו לעיתים קרובות כמו מצפן בתקופות של ריחוק.
והילד היקר, המכונה בחורציק, איך לומר, לא מרגישה ממנו את אותה החוויה, או שאולי החיים שלו פחות רצופי סבל ממה שאני עברתי...
התפיסה שלו יותר רציונלית מצד אחד, עם הרבה שיחות פילוסופיות ושאלות ממש לא מתאימות לגילו על ה', ומצד שני הוא אומר שמכל הנושאים שהוא אוהב ללמוד, והוא אוהב הרבה, תורה חביבה עליו ביותר.
נראה לאן זה יתפתח.

איזה כייף שבאת! (-:

קסום לשמוע את הזכרון שלך. (:
ממה שאני רואה, יש ילדים רבים עם חוויות דומות לשלך. או, אם לא קסומות עד כדי כך, אז חוויות כאלה בסבבה עם אלוקים. לא המון שאלות.
אבל יש גם לא מעטים מהסוג של בחורציק שלך.
והשיחות שנדמה שהן לא מתאימות לגילו, דווקא מאפיינות אותם. (:

אנסה להעתיק לפה את הסיפור עליו (:

אופס!! העברתי לכאן, ולא ידעתי שזה מוחק את זה בדף ההוא. את יודעת לתקן? שנבקש עזרה מהעורכות? סליחה!
עד שאני מעזה לנסות כפתור שלא השתמשתי בו עד עכשיו.. )-:

בקיצור - אותי מסקרן מנקודת מבטו, איך הוא רואה את הקשר - למה מי שכבר יכולים לעשות דברים לבד פחות אוהבים את ה'.
זה מתאם או קשר סיבתי מעניין, אני בהחלט יכולה לראות את ההיגיון שבו. (: פחות תחושת תלות

פחות צורך בקשר

אולי פחות אהבה.
מאוד מאוד מעניין אותי, בלי הנחות מוקדמות, איך הוא יסביר את התיאוריה שלו. (: לחבוש לרגע את המשקפיים שלו.

הרב קוק מדבר על זה ששורש מה שהוא מכנה כפירה, הוא תפיסות ילדותיות של אלוקים שלא התבגרו. אנשים שתפיסת האלוקות, מושג האלוקות אצלם לא הבשיל. ולכן תפיסות ילדותיות גורמות בצדק לאחרים מסביב לכפירה.
הוא גם מדבר הרבה על האינסופיות בתפיסות אלוקות, כלומר שתמיד ישנו שלב אחד גבוה יותר, להבין שזה עוד יותר מופשט ממה שהבנת קודם. (:
אישית תמיד הייתי מחוברת לתפיסה הזו, של אינסופיות מושג האלוקות.

לכן ילדים פילוסופים או תיאולוגים צעירים מעניינים אותי. (: מעניין אותי להבין את נקודת מבטם. לא לחלוק עליה, אולי כן לתת להם עוד זווית למה הם צודקים. (: להרחיב את השיח. (: וגם, זה מאוד מתחבר בעיני לאהבה ללימוד תורה. (: זה בא מאותם מקומות.
יש כאלה שפשוט מתחברים יותר חזק לרובד של משמעות בכל דבר שהם פוגשים מסביב, בחורציק שלך לגמרי נשמע לי אחד כזה. (:
אז כשהוא פוגש אלוקים בסביבה, הוא לא יהרהר גם בנוגע אליו? (:

הטובה הכי גדולה שאפשר לעשות לז'אנר הזה של ילדים, בעיני, הוא לא להפריע להם. ונשמע שאת אלופה בזה. (:

אני חושבת שזה גם קשור למידת הסבל, לחוויה של סבל. כלומר - אם את אומרת ככה, אז בטוח גוון האמונה שהיה לך באופן אינטואיטיבי ישב גם על חוויות חיים אחרות. אבל חוויות של סבל יכולות להזין גם תפיסות הפוכות לגמרי בקשר לאלוקים ולהיפך. כאילו, בסוף זה אנחנו. ככה בעיני.

אני מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי מספיק טוב.
ובכל מקרה, אם זה טוב למשהו - אני לגמרי רואה ילדים כאלה, אם כי לא המון. (: רוב אלה שאני רואה הם בכל זאת מהסוג הסטנדרטי יותר (:

אז תיחקרתי אותו היום בעדינות, והוא אמר שילדים קטנים אוהבים את ה' כי הם יודעים שהוא יעזור להם במה שהם צריכים.
הגדולים לעומת זאת, כבר לא זקוקים לעזרה.
מזתומרת לא זקוקים, אני תוהה.
הגדולים יודעים שאם הם ישתדלו מספיק אז הם יצליחו...
ומיד העביר נושא וביקש שנשחק בשעשועי חשבון

