לגדל ילדים בלי חיתולים

[חגית_ל*]

בת 7 חודשים.

[תמרוש_רוש]

נמאס לי.
מזהה בדרך כלל איתותי קקי ותופסת את רובו רוב הזמן, אבל אין לי מושג בקשר לפיפי, ולא יודעת איך להתקדם משם.
הפשוש דווקא כן קלט את העיקרון, לדעתי בהתחלה הוא לא היה מודע לגמרי לפיפי ועכשיו כן, כי עכשיו כשאני מפשפשץ אותו הוא משתין הרבה יותר מאשר בהתחלה.
אתמול השארתי אותו לא מעט זמן בלי חיתול, עם חיתול בד מקופל לספיגת פיפיים, והייתי מתה להיפטר מכל הבררה החיתולית הזאת. הגוף שלו כל כך יפה בלעדיו!!!
רק שאני לא יודעת איך להמשיך.

ולפעמים... הלילה הוא חרק במשך שעות,פעמיים לקחתי אותו לקשקושי סרק שלא העלו כלום, ובפעם השלישית לא היה לי כוח לקום אז סתם הורדתי לו את החיתול וישבתי באפתיות תוהה מה לעשות, והוא כמובן השתין עלי שחבל על הזמן.
להפתעתי לא ממש התרגשתי מזה...
(ואז לקחתי לפשפש והוא עשה יופי של קקי, סוף סוף, ואחר כך היה רגוע)
וחוצמזה אני כל פעם כל פעם מפספסת פיפי: הוא משתין חצי על השטיח, כי אני לא יודעת לכוון לקערה!!! נמאס נמאס נמאס.

אה, ודאגה קטנה:ש מתי לב שכשהוא משתין אז השפריץ יוצא לא ישר קדימה אלא מוטה לצד ימין. תמיד לצד ימין, בזוית די ניכרת, נניח 40-60 מעלות מהאיבר. זה נורמלי? (הוא לא נימול)

[ער_אציל*]

רוצה להעלות פה איזו שאלה בעיקר לבשמת בנוגע לנושא הבשלות
אחרי שנה + ב"ח הגענו לשלב בו הילדון לוקח אחריות ויוזם בעצמו. אני הבחנתי שהוא עבר איזו הבנה של קישור בין כל הדברים- המלה פיפי- המקום של הפיפי- האסלה או הסיר והאקט עצמו. לדעתי זה עבר מללכת כשאמא לוקחת להבנה קוגניטיבית שלו. הכל טוב ויפה אבל עולה בי שאלה בעקבות זה: האם בעצם לא מדובר על בשלות? בשלות שלו להבין את התהליך ולהחיל לקחת בו חלק פעיל יותר ממקודם.
אני ממש מרגישה שבפעם הראשונה מאז שנולד כשאני לוקחת אותו לעשות פיפי הוא משתדל לעשות ,בניגוד לקודם שכשלקחתי הוא עשה או לא בהתאם לצורך שהיה לו אבל לא ניסה לעשות. כלומר (להבנתי) לא ממש הבין שהוא יכול לעשות מבחירה בזמן ובמקום.
אני תוהה מה כל זה אומר על ענין הבשלות. כל הזמן חשבתי שאין דבר כזה בשלות בנושא חיתולים.

[דניאלה*]

אמנם אני לא בשמת (-:
אבל זו דעתי:
אין כזה דבר "בשלות לגמילה מחיתולים", כי חיתולים הם לא דבר טבעי שיש להיגמל ממנו בשלב זה או אחר.
ילד יכול לבלות ללא חיתולים והדבר לא יגרום לו כל נזק,
במקרה הכי גרוע הוא עושה את צרכיו על עצמו (והנזק הוא לסביבה).
הבשלות היא אכן בשלות לקחת אחריות על עניין היציאות.
השלב שאת מתארת, של אותה בשלות, שגם אנחנו חווינו, המגיע בעיני באופן טבעי יותר (וגם מוקדם יותר) כאשר לא מתעלמים מצרכי התינוק אלא מטפלים בהם.
אבל האחריות נשארת אצל ההורה עד שהילד בשל לכך.
יצא לי קצת מבולגן כי הבלתי מחותלת יושבת לי על הראש אבל אולי אחר כך אכתוב שוב ואסדר

[חגית_ל*]

איזו פרסומת מרגיזה של האגיס!!! כאילו זה הדבר הכי נכון והכי טבעי ללכת עם חיתול בגיל שלוש!

זה מזכיר לי כמה טמבלית הייתי שהגדולה שלי הייתה עם חיתול עד גיל 4 פלוס.

[ער_אציל*]

דניאלה- קודם כל כיף לקבל תגובה בענין שמעסיק אותי מאד. למען האמת אני כבר כמה זמן מתחבטת בענין. אחרי כל הקושי בגידול ב"ח כשהיגענו לשלב הזה אני חוויתי ממש הרגשת סיפוק. אבל למען האמת גם התחושות הללו גרמו לי לחשוב שוב בצורה ביקרותית על כל התהליך. כי הרצון להצליח בב"ח הוא בעייתי בעיני ולא הצלחתי להמנע ממנו.
אין כזה דבר "בשלות לגמילה מחיתולים", כי חיתולים הם לא דבר טבעי שיש להיגמל ממנו בשלב זה או אחר.
לכאורה גם אני מרגישה כמוך שחיתולים אינם דבר טבעי ולכן אין ממה להיגמל. גידלתי את הילד שלי כך. אבל היום אני תוהה האם זה אכן נכון בחברה מערבית כמו שלנו. הסיבה שגרמה לי לחשוב על זה היא המעבר הזה לבשלות של הילד עצמו. אצלינו זה קרה בגיל שנה וחמישה חדשים. מהתבוננות בסביבה אני מגלה ילדים שגדלו עם חיתול ח"פ ונגמלו בשלב הזה (אם כי רובם היו ילדים לא בכורים כך שלאמא היה נסיון). אז מה ההבדל בעצם בין הילד שלי לילדים כאלה? הוא לא היה עם חיתול אבל זה לא קידם אותו להבנה של הענין יותר מילד שכן היה. נכון שהיה לו יותר נעים בלי קקי ופיפי שדבוקים לו לטוסיק. אבל מעבר לזה הייתי בטוחה שהוא כן מפתח שליטה או הבנה של העניין.עכשיו אני חושבת שזה קרה רק לאחרונה
_ילד יכול לבלות ללא חיתולים והדבר לא יגרום לו כל נזק,
במקרה הכי גרוע הוא עושה את צרכיו על עצמו (והנזק הוא לסביבה).
הבשלות היא אכן בשלות לקחת אחריות על עניין היציאות_
ברור שלילד לא נגרם נזק. אני רק תוהה אם בחברה כמו שלנו יש משמעות כל כך גדולה כמו שאני לפחות יחסתי לגידול ב"ח. אני חושבת שפשוט הצלחתי לתפוס את הפיפי שלו בזמן. נכון שהמרווחים גדלו בין זמני הפשפוש אבל עדין זה היה תלוי לחלוטין בי. השלב שבו הוא מבין קוגניטיבית את הענין קרה אחרי הרבה זמן. עד שלא הגעתי לשלב הזה לא חשבתי שזה משנה. אחרי שהגענו לאיזו התפתחות בתהליך אני מבינה שלמעשה גם ב"ח בחברה שלנו היא תהליך שונה לחלוטין מבחברות פרימיטביות.

אני מקוה שאני מובנת. יכול להיות שהענין הזה בעיקר מטריד אותי כי אני לא מאמינה שהיום אפשר לגדל ילד ב"ח בלי איזו רמת צפיות שמשבשת את הענין. אני קוראת דברים שכותבים כאן ודברים שאני כתבתי וענין הלחץ והצפיות הוא מרכזי. הרצון להצליח בזה משבש את כל הענין. אני ממש מרגישה שאצלי הרצון להצליח היה משמעותי ולכן אני תוהה על כמה התהליך הזה היה נכון לנו.

[דניאלה*]

קודם כל, גם אני כמובן הייתי עסוקה רבות בעניין
(וחייבת להשוויץ אבל אולי גם לעודד אותך על הדרך - בגילה המופלג, שנה ו-9 היא "גמולה" לחלוטין, יום ולילה, כבר כמה חודשים טובים.
אם הייתה גדלה בחיתולים, מי יודע מתי הייתה נגמלת).
אז אנסה לענות על דברייך בצורה קצת יותר מסודרת מאתמול:

לכאורה גם אני מרגישה כמוך שחיתולים אינם דבר טבעי ולכן אין ממה להיגמל. גידלתי את הילד שלי כך. אבל היום אני תוהה האם זה אכן נכון בחברה מערבית כמו שלנו.
זה שכל התינוקות בחברה שלנו מסתובבים עם בית שימוש צמוד לגוף, לא הופך את הדבר ל"טבעי".
זה כן הופך את הנורמה הרווחת למעוותת משהו אבל זה עניין אחר.

נכון שהיה לו יותר נעים בלי קקי ופיפי שדבוקים לו לטוסיק
זאת בעיני המטרה האמיתית של "בלי חיתולים", או אם לדייק - המרכזית.
תינוק לא נועד ולא אמור לעשות את צרכיו על עצמו, כמו שאינו אמור לאכול לבדו בגיל צעיר.

אני רק תוהה אם בחברה כמו שלנו יש משמעות כל כך גדולה כמו שאני לפחות יחסתי לגידול ב"ח
האמת, לא כל כך חשבתי על זה אף פעם מהזווית הזו. חשבתי איזה יופי שהילדה שלי לא עושה על עצמה וגמרנו.