ותודה על מה שכתבת מפי הרב קוק, התחברתי והזדהיתי בדרכי.
במאמר מוסגר אספר לך שעל אף שלמדתי במוסדות הקלאסיים של המגזר, מעולם לא יצא לי ללמוד את כתביו, שלא כמו רוב החבר'ה שלי.
רק בשנה האחרונה, בעקבות נסיבות מצערות, קראתי ספר אחד שלו.
ליוויתי את אמא עד שנפטרה והיא היתה מאושפזת בהוספיס. יש שם ספריה, ויום אחד לקחתי ליד את "אורות התשובה" שהיה שם ופתחתי אקראית.
הספר היה בשבילי פשוט "שומט לסתות". הרגשתי כל כך חזק את היופי והאמת שבו, אולי תחושה הכי קרובה למה שהרגשתי כשהייתי ילדה ביחס לתורה.
ניגשתי למיטה של אמא, שהיתה במצב קשה מאוד, והתחלתי לקרוא לה מה שיצא לי. נדהמתי לראות את אמא שלי מתפעמת עמוקות ממה שקראתי ומבקשת שאמשיך.
אני לא יודעת אם באותו זמן היא הבינה או תפסה שכלית את התוכן, אולי כן ואולי לא, אבל היא התמוגגה מהשפה, והנושא היה הכי רלוונטי שאפשר למצבה...

אני מקווה שזה בסדר שאני מספרת לך את זה פה בדף שלך. מה שכתבת מזכיר לי את זה, למרות שלא התכוונת.

ואיזה כיף לך שיש לך הזדמנות לעסוק במשהו שמאפשר לך לנהל שיחות כאלה עם ילדים, זה תענוג עילאי לשוחח פילוסופיה או תיאולוגיה, כמו שקראת לזה עם ילדים.
בכל פעם שבחורציק אומר משהו כזה אאוט אוף דה בלו, אני יודעת שקיבלתי הרגע מתנה (-:

מקסים!
הוא צודק לגמרי, מהזווית שלי. (-:
אכן, גדולים, גם מבוגרים, שכבר יודעים לעשות חלק מהדברים בעצמם, צריכים לכונן מערכת יחסים חדשה עם ה'. שונה ממצבים תלות מוחלטת. למשל, של שותפים. אני גדול ועושה ומבקש שתהיה סיעתא דשמייא, ברכה בעשייה. זורע ומתפלל לגשם. אכן תחושת התלות המוחלטת פחות מתאימה לחלק גדול ממצבי החיים של מבוגר.
להבנתי (מסייגת! להבנתי) החסידות העמידה תחושת תלות מוחלטת בכל מצבי החיים כאידיאל. גם כשאתה חושב שאתה גדול ויכול, להבין שאתה לא. יש גם זרמים אחרים ביהדות. שלא רואים את זה כך.

רב היישוב אצלנו מדבר על הנושא הזה המון. בהקשר של מבוגרים.
אם יעניין אותך, ממליצה בהקשר הזה ממש על שיעור של הרב אבינר בנושא יהודה המכבי. אפשר נדמה לי למצוא אותו בארכיון של מכון מאיר. שיעור וידיאו. דרך הדמות של יהודה המכבי אפשר לחוות שם סוג אחר לגמרי של מערכת יחסים עם ה'.

את נשמעת לי אמא כל כך רגישה!
בחוויה שלי, אם ילד קולט שלהורה שלו ישנם דברים מעניינים שהוא חושב או יודע על אלוקים, בזמנו הפרטי הוא בא ומבקש לשמוע.
יש להם חיישנים והם יודעים בשפה בלי מלים את מי לשאול ומתי.

תודה רבה על מה שכתבת על הרב קוק.
הספר אורות התשובה הוא הספר הראשון שלו שלמדתי, לבד, בגיל צעיר יחסית. יש לי אהבה ענקית לספר הזה. כך שאני לגמרי, לגמרי מבינה.

סליחה שאני כותבת פה בשעטה, אולי לא שמה לב מספיק לרגישויות. במצב רוח טוב וצוהל היום (-:

ובחורציק שלך נשמע שכולו מתנה.

מאוד יפה כתבת בדף העורכות

לב שומע,
האמירה הזאת
תודה אלמונית רקדנית על התגובה הרגישה שלך ואני מאוד מסכימה עם התוכן שלה.

העליבה אותי ממש.
התגובה שלה רגישה? ראית כמה פעמים היא השמיצה את הכותבות במילים רעות--שוב ושוב ושוב ושוב? כ-20 השמצות רעות רק בהודעה אחת.
זאת לא רגישות. ההיפך מזה.

.

יקירה, השבתי לך אצלי. אנא שמרי על עצמך. טוב? צריך אותך פה!