יכול להיות שהענין הזה בעיקר מטריד אותי כי אני לא מאמינה שהיום אפשר לגדל ילד ב"ח בלי איזו רמת צפיות שמשבשת את הענין.
זה חלק חשוב מאוד בעניין - עבודה עצמית של האמא.
אני שמתי לב לדפוס שבו לחץ שלי = שביתה אוטומטית אצלה.
כשלא ידעתי איך לפתור את העניין, חיתלתי אותה ולקחתי לפשפושים יזומים.
הבנתי שאם מעורב לחץ בעניין, זה כמעט לא שווה כלום ודאגתי לנטרל את הלחץ הזה. לא שווה את זה בעיני.

אני ממש מרגישה שאצלי הרצון להצליח היה משמעותי ולכן אני תוהה על כמה התהליך הזה היה נכון לנו.
מה זה להצליח?
בשבילי כשהילדה הייתה בלי חיתול, הצלחתי. זהו. לכן ההצלחה לא דרשה ממני הרבה: להוריד חיתול.
אם הייתי מתבאסת מפספוסים, הייתי מתנצלת ואומרת לעצמי שאי אפשר בלי פספוסים.
כאמור, דאגתי לנטרל לחץ וציפיות עד כמה שאפשר. ראיתי את זה גם כהזדמנות נהדרת לעבודה על עצמי בפן מסוים של האמהות
(מאמינה שלחץ וציפיות עוד יהיו מנת חלקי וכדאי לדעת להתמודד איתן) וגם לשם פיתוח התקשורת עם בתי.
לא בהכרח מתאים לכל אחד.
אם בעינייך "להצליח" פירושו בלי פספוסים או גמילה מוקדמת מאוד - מה שדרוש הוא כנראה שינוי מנטלי.
(אוי זה נשמע נורא מתנשא אבל ממש לא התכוונתי לזה ככה)

ודבר אחרון:
אז מה ההבדל בעצם בין הילד שלי לילדים כאלה? הוא לא היה עם חיתול אבל זה לא קידם אותו להבנה של הענין יותר מילד שכן היה
כאמור, ההבדל הוא שהוא היה בלי חיתול, וקיבל לדעתי יחס יותר מכובד כבן אדם. ובעניין השלב שבו הוא מבין קוגניטיבית את הענין קרה אחרי הרבה זמן.
אני אומרת - טוב שכך. אני מאמינה בתהליכים טבעיים, בהבשלה טבעית, בכל תחום, עד כמה שאפשר.
כמו שאם תתני לילד את הזמן ללמוד לקרוא כשירצה, הוא יעשה את זה בשמחה, עם חדוות גילוי, וגם לדעתי באופן הכי בריא שיש,
ללא האצת התהליך. כנ"ל לגבי בשלות ללקיחת אחריות על היציאות ולכל תהליך שהוא.
נכון, לא תמיד אפשר לתת את הזמן לזה (אני למשל גמלתי את הילדה שלי מיניקה לפני שהיא נגמלה בעצמה, וזה היה בעיקר כדי להקל על עצמי)
אבל אם אפשר זה בעיני אופטימלי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ההבדל הוא שהוא היה בלי חיתול, וקיבל לדעתי יחס יותר מכובד כבן אדם
זה הבדל עצום . תתבונני קצת מסביב: ילדים בני שלוש שההורים עדיין מלבישים אותם בשכיבה. ילדים בני שנתיים וחצי שנגמלו, אבל ההורים מסרבים לבקשתם לגמול אותם גם בלילה, או שמים להם חיתול אחרי שהם נרדמים. ילדים בני שנה וחצי שמודיעים על קקי וההורים אומרים להם "יופי, תעשה בחיתול". אלה לא דוגמאות שהמצאתי, אלא הורים שאני פוגשת כל הזמן (הורים מסורים בכל הבט אחר).

גם אם הבלי חיתולים ממש חלקי, עדיין הוא מאפשר את הטוויסט המחשבתי הזה, שנותן לתינוק/פעוט קרדיט מגיל אפס, שהוא מחובר לצרכים שלו.

אם בגיל שנה הילד כבר יודע לומר שהוא רעב ולבקש מזון ספציפי, אז הוא יודע גם לומר כשלוחצת לו השלפוחית. משום מה האסימון הזה לא נופל במיינסטרים.

[ניצן_אמ*]

מסכימה עם דניאלה.

כי אני לא מאמינה שהיום אפשר לגדל ילד ב"ח בלי איזו רמת צפיות שמשבשת את הענין.
האם את מתכוונת לומר ש{{}}את לא מצליחה או לא הצלחת להפטר מהציפיות? קשה להכליל מזה לכולם בלי לשאול את כולם...
אני מודה שבאופן אישי מדי פעם הייתי מפתחת ציפיות. זכורה לי ההרגשה שלי כששאלתי (את תבשיל קדרה נדמה לי) שאלה ברוח "מה? לא מגיעים לקו הסיום יותר מוקדם פשוט? גם בגיל שנתיים יש מצב שאני מנקה פיפי מהשטיח?" זה היה די בהתחלה, כשעוד חשבתי במונחים של קו סיום שייטנו בהנאה עם רוח גבית של הצלחה לעבר שביתות הפשפושים (שהפליקו לציפיות) של גיל 8-10 חודשים שיצאנו מהם רק עם הבנות עמוקות לגבי הציפיות (המעטות) שהיו לנו בנוגע לבלי חיתולים, ואיך לנקות אותן מחיינו.

היום היא בת שנה ותשעה חודשים, וקורה מדי פעם שצריך לנקות, וצ'מעי... קשה לי לתאר לך באיזה שוויון נפש זה מתקבל אצלי... אצלנו זה כמעט תמיד נובע מאדמומית קלה בטוסיק שנובעת מניגוב לא מוצלח (מה לעשות זה המחיר של אנטיביוטיקה בהנקה למשך כמה שבועות מיד אחרי הלידה. ) ואחרי טיפול קצר (משחת קלנדולה) הכל חוזר למי מנוחות. אני בכלל לא מרגישה "רגרסיה" גם כאשר יש פיפי על המיטה (היו כבר חודשים שלמים בלי, ואז פתאום השתינה כשלושה לילות רצוף.) אלא רק "יש לזה סיבה. איך הכי טוב לטפל בזה?" אין אצלי בלכסיקון "דווקא", אין קו סיום.

עם כל זה, מדי פעם יש תקופה ארוכה מצויינת (כמה שבועות ואף חודשים בלי שום שום פספוס) ומפלצת הציפיה זוקפת את ראשה המכוער "זהו? זה זה? יכול להיות?" וזה הCUE שלי לא לנגב כל כך טוב, שלה לפתח אדמומיות, ופיפי פיפי בששון ממעיני הישועה...

כל תהליך בחברה שלנו שונה מבחברות פרימיטיביות. אבל מהו השוני? האם אצל כולם אותו השוני?
אני אתן דוגמה: במקרה הכי גרוע הוא עושה את צרכיו על עצמו (והנזק הוא לסביבה).
למה זה נזק? ואם זה לא נזק? יורד איזה לחץ? אם את בחברה ילידית (לא אוהבת "פרימיטיבית") אז זה על האדמה, אין לחץ. אם את בחברה מתועשת, חקלאית, מודרנית, טכנולוגית (לקחנית?) אבל חווה את הריצפה, או את הכיור, או את השטיח כמו שיליד חווה את האדמה (רק במובן הזה... הלוואי שהיינו יכולים...) כלומר חיה בתחושה ש"אין לחץ" אז אין לחץ. הציפיות אחרות, התגובות אחרות.

אני לא מכירה את החיים שלך, לא יודעת איפה הספה, איפה המקרר, מה גובה התקרה, ומה האורך של החוטמאריך, מתי ואיך את קמה, מי הם החברים שלך, איך את הכי אוהבת לאכול ביצים אם את אוכלת. אז במקומות שחסרים לי חלקים מהתמונה שלך, אני (באופן אנושי מאד) משלימה מאצלי.
אבל זה לא אומר שאנחנו אפילו קצת דומות. קשה לי להאמין שאני יכולה למצוא שני אנשים שחווים הכל באותו האופן, עושים הכל באותו האופן, וכו'. אפילו אם שניהם באופן טבעי, ומגדלים ילדים בלי חיתולים.

אז מה ההבדל בעצם בין הילד שלי לילדים כאלה? הוא לא היה עם חיתול אבל זה לא קידם אותו להבנה של הענין יותר מילד שכן היה
גם מבחינתי ההבדל הוא לא עניין של הבנה. אני חושבת שלילדים יש ציפיות מאיתנו כהורים ומהעולם. לא משהו רוחני, משהו פיזיולוגי לגמרי. למשל שיניקו אותם. למשל שיפשפשו אותם, למשל שהם יהיו במים (כבר אמרתי פעם שאני חושבת שזה באותה רמת חשיבות מבחינה פיזיולוגית ויש לי גם הסברים ביולוגיים לזה, אבל לא פה הזמן והמקום) למשל להנשא על הגוף. שמבחינתי ככל שהציפיות האלה נענות לאורך זמן כך שומרים על הילד עם רצונות קרובים ככל האפשר לצרכים (ולא כמו שהסבירו לי בליגת לה לצ'ה שכשנולדים זה ככה ואח"כ כבר לא. כלומר - הילד כבר רוצה דברים שהוא לא צריך ממש פיזית לקיומו. שזה טוב ויפה, אבל לא מיד גורר שצריך להתחיל להפסיק להענות בשם איזו חנוכיות.)

טוב, זה מתחיל להתארך לי, אני אמשיך בהזדמנות אחרת...

ציפיות רק לכריות

[ניצן_אמ*]

קראתי עכשיו שוב (איכשהו זה נראה אחרת על גבי הצהבהב מאשר בתוך קופסא לבנה קטנה) ומרגישה שממש לא העברתי את מה שרציתי להעביר.
בתמציתיות:

1. זה שאנחנו משהו, לא אומר שכולם ככה.
2. גם אם כל מה שמי שמדבר על משהו אומר אותם דברים, עדיין יש אנשים שטרם דיברו...

לא בתמציתיות -
אני חושבת שלבני אדם בהסתכלות של בעלי חיים יש רצונות וצרכים. אני חושבת שגם אצל מבוגרים הרצונות הם הצרכים. כן כן. זה יכול להיות מתוסבך, ומסורבל, מעוות ומתוסכל, אבל גם אם "ממש בא לי על הנעליים האדומות" אני יכולה לחשוב על שלל צרכים לא מסופקים שמעלים את התחושה הזאת דווקא. פה יש מרחק בין הרצון לבין הצורך. במקום לזהות ולהגיד "אני זקוקה להזנה כרגע, וגם לחום אמהי", אני ארוץ לאכול שווארמה בלאפה.
אני חושבת שאחד הדברים שאנחנו עושות כאמהות שמגדלות בלי חיתולים זה לשמור לאורך זמן על המרחק בין צורך ובין רצון קטן ככל האפשר. אני משתדלת לעשות את זה באוכל (אוכלת רק אוכל טבעי לפי דרישה) בהנקה, בשינה, וכו' ומאמינה שככל שאני שומרת על השניים קרובים, ככה הילדה שלי מסוגלת לבטא את הצרכים שלה באופן נקי יותר. בתגובה אני מאמינה לה שהרצונות שלה מבטאים צרכים אמיתיים ומשתדלת להענות להם.

כחלק מזה, אני מוותרת יומיומית על ציפיות ממנה.

מקווה שיותר ברור עכשיו.

[דניאלה*]

_ההבדל הוא שהוא היה בלי חיתול, וקיבל לדעתי יחס יותר מכובד כבן אדם
זה הבדל עצום_
מסכימה.
(חוץ מזה, להתעסק כם חיתול מלא קקי של ילד בן שלוש זה לא איזה תענוג גדול להורי, כך שההבדל העצום הוא גם של ההורים).
וכמו שמשתמע מדברייך, קרוטונית, זה רק סימפטום של ראייה אחרת, מכבדת יותר, של הילד גם בתחומים אחרים.

_במקרה הכי גרוע הוא עושה את צרכיו על עצמו (והנזק הוא לסביבה).
למה זה נזק?_
התכוונתי, כמובן, שהסביבה ("המחותלת" נקרא לה לצורך העניין)
תופסת את זה כנזק.
לא שועלות בלי-חיתולים ותיקות שכמותנו P-:

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שלילדים יש ציפיות מאיתנו כהורים ... למשל שהם יהיו במים (כבר אמרתי פעם שאני חושבת שזה באותה רמת חשיבות מבחינה פיזיולוגית ויש לי גם הסברים ביולוגיים לזה, אבל לא פה הזמן והמקום)

ועוד לא פתחת על זה דף?? תתביישי לך
(בינתיים, איפה כתבת את מה שכתבת בנושא? אני כל הזמן מנסה לדוג הבנות מהמילה או שתיים שאת זורקת על זה מדי פעם, ודי נשארת עם הלשון בחוץ... אולי כתבת ואני פשוט פספסתי?)

[ניצן_אמ*]

(חוץ מזה, להתעסק כם חיתול מלא קקי של ילד בן שלוש זה לא איזה תענוג גדול להורי, כך שההבדל העצום הוא גם של ההורים).
חוץ מזה, האשליה הזאת, שכשילד בן שלוש "נגמל" משלוש שנים עם חיתול, אין מאותו רגע שום תקריות, אין פיפי במכנסיים, אין פיפי במיטה, אין לפעמים קקי בתחתונים, היא מצחיקה בעיניי.

תמרוש, כתבתי על זה ניצנים של מחשבות בדף על שחיית תינוקות (מקווה שזה השם) לפני שהיה לי נסיון עם עשרות רבות מאד של תינוקות (אולי אפילו מאות) שהשאיר אותי עם הפה פעור מפאת האבסולוטיות של העניין הזה...
אני צריכה לנסח את זה בהזדמנות, אל תוותרי לי.

[ניצן_אמ*]

שחייה לתינוקות

[תמרוש_רוש]

תודה! הולכת לקרוא.

[ילדת_טבע*]

מאוד מרגש, בנות...
עכשיו לחוויה. כזכור את החיפושית שלי חילצתי מחיתולים בסביבות גיל עשרה חודשים, מאוחר לכל הדעות. בעוונותי היא גם נסחבה בחד"פ, פויה! ברגע שגאלתי אותה החיים שלנו לא הפכו ליותר מסובכים כי אם יותר קלים ונעימים. ההתנהלות איתה היתה הרבה יותר פשוטה. בהתחלה סיבכתי את העניינים עם חיתולי בד לנסיעות וכל מני דברים כאלה אבל עם הזמן פיתחתי ביטחון בה ובסימנים שלה וביכולת שלה להתאפק שויתרנו על כל העסק והתניידנו עם זוג מכנסיים ספייר ולפעמים עם חיתול טטרה כדי לנגב פספוסים במקומות ציבוריים שהם לא בחוץ. את השבלולון שלנו בכלל לא הכנסתי לאריזות פלסטיק כמובן. היום הלכנו למלא דחופים במקרר אחרי שהאיש חזר לפנות בוקר מחו"ל ומצאנו את עצמנו יושבים לנו מול הסופר על הדשא בשמש בעוד החיפושית מתרוצצת בשמחה עירומה בשמש והשבלולון ישן לי על הגב במנשא ואז הוא התעורר, הדבר הראשון שהוא עושה זה פיפי מיד הוצאתי אותו, עדיין בטיולים כאלה הוא עם חיתול בד כי בסופר אין מייד מייד איפה לפשפש כמו ברחוב, חילצתי אותו מהחיתול ופשפשתי אותו, הוא פרק גם מטען קקי. שלפתי חיתול טטרה ובקבוק מים (שגם ככה היה שם לצרכי שתיה) ומיד ניגבתי והשארתי שבלולון חשוף טוסיק בשמש החמימה. כל כך הצחיק אותי שכל תכולת התיק שלי היתה בקבוק מים, חיתול טטרה וארנק. אם היה זה תינוק מיינסטרימי, מנסיון העבר או שהייתי צריכה להחליף לו חיתול או שהייתי דוחה את העניין עד הבית ואז הוא היה מתבוסס לו בקקי (שלעיתים בגילאים כאלה נקרה בחיבה "קקי עורף") היה צריך להחליף לו חיתול באמצע "שום מקום" עם הפשטה והלבשה וניגוב כל מה שמרוח בכל מקום... והתיק, אוי התיק... שלושה חיתולים לפחות, בגדים להחלפה נגד דליפות, צמר גפן או חיתול טטרה לניגוב ובקבוק מים... ופתאום הגעתי להארה, ההתנהלות עם תינוק בלי חיתולים היא הרבה יותר קלה! לכו תסבירו את זה לאנשים במיין . והוא רק בן חודשיים וחצי.

[ער_אציל*]

מעניין לקרוא את כל התגובות .נדמה לי שכולן מאמהות שהילדים שלהן כבר עברו את שלב הגדילה בלי חיתול ו'נגמלו' על פי המיינסטרים.
אני גידלתי את הילד שלי כך גם מתוך רצון שיגלה מודעות והבנה לענין.
האם את מתכוונת לומר שאת לא מצליחה או לא הצלחת להפטר מהציפיות? קשה להכליל מזה לכולם בלי לשאול את כולם...
מן הסתם אני תמיד מדברת על עצמי מהנסיון של עצמי ובודאי שהראיה שלי היא לעולם מנקודת מבטי אבל קראתי הרבה ממה שנכתב באתר הזה בנושא ב"ח והתחושה שלי היא שכמו שאני חוויתי לחץ, בלבול , גאוה ותהייה אני לא לבד. דוגמאות אקטואליות הן מילים כמו אני משוויצה_ לגבי ילדה שנגמלה מוקדם או _נמאס לי לגבי לילות ב"ח.
שוב, אני מעלה כמה היות בקול רם אחרי שכבר עברתי למה שנחשב 'גמול' בשפה מיינסטרימית.
האם הלילות ב"ח אכן הכרחיים? אם בסופו של הדבר המטרה היא שהילד לא יעשה את צרכיו על עצמו ולא הבנה של התהליך למה לא לתת לילד לישון עם חיתול ח"פ מתכלה למשל? הרי ברור שכך הילד לא נרטב ומצד שני אם ממילא זו המטרה למה לקחת אותו כל פעם לפשפש? אני בטח לא הראשונה שהתלבטה בסוגיה אם לקחת את הילד לפשפש כשהוא מתעורר או שאני רק מקלקלת לו את שנת הלילה.
אני עשיתי לעצמי חיים קלים בנקודה הזו ובשלב מסוים החלטתי להשאיר אותו עם חיתול בלילה כי הרגשתי שלפשפש אותו בלילה לא מוביל אותו לשום מקום. הייתה לי תחושה שהתבררה כנכונה שיהיה שלב בו יהיה נכון להוריד לו את החיתול וזה אכן קרה עם ההבנה הקוגניטיבית שלו לגבי עשיית פיפי וקקי במשך היום. בעצם חיכיתי שיהיה בשל לזה.
אז יש לי ילדון שנמצא בלי חיתול ביום ובלילה ועדיין אני תוהה לגבי כל התהליך. נכון- נפלא לגלות שיש לי יכולת לדעת מתי יש לו פיפי אבל האם זה מצדיק מצבים של לחץ סביב העניין...? היום די ברור לי שלא חייבים להיות בלי חיתול כל הזמן. למשל- בבנק או בסופר או אצל חמתי.... הייתי אפילו בשגרירות גרמניה בלי חיתול עם ילד בין כמה חדשים. זה מילא אותי אז גאוה גדולה שהצלחנו לא לפספס ועכשיו זה נראה לי די מיותר.
דרך אגב, נשים שגידלו ילדים ב"ח בצורה טבעית או שהגיעו מסביבה שמגדלת כך לארץ ממש לא חולמות לוותר על חיתול ח"פ. אני חייבת להגיד שאני מאד מבינה אותן. נכון שאני לא מתכוונת לגדל ילד בתוך חיתול גם בעתיד אבל מצד שני אני ממש לא מרגישה שאני יכולה לשפוט מצבים כמו
ילדים בני שלוש שההורים עדיין מלבישים אותם בשכיבה. ילדים בני שנתיים וחצי שנגמלו, אבל ההורים מסרבים לבקשתם לגמול אותם גם בלילה, או שמים להם חיתול אחרי שהם נרדמים. ילדים בני שנה וחצי שמודיעים על קקי וההורים אומרים להם "יופי, תעשה בחיתול"
אולי מה שלמדתי מכל העניין והקטרזיס שעובר עליי כרגע הוא שאי אפשר לשפוט אף אחד ולבקר אף אחד ובטח לא בנושא גידול בלי \ עם חיתולים.
אם יש דבר אחד שאין לי ספק לגביו זה התרומה של העניין לכדור הארץ...