לב מקסימה
הגעתי אחרי שעברו המון מים בדף של קוראת
רציתי להגיד לך שהמילים שלך לגבי מרחב שדופקים בו על הדלת לפני שנכנסים ממש עשו לי טוב.
הרגשתי שמישהי תימללה בשבילי מסר שלא הצלחתי להעביר.
וזה עשה לי ממש מקום לנשום,
כאילו הינה: עוד משיהי רואה ומבינה את הדברים דומה אלי...

והבריאות שלך באמת הכי חשובה, יקרה 3>
ו

יקירה, מה שלומך?
עדכני כשתוכלי. אין לחץ כלל. פשוט חושבת עלייך.

מקווה שאת בסדר

מה שלומך לב המקסימה?

הי יקרה מאוד, מורכב לי.. תירפיסטית בתנועה שהגעתי איתה לעבודה משמעותית שעזרה לי, נאלצה בפתאומיות להפסיק לטובת שמירת היריון.
אני יודעת, אחרי ההתבאסות העמוקה וקצת בכי, שמה שהכי נכון לי עכשיו הוא לבנות את תחושת ברציפות בתוכי. כלומר, איזו תפיסה פנימית שזה שזה קרה, זה לא הופך את החיים שלי ללא רציפים.
ואחר כך ללכת לחפש אחת אחרת. שזה מתסכל ממש וקצת מרפה ידיים, כי לקח לי כמה חודשים להכשיר את זו הנוכחית וללמד אותה את מה שאני צריכה. ללמד אותה שהיא בתפקיד הקהל, ושלא תפריע לי בבקשה לטפל בעצמי בנוכחותה.
ניסיתי לבדוק עם עצמי, אולי סוג אחר של טיפול, פיזי יותר, כמו יוגה טיפולית או פלדנקרייז, יהיה יעיל יותר.
התשובה של הגוף, אם אני שואלת אותו מה הוא רוצה, היא חד משמעית מאוד - שידברו איתו. הוא אשכרה לא מבין למה כל כך הרבה אנשים מנסים לרפא אותו, בלי לדבר איתו. מה הוא, אובייקט? טוב, נראה..

בין לבין, הספקתי חודש וחצי של סימבלטה 60 מ"ג. לא מרגישה שום שינוי בין ה 30 מ"ג ל 60. בהזדמנות הקרובה, כשיהיה לי איזה משך זמן של יציבות, מתכננת לחזור ל 30.
ובכללי, רוב הדברים שכן עזרו לי בשנתיים וחצי האחרונות, הרגשתי שינוי פצפון חיובי מייד בהתחלה. אפילו מגנזיום, כשהגעתי לסוג הנכון - הרגשתי שינוי קטן תוך יומיים. ככה שאני לא מאמינה גדולה ב "תני לזה זמן". אבל הפעם, כדי להיות מסודרת, ולדעת על בטוח אם זה כן או לא עוזר כדי שנדע איך להתקדם הלאה, נתתי.

עוד על הדרך, הספקתי לנסות טרמל. עניין אותי האמת מה תהיה דעתך על התרופה הזו, אם את מכירה אותה. לפני בערך חודש וחצי חודשיים הייתי עם כאב אקוטי בעקבות בדיקת דם, למזלי הגעתי לרופא ממלא מקום וביקשתי משכך חזק לשלושה ארבעה ימים. בכייף הוא רשם לי. רופאת המשפחה שלי, שבבסיס אני אוהבת אותה, סירבה בתוקף מספר פעמים. זה עזר, ומנע החמרה מיותרת. יומיים הספיקו לי כדי להרגיע את הכאב הנקודתי ולא להיכנס לעוד מעגל שלילי של הימנעות מתנועה בעקבות כאב בעוד אזור בגוף. אם אני מאותגרת במידי הרבה אזורים כאלה, נדרשת יצירתיות רבה כדי לחשוב אלו תרגילים אני כ-ן לעזאזל יכולה לעשות.

קיצורו של דבר - לפני שבועיים שלושה עשיתי על דעת עצמי ניסוי ולקחתי ברצף ארבעה ימים כל יום שני כדורים 50 מ"ג טרמל. הכאב פחת משמעותית, לחלוטין לא לגמרי, אבל משמעותית. ובעיקר - הייתי שמחה!!!!!! בלי ציפרלקס, בלי כל מיני, בלי עבודה פנימית מיוחדת או מאמץ - פתאום חוויתי רגשות של שמחה שמזמן לא חוויתי , הסתובבתי בבית ושרתי לי שירים. (: והייתי מסוגלת ליותר זמן רצוף ריכוז במשהו מנטאלי, פחות צורך בהפסקות.
רופאת המשפחה שלי ממש נגד לקחת באופן קבוע, לחודש נגיד, כדי לראות מה קורה.. ):

את יודעת מה אמרה לי רופאת הכאב במרפאה האונקולוגית באיכילוב?
שלכאבים נוירופתיים צריך תרופה יום יום. למשל לי היא המליצה על ליריקה (לא מתמצאת ואצלי זה סרטן ואצלך לא). היא אמרה, שלסוג הכאבים הזה חייבים תרופה שנלקחת באופן קבוע כי האפקט מצטבר ורק כך זה עוזר.
חלופה לא תרופתית לזה (שאני כרגע מעדיפה): דיקור סיני וצ'י קונג. בהמלצתה המוחלטת. מבוסס מחקרית. זה מה שממליצים באונקולוגית באיכילוב.
ולכאבים אחרים, תרופות אחרות לפי הצורך. למשל נאקסין, ואקמול 1000 מ"ג.
אני תוהה אם יכול להיות שסוג הכאבים שלך אכן מצריך תרופה יומיומית שניטלת באופן קבוע כדי שזה ישפיע?

תודה בשמת. בהחלט יתכן. הבעייה - הזיזו לי תור שקבעתי, שהיה אמור להיות בתחילת אפריל, לרופאת כאב שכבר הייתי אצלה, לסוף אפריל, יום אחרי פסח, תאריך לא סביר מבחינתי. (אני אמורה להגיע לשם מסוגלת לתקשר, לא עם תגובות לא צפויות אחרי הבלגן של להחזיר דברים למקום, גם אם פיזית אני לא עושה שום דבר, ברור שזה משפיע עלי, התארגנות בבית).
ליריקה זו אחת התרופות שנותנים לפיברומיאלגיה. אחת משלוש התרופות שנחשבות "קלאסיות".

טרמל - לפעמים נותנים נקודתי לכאב שאמור לחלוף ברובו מהר, לפעמים באופן קבוע בשביל האפקט המצטבר.
הבעייה - טרמל זו תרופה חצי נרקוטית, שעלולה ליצור תלות וסבילות. לכן רופאת המשפחה שלי מתנגדת אליה באופן גורף. למרות שפורמלית אין בעייה שהיא תרשום לי. רוקח שנחשב עם ידע מאוד רחב, שבהיבטים מסויימים יודע יותר מרופאים על תרופות, אמר לי באופן מאוד חד משמעי שלדעתו במקרה שלי כדאי טרמל, כי אני בתפקוד כל כך נמוך שלדעתו גם אם המחיר יהיה תלות וסבילות, זה בהחלט שווה.
עכשיו לכי תריבי עם רופאים.. )-:
לדעתי, אילו היו נותנים לי טרמל הרבה קודם, כשנפגעה לי היד, לא הייתי מגיעה למצב שאני נמצאת בו היום. )-:
אבל זו בכייה על חלב שנשפך.

דיקור אכן אפקטיבי מאוד אבל לי הוא לא עושה טוב.
אפילו זכיתי להגיע טלפונית למדקרת שיש לה ידע על רגישות, והיא אמרה שאכן לאנשים רגישים מאוד לא תמיד דיקור מתאים.
צ'י קונג ניסיתי ולא התחברתי.. ):

מחפשת כרגע מטפלת בתנועה עם ידע מערבי (מתחרפנת מצורת השיח של כאלה שאין להם רקע רחב בתחום הרגשי, גם אם בפרקטיקה של הטיפול הספציפי שלהם כמו נגיד פרחי באך הם אלופים) כדי שהגוף שלי ירגיש שמדברים איתו.
ואחר כך נראה מה יש בסביבה הקרובה, יוגה טיפולית או פילטיס טיפולי או משהו בסגנון, או - הכי טוב לי - מישהי שמוכנה לעבוד איתי בסקייפ.
כן, על תנועה. זה עובד לי הכי טוב. לא אני נכנסת לחלל שלה, אני מזמינה אותה למרחב שלי, חלק גדול מתנהל מילולית - בסביבה של מלים אני אוטומטית מרגישה מוגנת הרבה יותר, חשופה פחות, זה נכון לי. אני יודעת לתאר למטפלים מה אני עושה, אלו תנועות טובות לי, ולבקש שירחיבו לי את הרפרטואר בצורה שמתאימה לי. שהם ישתלבו בתוכי, לא אני בתוכם.
המטפלת בתנועה שעבדתי איתה למדה גם יוגה טיפולית וגם פילטיס, אז הגלישה מרגשות לתנועה היתה מאוד רכה ונכונה לי.

צ'י קונג ניסיתי ולא התחברתי.. ):
רק שתדעי שיש הרבה מאוד סוגי צ'י קונג... וגם הרבה מדריכים שונים... המגוון מאוד גדול. ואת צריכה את הסוג הכי רפואי-ריפויי עם מדריכה מאוד מיוחדת. לא כל אחד יתאים לך.