לגבי
כחלק מזה, אני מוותרת יומיומית על ציפיות ממנה
זה כבר לדיון אחר...

[ער_אציל*]

אחרי שהכנסתי את הטקסט פתאום קלטתי שהדיון הלך למקום קצת שונה ממה שבעצם דיברתי עליו: אני עדיין מנסה להבין האם העובדה שההבנה הקוגניטיבית של העניין ולפיכך ה'גמילה' היא משהו שמצריך לגדול ב"ח? ואני מדברת ממקום של לגדל ילד ב"ח גם כדי לשמר לו הבנה של מצב טבעי ולא רק כדי שלא יעשה על עצמו פיפי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_מצד שני אני ממש לא מרגישה שאני יכולה לשפוט מצבים כמו
ילדים בני שלוש שההורים עדיין מלבישים אותם בשכיבה. ילדים בני שנתיים וחצי שנגמלו, אבל ההורים מסרבים לבקשתם לגמול אותם גם בלילה, או שמים להם חיתול אחרי שהם נרדמים. ילדים בני שנה וחצי שמודיעים על קקי וההורים אומרים להם "יופי, תעשה בחיתול"
אולי מה שלמדתי מכל העניין והקטרזיס שעובר עליי כרגע הוא שאי אפשר לשפוט אף אחד ולבקר אף אחד ובטח לא בנושא גידול בלי \ עם חיתולים_
אני לא בהכרח שופטת - קודם כל, אני מתארת. ראיתי בעיניי. שנית, אני טוענת שלהורים הללו אין מספיק מידע (או שהמידע לא נגיש מספיק, או שהם לא מעוניינים לקבל אותו, לא משנה) כדי לחשוב על העניין הזה ולקבל החלטה מודעת. זה סתם עצוב בעיניי. אין כאן סירוב מודע לכבד את הילד, ואין כאן דילמה בין השיטה למציאות (כמו ההחלטה לא לפשפש בלילה בגלל עייפות למשל). זו פשוט בורות.

אבל התוצאה היא, שברירת המחדל הקיימת בנושא החיתולים וגיל הגמילה אינה מכבדת את הילד באופן מובנה. זה בדיוק פיתוח של המשפט שלך:
וקיבל לדעתי יחס יותר מכובד כבן אדם

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני עדיין מנסה להבין האם העובדה שההבנה הקוגניטיבית של העניין ולפיכך ה'גמילה' היא משהו שמצריך לגדול ב"ח? ואני מדברת ממקום של לגדל ילד ב"ח גם כדי לשמר לו הבנה של מצב טבעי
ממה שראיתי, גם ב"ח הכי חלקי שיש (אצלנו בתקופות מסוימות - שום פשפוש חוץ מקקי בשירותים פעם ביום) "השתלם" מבחינה זו, של שמירת המודעות של הילד.
האם זה מה שאת שואלת?

[ער_אציל*]

אם זה מה שאת שואלת?
כן, זה בעצם מה שמעסיק אותי. כמובן שכל השאלות שלי נובעות ממקומות בהם היה לי קשה. אני חושבת שההתעקשות להשאיר ב"ח במקומות מסוימים 'מלחיצים' היא בעייתית ומצטערת שלא הבנתי שאני מכניסה את עצמי ואותו ללחץ מיותר. יש קטעים שנראים לי עכשיו ממש מיותרים כמו להתעקש שאצל חמותי הוא יהיה בלי חיתול כל שבת. זה גרר הערות וויכוחים מיותרים וגם פגם בהנאה שלי לשבת בשקט ולהנות (כי הייתי בלחץ מהעניין).האופציה השניה היתה לא לבוא וזה לא בא בחשבון מבחינתי. האופציה שלישית היא לשים חיתול שהיום נראית לי ממש נכונה ובעבר היתה לי מחשבה שבעצם אם אני שמה לו חיתול בחלק מהזמן אני יוצרת בלבול.
אני כן עושה איזו הכללה כשאני אומרת שלדעתי בחברה כמו שלנו לגדל ילד ב"ח באופן טוטאלי כרגע מאד לא מובנת לי. כל עוד אני צריכה להיכנס איתו למקומות שלא מתאימים לעניין כי הם חלק מחיי אני עושה טעות אם אני מנסה להתאים את המצב שלי לשם .למשל להיכנס עם ילד לסופר: להיות בהיכון ליד הקופה לצאת איתו לפשפש החוצה. היום אני מבינה שהשעה הזו שאני מבלה איתו בסופר- בין אם היה בה עם חיתול או בלי לא ממש שינתה שום דבר לגבי הבנה שלו את העניין. ואם החשיבות היא פשוט לכבד את הילד ואת הרצונות שלו (אם כי אני חושבת שהוא לא היה ממש מודע לזה באותו הזמן) ,והיה ואכן פספס אז מה ההבדל בין המכנס לחיתול ר"פ למשל?

לגבי הורים אחרים: אני לא יודעת אם זה נובע מבורות כי בעצם גם אנחנו לא ממש יכולות לדעת מה השיטה הזו עושה בחברה מערבית, והאם היא לא גורמת נזק. (אני די בטוחה שלא אבל לצורך הדיון זה ממש לא ברור כי אני לא חושבת שבדקו את זה עם ילדים שגדלו כך.אולי אני טועה?)

ולסיכום- נראה לי שפתחתי איזו תיבת הרהורים כאן כי אני לא מפסיקה לעסוק בזה (את המושג מכורה בהקשר הזה גם העלתי לדיון בבלוג שלי וזה כבר עניין אחר) אז נראה לי שאולי בזה אסכם את דבריי

דרך אגב קרוטונית- שוב תודה על תגובה שלך לשאלות שלי לפני כמה שבועות- אני חושבת שזה ש'נגמלנו' היתה בזכות ההפניה המדויקת למקום הנכון (כלומר לדף המעבר לגמילה מדף השביתות)....

[דניאלה*]

אני עשיתי לעצמי חיים קלים בנקודה הזו ובשלב מסוים החלטתי להשאיר אותו עם חיתול בלילה כי הרגשתי שלפשפש אותו בלילה לא מוביל אותו לשום מקום
שוב, אם להתבונן בסיטואציה ממקום של "לאן זה יכול לקדם אותו",
אז אני חייבת לספר שהורדתי לילדה את החיתול בגיל שנה,
קודם פשוט לא רציתי להתמודד עם פשפושי לילה.
בדיעבד הצטערתי מאוד שלא עשיתי את זה קודם.
אמנם סבלנו כמה שבועות רטובים למדי במיטה,
אבל אין ספק שהקישור הישיר בין הפיפי, השלולית במיטה וחוסר הנעימות
הובילו אותה להבנה (גם אם אי אפשר לכנות אותה "קוגניטיבית" בגיל הזה)
שפיפי במיטה זה לא כיף.
בהדרגה היא תחילה לעשות טיפה, להתעורר, להפסיק ולבקש שיקחו אותה,
אח"כ הייתה מתעוררת בלי לפשפש בכלל ומחכה לפשפוש
ובסופו של דבר הגיעה ללילה יבש לחלוטין.
לא שהיא לא מתעוררת (עוד חזון למועד),
פשוט מסרבת לפשפש ומעדיפה להתאפק על הבוקר.
לכאורה הרבה יותר נעים לישון בחיתול שנשאר יבש.
אבל ממרחק של זמן זה נראה לי לא לעניין:
אם אתה עושה פיפי אתה נרטב, זו אמת פיזיקלית של ממש,
ולקחת מהילד את ההבנה הזו רק כדי "להקל" עליו
(לא מדברת פה על להקל עלינו, שזה להקל ללא מרכאות),
לדעתי זו טעות בטווח הרחוק.
זה פשוט לאפשר לו לאבד קשר עם אחד הדברים הבסיסיים שיש לו קשר איתם בגיל מאוד מאוד צעיר - הצרכים שלו.

[דניאלה*]

והתחושה שלי היא שכמו שאני חוויתי לחץ, בלבול , גאוה ותהייה אני לא לבד. דוגמאות אקטואליות הן מילים כמו אני משוויצה לגבי ילדה שנגמלה מוקדם או נמאס לי לגבי לילות ב"ח.
אין צודקת ממך בעניין הזה.
לי באופן אישי לא נראה הגיוני שהדבר לא יעורר אצלי לחץ וציפיות
(שילוב של האופי שלי והתוצר החברתי שאני).
באופן אישי ניסיתי להתמודד עם זה ולראות את זה כבעיה שלי ולא של הסביבה, של ה"שיטה" או של ילדה כמובן.
במקומות שלא הצלחתי - חיתלתי.
במחינתי הסרת הלחץ והציפיות היו במקום הראשון,
גם ב"מחיר" של חיתול.
להשוויץ... נו קשה לי שלא.
אני חושבת שהייתי משוויצה באותה מידה גם אם היא הייתה נגמלת בגיל שנתיים או שנתיים וחצי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ער אציל @}

[ניצן_אמ*]

בארה"ב מאד לא מקובל להוריד את החיתולים לגמרי. כמעט כולם משאירים את החיתול ומורידים בשביל לפשפש. הפספוסים הם רק בחיתולים.
הגישה בארץ היא מאד "בשמתית" כלומר, מדובר בפרספקטיבה אחת מסויימת על כל העניין, עם הרבה תימוכין והסברים מצויינים, וגם הרבה רגישות ופתיחות (בקיצור, ממש לא דוגמתית, וברור שאפשר לעשות מאד אחרת.)
עוד ברור לגמרי שברמת האמהוֹת יש ויש. יש מי שמעדיפה להוריד לגמרי, יש מי שמעדיפה להשאיר חלקי, יש מי שמעדיפה לגדל בחיתול עד גיל 4 (ביניהן גם כאלה שלא העדיפו, אלא פשוט לא ידעו על אפשרויות אחרות)
אני מבינה את השאלה בכלל ברמת הילד. האם ייתכן שיש ילדים שעדיף להם להיות עם חיתול בלי קשר לזה שאמא שלהם רוצה 100% בלי? כלומר, זה שיש שאיפה לאמא ומחשבה אידיאלית, עדיין לא אומר שבמעשי היא נותנת לילד שלה את מה שהוא צריך. ואולי עדיף שיעשה בחיתול מאשר יראה שבכל פעם ש{{}}היא מפספסת היא מתרגזת או מתאכזבת או מפנה אליו רגשות שליליים.
מה אומר לך, זה מעורר מחשבה. מצד אחד, עם כל הרצון הטוב, אנחנו לא חיים בחברה ילידית או עוזבת. קשה להפריד את המציאות מהאידיאלים הקסומים והמושלמים...
מצד שני, אולי אנחנו קצת "מתגלחות" על הילד הראשון עם הציפיות והלחצים, אני מרגישה שאחרי שלמדנו את כל זה יחד עם ילד אחד, יהיה לנו יותר קל להתחבר לילידות שבנו עם הילד הבא. להיות במינימום או בפחות לחצים. ומהמקום הזה, לילד העתידי, יהיה יותר עדיף להיות בלי חיתול.

זאת אלא אם המחשבה היא "אוקיי, נקרעתי, לא ישנתי, פשפשו וקשקשו עליי, על הבית ועל המיטה בלי הכרה, ועדיין לא עשיתי את זה באופן שמושלם לילדי. היו לי ציפיות, אכזבות, כשלונות... אז בילד הבא נראה לכן שיהיה לי כח? מסכן! עדיף לו כבר שיישן עם חיתול, וששנינו נהיה פחות עייפים. מסירות כזאת עם ילד שני נראית לי לא ריאלית."

פשוט אשמח להבין אם זה זה, או זה זה. (שתי האפשרויות עושות לי @} ו . לא קנטרנות ולא בטיח.)

[טלי_מא*]

אני בטח לא הראשונה שהתלבטה בסוגיה אם לקחת את הילד לפשפש כשהוא מתעורר או שאני רק מקלקלת לו את שנת הלילה.
ברור שאת לא.
יש על זה אפילו הודעות רבות כאן ונדמה לי שכתוב על זה גם ב{{}}בלי חיתולים גם בלילה (מזמן לא קראתי בנושא, אבל זוכרת דיונים על השאלה הזו בדיוק).

היום די ברור לי שלא חייבים להיות בלי חיתול כל הזמן. למשל- בבנק או בסופר או אצל חמתי....
ער אציל, קראת את הבלוג-בלי-חיתולים של יונת? (בלוג יונת בלי חיתולים)
כדאי לך!

אני מוצאת את עצמי מאוד מזדהה עם הדברים שאת מעלה.
חלק מהם שאלות שיש לי כבר כמעט שנתיים.

[אמא_ללי*]

בארה"ב מאד לא מקובל להוריד את החיתולים לגמרי. כמעט כולם משאירים את החיתול ומורידים בשביל לפשפש. הפספוסים הם רק בחיתולים.
מסתבר שאני נתאימה לסביבה שאני נמצאת בה בלי לדעת בכלל... ולמרות שאני לא מכירה אפאחד כאן שעושה את זה.

ער אציל , אני מאד מתחברת לדילמות שאת מעלה למרות שאני לגמרי טרייה בעסק. אותי זה גם מעסיק מעוד היבט - המצבים שבהם למשל אני שומעת ומבינה שזה מה שהיא צריכה אבל לא מסוגלת באותו רגע לקחת אותה כי (למשל) יש לי ילדה חולה על הידיים והמחיר של להוריד אותה הוא גבוה מידי בתוך הסיטואציה. ואז עולות לי שאלות כמו - האם עדיפה תגובה חלקית על חוסר תגובה בכלל? כלומר, האם בחוויה שלה (התינוקת) יש איזה שהיא אכזבה על זה שלא הגבתי לתקשורת שלה? ומה קורה כשהיא עם אנשים אחרים שבכלל לא שומעים את הסימנים האלה?
מצד שני, כל פעם שהיא עושה קקי ענק בקערה ואני כולי מבסוטה וחושבת לעצמי איזה כיף שהיא ישר מוציאה את מהגוף ולא צריכה להישאר עם זה עליה וכמה זה בטוח יותר נעים, וכל פעם שעוברות כמה שעות והחיתול עדיין יבש, אני כן מרגישה את הערך ואת הסיפוק ואת הטעם. ואני מניחה שאם ככה אני מרגישה אז זה מתחבר גם לחוויה שלה מהעניין, למרות שהיא כמובן לא יכולה להשוות בין האופציות השונות...

נראה לי שכמו כל דבר בהורות כל אחת מוצאת את השביל שלה, אבל אני מאד מסכימה שאם יש מצבים שבהם זה גורם יותר לחץ מכל דבר אחר אז יכול להיות שהמחיר הוא גבוה מידי. אנחנו כרגע כל הזמן עם חיתול בד וממש לא ברור לי שנוריד אותו לגמרי באיזה שהוא שלב. וזה עדיין מרגיש שיש המון משמעות לדפוס התקשורת, ולכל הפעמים שהיא לא עושה על עצמה ולא נשארת עם זה עליה.... אני חושבת שכל התהליך הזה של קשב לדפוסים דורש מהאמא (או ממי שעושה את זה) במקביל גם המון המון קשב פנימה, להבין בכל נקודה איפה את נמצאת מול זה. דווקא בגלל שאנחנו בחברה שזאת לא הנורמה בה, ובגלל שבתפיסה שלנו יש מחיר לצרכים על הסביבה וזה לא אותו דבר לעשות בכיור או לעשות על הספה - זה דורש בדיקה מתמדת על איפה הגבול ומתי הלחץ הוא כבר גבוה מידי ומכניס משהו שלילי לתוך הסיטואציה.

[דניאלה*]

האם עדיפה תגובה חלקית על חוסר תגובה בכלל?
לדעתי, עדיפה תגובה חלקית.
(אני מבינה שלא בהכרח שאלת שאלה אלא יותר העלית תהיות אבל רציתי לענות בכל זאת...).
אני חושבת על זה ככה:
נניח זה היה אדם מבוגר שתלוי בי ופונה אליי במילים. איך הייתי מגיבה?
אם לא הייתי יכולה להתפנות אליו באותו רגע, אולי הייתי מתנצלת, אומרת שינסה התאפק קצת אם אפשר ושאקח אותו ברגע שאוכל. אז ככה אני משתדלת לעשות גם עם הבת שלי,
והשתדלתי לעשות זאת גם כשהיית התינוקת שעוד לא מדברת.
ואם ברח לה, אמרתי שוב שאני מצטערת שלא לקחתי אותה, והייתי לוקחת בכל זאת כדי שתרוקן את מה שנשאר.

[אמא_ללי*]

דווקא אני מאד שמחה שאת עונה...
אהבתי את ההשוואה לאדם שמבקש במילים, זה עוזר לי לחשוב על זה כדי להבין מה אני מרגישה בקשר לזה. נדמה לי שיש לי פה איזה נטייה לברוח - כלומר בזמנים שאני לא יכולה לפשפש אותה להגיד לעצמי "תעשי כאילו את לא שומעת", כשבעצם אני שומעת בפירוש. ואולי כאן המקור לתחושה הלא נוחה, במקום להכיר במציאות של אותו רגע - אני שומעת שאת צריכה (או לפחות ככה אני מפרשת את מה שאני שומעת), לצערי אני לא יכולה להיענות לזה כרגע, אני אקח אותך כשאני אוכל או עכשיו תצטרכי לעשות בחיתול.... ואולי דווקא בלראות את הרגע כמו שהוא יש איזה הקלה - זה רגע שבו עושים פשרה על משהו בגלל שיש הרבה אילוצים, ומן הסתם יהיו עוד מיליוני רגעים כאלה מהרבה סוגים שונים עם תינוקת וילדה קטנה בבית.