פילטיס היא בסך הכל נגזרת מערבית של יוגה.

תירפיסטית בתנועה שהגעתי איתה לעבודה משמעותית שעזרה לי, נאלצה בפתאומיות להפסיק לטובת שמירת היריון.

ואו, כמה שזה קשה. אני לא מצליחה להתגבר על זה שרופאת המשפחה שלי עזבה את הקופה.

בין לבין, הספקתי חודש וחצי של סימבלטה 60 מ"ג. לא מרגישה שום שינוי בין ה 30 מ"ג ל 60. בהזדמנות הקרובה, כשיהיה לי איזה משך זמן של יציבות, מתכננת לחזור ל 30.

אז באמת אין מה להישאר במינון גבוה. אבל יקירתי, בבקשה לרדת ממש בהדרגה, טוב? קראי בדיוק את ההוראות איך להוריד את המינון.

קיצורו של דבר - לפני שבועיים שלושה עשיתי על דעת עצמי ניסוי ולקחתי ברצף ארבעה ימים כל יום שני כדורים 50 מ"ג טרמל. הכאב פחת משמעותית, לחלוטין לא לגמרי, אבל משמעותית. ובעיקר - הייתי שמחה!!!!!! בלי ציפרלקס, בלי כל מיני, בלי עבודה פנימית מיוחדת או מאמץ - פתאום חוויתי רגשות של שמחה שמזמן לא חוויתי , הסתובבתי בבית ושרתי לי שירים. (: והייתי מסוגלת ליותר זמן רצוף ריכוז במשהו מנטאלי, פחות צורך בהפסקות.

טרמל באמת מעלה את מצב הרוח. הוא משהה ספיגה של סרוטונין ונוראדרנלין. הוא יוצר מין תחושה של הקלה נפשית.
יש מחלוקת בנוגע לאם הוא ממכר וכמה זמן מותר לקחת אותו. קשה לדעת. הוא לא נרקוטי לגמרי. אבל הוא כן משכך כאבים שאמור להיות זמני.

תודה קוראת. כן, ממש..

לגבי הדרגה - המדרגות של סימבלטה עד כמה שאני יודעת הן של 30 מ"ג. כלומר, אם אני רוצה לרדת מ 60 מ"ג ל 30, אין איזה אמצע. זה פשוט להוריד את הכדור השני.

מעניין שטרמל מעלה את מצב הרוח. אני חשבתי שזה בגלל הירידה בכאבים. זכרתי שהוא קשור לסרוטונין, אבל לא חשבתי על זה.
ביקשתי לחודש, קיבלתי כמות שיכולה להספיק לשבועיים. בעינייך חודש זה סביר?
אני בקבוצת ווצאפ עכשיו של חולי פיברומיאלגיה. התייעצתי שם לגבי הטרמל. יש שם לא מעט אנשים שלוקחים טרמל. והתגובה היתה די חד משמעית - אם זה עוזר להרים את התיפקוד, ולהם זה עוזר, אז זה לגמרי שווה, למרות שזה ממכר. אם אפשרי מידי פעם לעשות הפסקות כדי לא להתמכר אז עדיף, אבל גם אם לא - זה שווה את התפקוד. אלה אנשים שלוקחים טרמל ממש לאורך זמן.
ליריקה עוד לא ניסיתי, אבל לא בא לי לבקש.. איכשהו היה נשמע לי מהרוקח בעל הידע שאיתו התייעצתי, שזו תרופה קשה, עם הרבה תופעות לוואי, שמתחילים לקחת מאוד לאט ובהדרגה, ושלוקח כמה חודשים עד שמרגישים שיפור. אני לא אוהבת את הרעיון של להרעיל את עצמי בתופעות לוואי ואחר כך אולי יהיה שיפור ואולי לא )-: וגם, אני עושה במקביל כל כך הרבה דברים אחרים שאמורים לגרום לשיפור הדרגתי, פעילות גופנית ותהליכים רגשיים, אז איך אפשר לדעת? כשאני לוקחת כדור ומרגישה מייד שיפור אפילו קטנטן, יש לי וודאות בתחושות שלי.

תודה בשמת

לגבי הדרגה - המדרגות של סימבלטה עד כמה שאני יודעת הן של 30 מ"ג. כלומר, אם אני רוצה לרדת מ 60 מ"ג ל 30, אין איזה אמצע. זה פשוט להוריד את הכדור השני.

נכון שאלה המדרגות. אבל מתחילים ביומיים 60, יום 30 במשך שבוע-שבועיים, אחר כך לסירוגין במשך שבוע-שבועיים. כמה שירידה היא יותר הדרגתית, זה יותר טוב לגוף ולך.