תודה, דניאלה. עזרת לי לחדד לעצמי משהו

[ער_אציל*]

האם בחוויה שלה (התינוקת) יש איזה שהיא אכזבה על זה שלא הגבתי לתקשורת שלה? ומה קורה כשהיא עם אנשים אחרים שבכלל לא שומעים את הסימנים האלה?
לתחוושתי זה הכל ענין של מה את חווה מכל הענין (או מישהו אחר לצורך העניין)- אני לא בטוחה, אבל נראה לי שבעיקר בגיל כל כך צעיר יש עדין סימביוזה חזקה מאד בין האמא לתינוק שאפשר לשמר. אם את חווה איזו תחושת בלבול בנושא זה עובר אליה. אם את משדרת שזה בסדר אז זה עובר אליה. היא בוכה כי היא רוצה משהו ובאותה מידה זה יכל היה להיות ציצי או משהו אחר שלא אפשרי לתת או לא הבנת באותו הרגע . אם זה היה ציצי ואין לך אפשרות להניק אז אני מניחה שהיית פחות עסוקה במחשבה מה עשתה לה החוסר הענות שלך- כי ברור לך מה היא ביקשה ומה את צריכה לתת ואם זה לא אפשרי אז ברור לך למה ושאין מה לעשות. את יכולה לחוות צער על זה אבל את לא חובה בלבול. הבלבול הזה של מה זה עושה לו\ה כשאני לא לוקחת כשהוא מבקש מכניס למקומות בעייתים להערכתי.
לכןאני לוקחת מזה הלאה מסקנה כמו לא לקחת את הכל קשה מדי. נכון שכשהם קטנים הכל הרבה יותר עוצמתי אבל מנוקדת המבט שלי היום פספוסים הם משהו שצריך לעבור ולא להימנע ממנו.

דרך אגב היה לי על זה דיון עם חמותי שבטוחה שכל הילדים עדיין נגמלים בסביבות גיל שנתיים. אני דוקא רואה מסביב שהגיל עלה לשלוש +- וממה שקראתי פה באתר זה נשמע לי הגיוני מאד שזה בגלל שימוש נרחב בח"פ

[ער_אציל*]

אני מבינה את השאלה בכלל ברמת הילד. האם ייתכן שיש ילדים שעדיף להם להיות עם חיתול בלי קשר לזה שאמא שלהם רוצה 100% בלי? כלומר, זה שיש שאיפה לאמא ומחשבה אידיאלית, עדיין לא אומר שבמעשי היא נותנת לילד שלה את מה שהוא צריך. ואולי עדיף שיעשה בחיתול מאשר יראה שבכל פעם שהיא מפספסת היא מתרגזת או מתאכזבת או מפנה אליו רגשות שליליים.
נראה לי שאמרת פה משהו מאד נכון תפיסתית. וזה נכון- ילד ראשון ואין שום אפשרות להשוות לשום דבר. להיפך- בתוך זה ממש קשה להבין מה אתה עובר , מה הוא עובר ולמה?

_זאת אלא אם המחשבה היא "אוקיי, נקרעתי, לא ישנתי, פשפשו וקשקשו עליי, על הבית ועל המיטה בלי הכרה, ועדיין לא עשיתי את זה באופן שמושלם לילדי. היו לי ציפיות, אכזבות, כשלונות... אז בילד הבא נראה לכן שיהיה לי כח? מסכן! עדיף לו כבר שיישן עם חיתול, וששנינו נהיה פחות עייפים. מסירות כזאת עם ילד שני נראית לי לא ריאלית."
פשוט אשמח להבין אם זה זה, או זה זה. (שתי האפשרויות עושות לי ו . לא קנטרנות ולא בטיח.)_

אם את שואלת אותי אז התשובה לא ברורה לי. חיתול בעיני זה דבר לא נכון. האם אפשר לגדל בלי חיתול כאן ועכשיו בתנאים בהם אני חיה? אולי התנאים סביבי צריכים להשתנות. אולי אני אקשיב למה שהיא או הוא יאמרו לי בענין כשזה יהיה רלוונטי. כרגע ,בכל אופן, אני עוד מחכה למחזור....

[אום_אל_קיצקיצ*]

אז מה ההבדל בעצם בין הילד שלי לילדים כאלה? הוא לא היה עם חיתול אבל זה לא קידם אותו להבנה של הענין יותר מילד שכן היה. נכון שהיה לו יותר נעים בלי קקי ופיפי שדבוקים לו לטוסיק. אבל מעבר לזה הייתי בטוחה שהוא כן מפתח שליטה או הבנה של העניין.עכשיו אני חושבת שזה קרה רק לאחרונה

אני מבינה מה שאת אומרת וזה נכון. תכל'ס הגמילה לא יותר מוקדמת מילד שאמא שלו החליטה להתחיל לגמול בגיל צעיר. אבל נראה לי שזה מה שגרם לי להבין את מה שבשמת אמרה כל הזמן, שהמטרה בבלי חיתולים היא לא גמילה אלא פשוט הדבר עצמו, בלי חיתולים, על שלל הייתרונות של העניין, שבישבילי הראשון ביניהם הוא איכות הסביבה. כל אחד וסיבותיו. נראה לי שזה ישים אותי יותר בפרופורציות מבחינת ציפיות בילד הבא.

[טלי_מא*]

הגמילה לא יותר מוקדמת מילד שאמא שלו החליטה להתחיל לגמול בגיל צעיר


_{<סתם. הדגשתי. בשביל עצמי.>
<שם אותי יותר בפרופורציות מבחינת ציפיות בילדה הבא.>}

[ניצן_אמ*]

המטרה בבלי חיתולים היא לא גמילה אלא פשוט הדבר עצמו, בלי חיתולים

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

רציתי לספר לכם על "המצאה" שעוזרת לי מאוד בפישפושי הלילה.
במקום לקום, להדליק את מנורת הלילה ולקרב גיגית - כל זה עם תינוקת שממש ממש רוצה פיפי, אני מניחה
מבעוד מועד מגבת פרושה על הריצפה וככה בלי להדליק אור, בלי לכוון לגיגית אני פשוט מפשפשת אותה
וחוזרת לישון.
בת שנה וחודש כמעט. פיספוס אחד ביום!!!!

[ניצן_אמ*]

אצלנו יש פינה בבית עם מגבת מקופלת (לא אותה אחת! ) כבר שבוע בערך, זה בפירוש מעודד כריעה!

[בשמת_א*]

אני גידלתי את הילד שלי כך גם מתוך רצון שיגלה מודעות והבנה לענין.

אני חושבת שההתעקשות להשאיר ב"ח במקומות מסוימים 'מלחיצים' היא בעייתית ומצטערת שלא הבנתי שאני מכניסה את עצמי ואותו ללחץ מיותר. יש קטעים שנראים לי עכשיו ממש מיותרים כמו להתעקש שאצל חמותי הוא יהיה בלי חיתול כל שבת.

הוי, ער אציל יקירתי, זה אחד התיסכולים שלי בחוגי הבלי חיתולים: שאני אומרת וחוזרת ומדגישה המון דברים, אבל תמיד תמיד כל אחת תפספס חלקים ממה שאמרתי (אי אפשר להישאר בקשב כל הזמן) וזה יכול להיות בדיוק הקטעים האלה אף על פי שאני מדגישה אותם מיליון פעם וגם באתר.

כתבו כאן דברים נפלאים (דניאלה, וגם האחרות, אל תיעלבו שהזכרתי את דניאלה במיוחד (-: ).

ה"מודעות" שהתינוק מגלה איננה ה"מודעות" של "להגיד לאמא ולא לעשות במקומות לא מתאימים". כשאני מדברת על מודעות בחודשים הראשונים מה שאני מתכוונת אליו הוא המודעות של התינוק לגוף שלו. כשהוא גדל עם קשב (ולא חשוב אם זה עם או בלי חיתול כלשהו, כל עוד לא מתייחסים לחיתול כאל בית שימוש לגיטימי). זה שהתינוק יודע שהוא צריך פיפי או קקי, ושהוא עושה עכשיו פיפי או קקי, ולא מאבד את זה. זה שהתינוק משפר עוד ועוד את השליטה בשרירי הסוגרים שלו (השופכה ופי הטבעת) במקום שהם יתנוונו והוא יצטרך ללמוד איך להפעיל אותם בגיל שלוש (ואז קשה לו, והוא לעולם לא באמת לומד להרגיש את השלפוחית שלו כמו שצריך, ותאמינו לי יש פיספוסים של הילד גם בגיל 10, כי הוא איבד משהו שלעולם אי אפשר להחזיר לו).

ההבנה שפיפי עושים בבית שימוש היא הבנה קוגניטיבית והיא לא אמורה לבוא בגיל פחות משנה. לפניה יש שלב שבו הילד מבין שרצוי שתמיד יבקש עזרה לעשות את הצרכים כי הוא תופס שזה סוג של שיתוף פעולה שאמא ואבא מצפים לו. ויש עוד שלבי ביניים רבים.