מעניין שטרמל מעלה את מצב הרוח.

כן. הוא ממש עוזר בדיכאון.

אני בקבוצת ווצאפ עכשיו של חולי פיברומיאלגיה. התייעצתי שם לגבי הטרמל. יש שם לא מעט אנשים שלוקחים טרמל. והתגובה היתה די חד משמעית - אם זה עוזר להרים את התיפקוד, ולהם זה עוזר, אז זה לגמרי שווה, למרות שזה ממכר. אם אפשרי מידי פעם לעשות הפסקות כדי לא להתמכר אז עדיף, אבל גם אם לא - זה שווה את התפקוד. אלה אנשים שלוקחים טרמל ממש לאורך זמן.

לשאלתך הקודמת, חודש זה סביר לגמרי.
ובקשר לנאמר בקבוצה, אני מכירה את זה וזה בהחלט משכנע. מה שאפשר לעשות הוא כל כמה ימים להפסיק ליום. העניין בהתמכרות הוא שהגוף רוצה להעלות את המינון לאחר ההסתגלות של הרצפטורים. אז צריך למנוע את ההסתגלות כמה שאפשר.
אם הכדור הזה ממש טוב לך, הייתי מבררת עליו אצל רופא הכאבים שלך ומנסה אפילו רק איתו לתקופה (אולי עם הסימבלטה).

כשאני לוקחת כדור ומרגישה מייד שיפור אפילו קטנטן, יש לי וודאות בתחושות שלי.

יקירה, את מסוג הנשים שממש צריכה לסמוך על עצמה. יש לך מודעות עצמית סופר-גבוהה ותחושת גוף-נפש מאוד מאוד גבוהה.

תודה רבה מאוד יקרה! קודם כל, המשפט האחרון - באת לי בדיוק ברגע הנכון

ותודה רבה על המידע. לא הכרתי את הסוג הזה של הדרגתיות, וגם השאר. תודה!

שלום לב,
נתקלתי במקרה בכתבה שמתמללת ריאיון של רופאה בשם יעל גזית ע״י פרופ׳ קרסו, בנושא מחלה שקשורה לגמישות יתר, גמלוניות, כאבים במפרקים. חשבתי שיעניין אותך. לא מצליחה להביא קישור, אבל שם הרופאה והמרואיין לבטח יביאו אותך לכתובת הנכונה.
בריאות!

תודה, יקרה!

אוי, לב, זאת תהיה פעם שנייה ביממה שאני מסרבת להצעת עריכה שמושכת את לבי.
עסוקה עד למעלה ראש, ואחרי מספיק שנים שאני קוראת את בשמת אני צריכה ללמוד להכיר במגבלות שלי ולא להעמיס מעבר לאפשר.
אם תיתני לי כתובת אוכל לשלוח לך פרטים של עורכת לשון מומלצת אחרת.
@}

יקרה, יו..

כמה טוב שאת יודעת את הגבולות שלך, ובאסה לי כי היה בא לי עליך

אשמח ממש לפרטים

בלבוסטה, כותבת בקצרה:
קודם כל עצם הרעיון של להקדיש זמן לחשיבה על זה

הטיפים:

מהי הנורמה שהייתי רוצה להנחיל. איזה כלל או דפוס הייתי רוצה שיהיה בבית.

לבחור כל פעם אך ורק אחת. ילד מאוד בוגר ואינטליגנטי - אפשר לעבוד על שתיים בו זמנית. לא יותר.
תשימי לב שעולם המונחים והתפיסות שממנו שאב המנחה הזה הוא לא בדיוק באופני קלאסי, אבל גם אני לא הייתי אז כל כך באופן (כנראה בעמקי ליבי זה תמיד היה), ולי זה היה טוב אז, וכששיניתי תפיסות לא היה לי שום קושי לתרגם את העקרונות האלו לשפה אחרת.
אני הוספתי לטיפ הזה: אז איך יודעים איזה נורמה לבחור?
לדעתי, כמה אופציות:
אם יש כוח - מקדישים מחשבה איזו נורמה הכי יכולה ליצור שינוי משמעותי. איזו נורמה תשנה לא רק נקודתית, אלא תקרין. מניסיוני, נורמות של טריטוריה יש להן יכולת מיוחדת ליצור גבול, במקום שמרגיש שדורש בהירות: למשל - בסלולרי של אמא, אף פעם, בחיים, לא נוגעים. אלא אם כן יש רשות או הזמנה מפורשת (ככה זה היה אצלי, כשהוא היה קטן. וגם היום תכלס. אני קנאית מאוד לצורך שלי בפרטיות. גם עם ילד קטן. לא הכל שלו, יש מקומות שהם פשוט לא שלו). או ארון מסויים לא פותחים אף פעם בלי רשות של אמא וכאלה. בחוויה שלי, החוויה של אקס טריטוריה לילד מייצרת מצב שישנן אפשרויות שהוא אפילו לא יכול לדמיין (מאוד לא באופני, אני יודעת, בשבילי זה מציל חיים, לדעת שלא הכל מותר. וטוב לי מאוד שהילד שלי אף פעם לא דימיין למשל את האפשרות לאכול משהו ולזרוק את העטיפה על הרצפה. לא העלה בדעתו שאפשרות כזו קיימת). עכשיו אני נזכרת שהמנחה אמר להתחיל תמיד מנורמות של טריטוריה (נגיד צורת ארגון של חדר הכיתה, ומאותה סיבה). טוב, מסתבר שזה שלו.

לפעמים כדאי לחשוב מה הדבר שהכי מטריף אותך, ומזה לגזור את הנורמה הרצוייה.
לפעמים (זה רק לאנשים בעלי כוח, שרוצים להרחיב אותו) - מה הכי נגד עולם הערכים שלך (למשל, מניעת אלימות)
למצבים שאין למבוגר כוח הייתי ממליצה (בעבר, כשעבדתי): לאתר מהי החוליה הכי חלשה בשרשרת, מהו הדבר שהכי קל לשנות אותו, ויש סיכוי שיקרין גם על דברים אחרים. על איזו נורמה יהיה לי הכי קל לעבוד.

שלב שאלת ה"למה".

המנחה הדגים את זה נורא יפה לטעמי דרך פרסומת שהיתה בימים ההם (לפני קצת פחות מעשרים שנה) מוכרת לכולם, של ילד קטן ששואל: אבל למה?
לדמיין את שאלה ה"למה". לדמיין את הילד/ילדים ששואל: למה?
שלך עדיין קטנטנים, אני לא יודעת האם הם כבר יודעים להתווכח עם כללים ולשאול למה.
אבל השלב הזה מגיע נורא מהר, ולדעתי לפעמים הוא קיים גם כאשר הוא עדיין לא מומלל.
הטיפ הוא לשאול את עצמי: למה באמת? מהי הסיבה האמיתית?

(מאוד מאוד עזר לי אישית: אתה חייב ללכת לישון בשמונה, לא רק כי אני חושבת שזה טוב בשבילך, אלא באמת באמת - כי זה הזמן שלי עם עצמי, ואין מצב שאני מוותרת עליו ונשארת בחיים. כאלה. בבאופן זה פחות רווח, אבל בסביבות אחרות אני רואה המון שאנשים מערבבים בין "חשוב לי לטובת הילד, כי גבולות זה לטובתו" ובין "אני כמבוגר זקוק לזה". הילד שלי בגיל שנה, עוד לפני שידע לדבר, ידע לאסוף צעצועים ולהחזיר למגירה על פי הנחיות שלי כשאני יושבת בכורסא. למה? כי כאב לי במפרקי האגן. ולא העליתי בדעתי את האופציה להתכופף ולהכאיב לעצמי ולאסוף לבד.).

יש עוד, אבל זה המקסימום שלי לבינתיים

וואו
אני צריכה לקרוא כמה פעמים כדי להטמיע.
נשמע כמו תוכנית

אני מאוד מזדהה עם ההורות שלך. גם לי יש גבולות פנימיים חזקים שאני לא אוהבת שעוברים אותם גם לא הילדים. בעניין הזה ברור לי הלמה מאוד. מצד שני כשרים לי כח רוב הזמן זה לא פייר להנחית עליהם מה שלא יהיה וכאן אני מנסה לעבוד על עצמי.

האמת שהלמה דומה למה שכתבה אלמונית אצלי היום, כשיש מטרה שמקדשת את האמצעים יותר קל להתגייס.

אני אשמח לעוד כשיתאים לך ותוכלי זה מעורר השראה.

מאוד לא באופני, אני יודעת
הא?!
להיפך. סופר-באופני. קראת את עקרון הרצף אי פעם? אחד הדברים הכי ברורים בחברת היקואנה הוא שיש נורמות ברורות שמקובלות על כולם. תינוק או ילד קטן שרק לומד ומפר את הנורמות, לא צועקים עליו, לא פוגעים בו - אבל בהחלט מבהירים לו בדיוק מה לא לעניין. בעדינות אך בלי שום בעיה. וזו חברה "באופנית" P-:

לב יקירה, מה שלומך? רוצה לעדכן קצת? רק אם מתאים.