כמו שאמרתי שוב ושוב, המטרה בגידול ילדים בלי חיתולים היא לגדל אותם בלי חיתולים. זהו.
ילד שאפילו חלק מהזמן נחסך ממנו להיות כלוא בחסימה הזאת, הרוויח.
ילד שאפילו היה כלוא בחסימה הזאת, אבל התייחסו אליה כמו למכנסיים והפשיטו אותו עשרים שלושים פעם ביום כדי לעשות את צרכיו - הרוויח.

בכל חוג וחוג וגם בכל דף ודף בנושא כאן באתר אני מדגישה, במיוחד לגבי החמות (-: , שאין שום סיבה להכניס את עצמנו למצב לחץ בלי חיתולים. כן, אנחנו אמהות מערביות. כן, אנחנו לחוצות בהגדרה (חוץ מניצן, כמובן, אבל כמה ניצן כבר יש D-: ). כן, אנחנו מבקרות את עצמנו, שואפות לשלמות, ומפחדות מביקורת של אחרים. כן, האינטואיציה שלנו א-אהמ בואו נגיד בכנות, לא תמיד מצליחה לתקשר איתנו מחמת מחסומים שונים באוזניים שלנו (זה מהלחץ P-: ).
אז בואו ניקח את כל זה בחשבון. מעולם לא אמרתי אחרת. אני מתנגדת ל"שאיפה לשלמות" בכל מקום ואתר. לא רק בהקשר של פליי ליידי.

כל הגישה שלי לבלי חיתולים (כפי שהזכירה בצדק ניצן) היא שאין פה "שלמות".
אנחנו עושות מה שאנחנו יכולות, והעיקר שזה יותר טוב מלגדל בחיתולים בלי מודעות. זהו.
זה לא יהיה כמו להיות הודית שמגדלת בלי חיתולים, זה יהיה כמו להיות ישראלית שמגדלת פעם ראשונה בלי חיתולים. וכשתעשי את זה פעם שנייה, זה כבר יהיה אחרת. ובכל מקרה אנחנו דור המדבר והילדים כבר יקחו את זה עוד צעד קדימה.

אין צורך פה להילחם נגד איזה מתכון שאומר "אסור אף פעם להלביש חיתול ואסור אף פעם לפספס" כי מעולם לא נתתי מתכון כזה. זה מנוגד לכל מה שאני אומרת.
האם להלביש חיתול בלילה? אני אומרת: תלוי באמא. תלוי בכוחות שלה, ברצון שלה. וחוץ מזה יש פה ילד, שבשלב כלשהו פשוט ידרוש ממך...
האם להלביש חיתול ביום? אני אומרת: תלוי באמא. תלוי בלחץ שלה. תלוי. תלוי. המינון תלוי בכם. אין מתכון!
זה אולי מה שמבהיל בעסק הזה. אין מתכון. אני לא נותנת מתכון. אני נותנת עקרונות, ומכאן והלאה כל אחת לוקחת את זה למערכת יחסים פרטית שלה עם התינוק הפרטי שלה.
ובמערכת יחסים פרטית, הכל פרטי והכל הולך. זה משא ומתן. זה תשומת לב. זאת אהבה.



אולי יצא לא ברור: אני אוהבת אתכן. את כולכן. אחת אחת וביחד.
אני לא אוהבת אתכן בלי טעויות או תהיות או שאלות או בלגן בראש. אני אוהבת אתכן בגלל התהיות, הטעויות, הבילבול והרצון.
כל הכבוד לכן על כל המאמצים למען התינוקות שלכן. איזה כיף להיכנס לאתר הזה ולפגוש אמהות כל כך אוהבות!
אמא אוהבת, זה לא שהיא מושלמת - זה שהיא אוהבת.
אמא "מושלמת" זה משהו שלא קיים, זה משהו בלתי אפשרי, זה משהו שאסור, כן אסור, לשאוף אליו. אני בעד אהבה, לא בעד פרפקציוניזם.
אהבה זה מין תבשיל כזה, שגם כשיוצא לא מדוייק, זה טעים.

[ניצן_אמ*]

_אולי יצא לא ברור: אני אוהבת אתכן. את כולכן. אחת אחת וביחד.
אני לא אוהבת אתכן בלי טעויות או תהיות או שאלות או בלגן בראש. אני אוהבת אתכן בגלל התהיות, הטעויות, הבילבול והרצון.
כל הכבוד לכן על כל המאמצים למען התינוקות שלכן. איזה כיף להיכנס לאתר הזה ולפגוש אמהות כל כך אוהבות!
אמא אוהבת, זה לא שהיא מושלמת - זה שהיא אוהבת.
אמא "מושלמת" זה משהו שלא קיים, זה משהו בלתי אפשרי, זה משהו שאסור, כן אסור, לשאוף אליו. אני בעד אהבה, לא בעד פרפקציוניזם.
אהבה זה מין תבשיל כזה, שגם כשיוצא לא מדוייק, זה טעים_
וואו... עשית לי דמעות... שועלת קרבות קשוחה כמוני...
את כל כך נהדרת, אמא...
תודה.

[בשמת_א*]

(-:

[אמא_ללי*]

אם זה היה ציצי ואין לך אפשרות להניק אז אני מניחה שהיית פחות עסוקה במחשבה מה עשתה לה החוסר הענות שלך- כי ברור לך מה היא ביקשה ומה את צריכה לתת ואם זה לא אפשרי אז ברור לך למה ושאין מה לעשות.
נכון, וגם אני עשיתי את ההשוואה הזאת בראש, אבל יש הבדל אחד מהותי - הצורך בציצי לא יכול לבוא על סיפוקו בלי ציצי. אולי אם לא תהיה לי ברירה היא תחכה כמה דקות יותר ממה שהייתי רוצה שהיא תחכה, אבל עד שהיא לא תינק היא תישאר רעבה. אם היא צריכה פיפי ואני לא מגיבה, היא תחכה איזה שהוא פרק זמן (אני מניחה), אבל הצורך יגיע לאיזה שהוא שיא ואחר כך היא תפסיק לחכות, היא תעשה. ככה שכן בעיני יש פה יותר מקור פוטנציאלי לבלבול מאשר עם אוכל.


וואו... עשית לי דמעות...
גם לי.
> לא שועלת קרבות בכלל. רכיכה מוחלטת <

[דניאלה*]

אהבתי את ההשוואה לאדם שמבקש במילים, זה עוזר לי לחשוב על זה כדי להבין מה אני מרגישה בקשר לזה

אני חושבת שכדאי לזכור עוד משהו בהקשר הזה: שזה לא סוף העולם.
כלומר, אם את מגיבה, ואומרת שאת לא יכולה כרגע, ותתפני כשתוכלי, קודם כול חשבו לעשות את זה בתחושה נורמלית, ולא של "אוי ואבוי, הילד צריך אותי ואני לא שם בשבילו בשעתו הקשה". לנסות אולי להתנהל מתוך מודעות שאלה החיים, לא תמיד אפשר להענות באותו רגע - בעיקר אם יש עוד ילדים לטפל בהם - וזה בסדר ולא אסון.
ודבר שני, בניגוד לתגובה של בן אדם מבוגר שתלוי בנו, אולי יעזור לזכור, שהרבה מהרגשות הקשים שעלולים להתעורר באדם מבוגר לא יהיו אצל תינוק קטן, ואפילו אצל פעוט. דברים כמו אכזבה, בושה, כעס.
אני חושבת שתינוק קטן בעיקר עלול להרגיש אי נוחות פיזית, ובהמשך לקשר את זה גם לתגובות הסביבה ולשליטה בגופו, אבל אין ספק לדעתי שמבחינה נפשית הוא לא סובל כמו אדם מבוגר - הוא מתאפק כמה שהוא יכול, ואז משחרר.

[דניאלה*]

בשמת
@}

וגם תודה

[חגית_ל*]

גם אני נהניתי לקרוא אותך, דניאלה @}

ובשמת אין כמוך @}

אני לא מדליקה ומכבה אור בלילה. לקחתי לבכורתי מנורה אדומה ששטים בה כל מיני נוצצים והיא דולקת לנו בלילה. כשהקטנה בוהה בה אני תוהה אם היא מדמיינת שזו מדורת השבט הדולקת

[ענבל_א*]

מתעניינת בחוג בית לבלי חיתולים, אשמח אם יש אינפורמציה למשהו באזור המרכז. תודה

[דניאלה*]

תודה

[ער_אציל*]

בשמת
כל התהיות והמחשבות הן נסיון להבין את מה שקורה כתוצאה מהתהליך הזה שזכיתי לחוות בזכותך
תמיד אודה לך על פקיחת העיניים הזו @ } @}
אני פשוט אוהבת לטחון את העניין...

[אידה_ג*]

פידג'ט - תודה,

אולי תפרטי כמה דברים שלא הבנתי - הוא היה עם חיתול חודשיים? גם בלילה? לא היו פשפושים בתקופה הזו?

כן, הוא היה עם חיתול במשך חודשיים כל הזמן גם בלילה, דבר נוסף שקרה בתקופה הזו היא שהפסקתי להניק , ואני נותנת לו חלב קוואקר שממנו הוא שותה המון, ואולי לכן גם משתין המון.

גם הריצפה עדיין קרה, ואני חושבת שזה קשור לקור, השילוב של ריצפה קרה והרבה שתייה.
חוץ מזה , כשהוא התחיל להשתין המון בתחילת החורף וסרב לעשות באסלה/כיור, היתה לי תחושה שזה סוג של רצון לתשומת לב מוגברת.