רק כדאי לזכור שעל טריטוריה וכללים צריך לשמור כל הזמן, והשמירה הזו עשויה לדרוש הרבה כוחות וזמן ותשומת לב -- משאבים יקרים לרוב ההורים.
כשמוציאים את המשאבים האל על שמירת הטריטוריה והכללים, נשאר פחות לדברים אחרים, כמו לטייל או לשחק או לבשל או לשיר או להקשיב.

אז נכון שגם אצלי היו דברים אקס-טריטוריאליים (תרופות למשל). אבל ככל שהשתפרתי במיומנויות הוריות, ככה היו פחות דברים כאלה.

יקרות, אני חולה. מרגישה נורא לא טוב. אחזור כשאוכל

תרגישי טוב

חיבוק גדול והרבה רכות ואהבה.

לב יקרה, קראתי במקרה על תסמונת אהלרס-דנלוס EDS , את מכירה? נזכרתי בתיאורים שלך ועל כך שלא נמצאה ממש אבחנה וחשבתי רק לשים את זה פה על כל מקרה. מקווה שאת בטוב

}

]

תודה רבה רבה יקרה. מכירה. כנראה שזה לא אני. (הגמישות הרבה שם זה כנראה לא אני, למרות שהסימפטומים מוכרים להפליא). כנראה שאני יותר פיברו, עם אלמנט שבשביל הרופאים הוא לא מוסבר, בשבילי פשוט עדיין לא נתנו לו שם. ועם רקע של אלימות נפשית שחלקה הופנה כלפי גוף, ככה שבשבילי זה לא כזה מפתיע שיכול להיות גם אלמנט שלישי נפשי. תודה לך!!

אוי.. חיבוק

לב שומע יקרה,
אני מקווה שאת מרגישה טוב יותר.
האם אפשר לבקש ממך טובה?
אשמח אם תוכלי להעביר מסר ל קור את, אם יש לך קשר פרטי איתה.
תוכלי להעביר לה דרישת שלום אוהבת? היא עזבה, והיא חסרה לי פה באתר.
כל טוב לך.

הי יקרה, אין לי קשר איתה בפרטי, לצערי.
אני מבינה בין השורות שלתמרוש יש אפשרות לקשר איתה. היא תחסר מאוד גם לי, בהצצות שלי באתר.

התשובה שלך בדף האחרון מאירה וטובת לב. התלבטתי אם לענות שם, כי נראה לי שזה טרול, וגם כי זה נראה לי אחד מדפי התמיכה שלא מתפתחים, אבל התשובה שלך לטעמי יפה וראויה להשאר בכל מקרה.

האם נראה לך הגיוני שהוא טוען בהתחלה שהקשר בין אמו לאחותה אינו מיני (אז למה לציין את זה?), ופתאום נראה לו שהוא מיני?
מובן שאם מתאים לך לענות שם, אז אחלה.

יקרה, כן. נראה לי הגיוני. אפילו מאוד.
אנשים חושבים משהו, ואז עולה זווית אחרת.
למה לציין - אדם מרגיש שהקשר לא נורמטיבי, ואפילו עולים לו ניצנים של הבנה לכיוון מסויים, והוא מוצא לנכון להצהיר שזה בטוח לא זה, ואז פתאום קולט שאולי.
החיים עולים על כל דמיון, זה ככה באופן כללי מה שאני רואה וחווה.

לב, אני חושבת שטוב עשית שנתת לו ליהנות מהספק.
אני גם חושבת שטוב עשתה יולי שהעלתה את השאלה. אני סבורה שהוא לא היה אותנטי, גם מהטעמים שיולי ציינה וגם מהעובדה שברגע שיולי העלתה את האפשרות הוא נעלם, ולא התקומם כנגדה כמו שאדם אותנטי היה עושה (ועשו בעבר).

טוב, אולי "ליהנות מהספק" זה לא הביטוי המתאים פה. אבל את מבינה את כוונתי @}

תודה

תודה רבה רבה יקרה

מוחקת.
מזהה. אהבה

לב,
איזו נהדרת את. הייתי רוצה חברה כמוך.

אני עובדת על זה.. (-:
תודה, יול.

מחשבה שאני רוצה לזכור - ולא יזיק לשים אותה כאן: איפה שאני מרגישה קורבן, לחפש היטב, אולי אני באמת קורבן. גם למחשבות של ייאוש, של רעילות, של חזרתיות שלילית, יש שורש. אם אתה מרגיש כמו קורבן, יש מצב שאתה באמת קורבן. אם אתה חושב רע, יש מצב שרע לך.
ולא, המילה קורבני לא עוזרת.
גם חשיבה חיובית היא חרב פיפיות.
מצד אחד דרוש מינימום של אחיזה בטוב כדי ליצור תנועה, שינוי.
מצד שני זה אחלה כלי להכחשה. אפילו, יותר מזה, לדיכוי. דיכוי עצמי וסביבתי.