ההתפתחיות מאז, יש לו מטפלת כמה בקרים בשבוע, שילדיה היו עם חיתולים חלקית רק עד גיל 8 חודשים, היא מאיזור ברה"מ לשעבר, וכשביקשתי ממנה הדרכה, היא אמרה טוב היום נוריד חתול ונהיה בלי , ככה... ואכן הם מעכשיו ביחד בלי חיתול, והיא לוקחת אותו לפשפש כל 15-20 דקות, יש לה מעט מאוד פספוסים , והיא מדברת איתו כל פעם, ויש לה פשוט - חוש וידיעה פנימית וגם ביטחון והוא מרגיש את זה. וכשהוא חוזר הביתה אני משאירה אותו בלי, אני באמת ברת מזל !

עדיין הרוב פספוסים, אבל עם האביב והחום שחוזר, יותר קל לתת לו להסתובב ערום, ולנקות שלוליות מהרצפה.

בשמת ודניאלה, תודה

להיות הרבה בחוץ, ולהכין מלאי של מכנסיים.

אנחנו בחוץ כמה שאפשר, אבל רוב החיים שלי מתנהלים בבית, עבודה, בישול, כביסה, טלפונים (את זה אני עושה בחוץ).
מלאי של מכנסיים דאגתי לצבור כבר בתחילת החורף.

בשמת , אני אבדוק

[אום_אל_קיצקיצ*]

איזה יופי אידה! משכת אלייך בעזרת חוטי האור את המטפלת המתאימה! אני משתאה ונדהמת! (טוב, בהנחה שהיא מתאימה בעוד היבטים).

[פידג'ט*]

וואו! כל הכבוד למטפלת ולך!
איך שזה נשמע, אתם על דרך המלך - ונראה לי שהרבה יותר קל להרגיש רגועה עם כל העניין שיש מישהו לידך שממש רגוע, זה יותר טוב מכל עצה והתייעצות...
פורים שמח!

[נ_ע_מ_ה*]

אין לי מושג איך,אבל ההחלטה לגדל את באר שלנו (ילד רביעי במשפחה בחינוך ביתי)בלי חיתולים כבר התקבלה,אי שם במעמקי המודעות המתעוררת של אמא וותיקה. נדמה שכבר אין דרך חזרה,אבל אני עדיין מתלבטת איך ולאן להמשיך מכאן-סה"כ יום שלישי לניסוי, וזה לא נראה הכי מוצלח...
יש לנו כמה הצלחות. בעיקר כשהוא מתעורר,אז אני יודעת בוודאות שזה צריך להגיע. עם כל השאר-
או שאני לא מצליחה לתפוס את הרגע ,
או שאני עסוקה מדי ומתמהמהת לגשת אליו (בדיוק באמצע עם....)
או שאני כן מרגישה כשזה מתחיל להגיע,אבל זה קורה רק תוך כדי הנקה ואם אני מפנה אותו מהר אל מתחת הקערה/הכיור/האמבטיה-זה נפסק. מחכה,מחכה,מחכה-נדה! ואז,כשאני כבר מרימה ידיים וחוזרת להניק-הנה זה בא. אז נכון שכבר למדתי לשים מתחת חיתול טטרא וכך אני לא נמרחת כולי בקקי צהוב,אבל...
חברה יעצה ל למדוד 5 דקות אחרי ניסיון הפשפוש שהופסק ואז שוב לקחת אותו באופן יזום,ולא לחכות שזה יבוא לי בהפתעה. נשמעת עצה טובה ,אבל ליישם אותה זה כבר סיפור אחר... 5 דקות זה המוווווווווווון זמן למי שאין לה דקה לנשימה (ואולי זו הזדמנות גם בשבילי לנוח?..לנוח?איך בדיוק? כשאני עומדת ומחזיקה את הילד מעל הכיור,בכוחותיי הדלים,חצי עין מנקרת והשנייה עירנית לקולות הדרמה הבאה שתתרחש בסלון)

לא יודעת איך,אבל גם מרגישה שאין לי דרך חזרה. אחרי שניסיתי,וחוויתי ולו רק הצלחה אחת קטנטונת,זה מרגיש כמו הדבר הכי טבעי עבורנו לעשותו.יש לנו פוטנציאל,כי אני אמא שממש לא מתרגשת מקצת פיפי וקקי פה ושם,ואנחנו ממילא רוב היום בבית .
עדיין,אשמח לחיזוקים מכל הסוגים. משהו נוסח: "כן,זה באמת הכי טבעי כי... "זה שווה ומשתלם להשקיע קצת יותר בהתחלה כדי לקבל אח"כ יותר..."בסוף נכנסים לשגרה וזה מגיע מהר ממה שחושבים..." כאלו בקיצור. יודעת אותם,ובכל זאת-תמיד מעודד לשמוע מוותיקים שכבר עברו את המקום שלי היום.
יודעת שאוכל לקבל הרבה מקריאה פה באתר,אבל איכשהוא זה לא יוצא לי...
אשמח אם תכתבו משהו בדף שלי _חיים חופש בערבה בלוג משפחה בחינוך ביתי
כי אני זקוקה להסבר שיניח לא רק את דעתי אלא גם את דעת הסובבים אותי (סבתות/דודות/שכנות שאני יודעת שקוראות אותי ובטח חוטפות שוק מהידיעה המרעישה ש"נעמה לא שמה חיתול לילד...איפה נשמע דבר כזה?".....

[טליה_טקאוקה*]

"כן,זה באמת הכי טבעי כי... "זה שווה ומשתלם להשקיע קצת יותר בהתחלה כדי לקבל אח"כ יותר..."בסוף נכנסים לשגרה וזה מגיע מהר ממה שחושבים..."

נראה לי שיש לך את התשובות!!

זה באמת לא קל בהתחלה, אך כמו שכתבת אין דרך חזרה...

מבחינתי (ואני מדגישה-מבחינתי-כדי שכל מי שמרגישה אחרת תרגיש בנוח@}...) זה כמו לחשוב שיותר קל ( בעיקר אחרי לידה ועם עוד ילדים בבית) לקנות או להזמין אוכל מתועש שמוכן בחוץ...אולי זה יותר קל באותו הרגע אבל בטווח הארוך זה לא משתלם...וכמו שהכנת האוכל בבית לבד משתלמת ומספקת כך גם הגידול בלי חיתולים...
הבכור שלי גדל ברב פעמי והקטנה בלי חיתולים באופן מלא עכשיו בת שנה וארבע.
אם את מרגישה בתוכך שזה מה שנכון ומתאים לך לכי על זה!! את לא צריכה הסברים ותאוריות כדי להצדיק את זה...את הרי מרגישה בלב...@}
אם את צריכה תמיכה את מוזמנת גם לפנות אלי באופן אישי כאן או באי מייל שלי ויש לי גם סקייפ אם את רוצה לדבר!!
דוקא העובדה שיש עוד ילדים (לי יש רק שניים לא יודעת איך זה עם ארבעה...) מקלה בהרבה כי אי אפשר להתמרכז בזה ובתינוק כל היום ,ולדעתי דוקא ההתנהלות של זה כחלק מהחיים מה שקורה בלית ברירה כשיש עוד ילדים בחינוך ביתי להבדיל מילד אחד שכל היום מתרכז סביב היציאות שלו...יותר זורמת.
(נראה לי שהמשפט האחרון לא מנוסח טוב...סליחה..)@}

[נ_ע_מ_ה*]

עוד יום עבר וה"ניסוי" שלנו ממשיך,מביא עמו עוד שאלות:
איך אני אמורה לצאת מהבית?
מוצאת עצמי מקורקעת לבית,כי איך אני אצא עם תינוק שייקח לו בדיוק 10 דקות להימרח בקקי,או ליתר דיוק-לי ולסביבה שלנו. הוא בדר"כ נשאר נקי.אז לא זו בלבד שאינני יוצאת לסידורים וטיולים ארוכים,אלא שאפילו מללכת לגן השעשועים הקרוב אני נמנעת.והשכנים גם ככה כועסים על הקקי של הכלבים,אז מה יגידו עליי כשאפשפש את הקטני מול עיניהם?...
אני צריכה את הכיור עם המים הזורמים צמוד אליי. אני צריכה את מלאי חיתוליי הטטרא צמוד אליי,את הקערה. איך???

ובלילה? מה אני אמורה לעשות בלילה? להעיר אותו ואת עצמי בניסיונות לקלוע לקערה? הוא רוצה רק ציצי ולחזור לישון. אפילו לא פותח עיניים. יונק ונרדם חזרה. אין לי כוח להתחיל להוריד לו מכנסיים והכל.
מה דעתכן?אפשר לשים חיתול רק ללילה? זה מבלבל מדי?}

[ילדת_טבע*]

איך אני אמורה לצאת מהבית
פרה פרה. קודם כל יש לך חיתולי בד נכון? (רובינא לא?) תלבישי. תתרגלי להוריד חיתול ולפשפש, אחר כך לאט לאט, כשתרכשי ביטחון והוא ישתין/יחרבן פחות תוכלי פשוט לצאת עם חיתול טטרה ובקבוק מים לניקוי. הצעה שלי, בהתחלה לא לצאת למקומות שיש קהל. צאו לטבע שם לאף אחד לא יהיה אכפת איפה מה ומי, וכל הגורם הזה של הקהל הלא בטוח כל כך אוהד יבוטל. אחרי כמה טיולים בלי תרגישי כבר הרבה יותר בטוחה ותמצאי את עצמך בגינה ואפילו בסופר או כמו שיצא לנו בטעות בשבת האחרונה בפגיה של רמב"ם עם תינוק ללא חיתול וללא שירותים קרובים (אבל הוא ישן אז הצליח לנו. יותר מזל משכל זה בטוח).
ההצעה שלי לגבי הלילות היא גם, אם לא מסתדר לך אז להלביש חיתול בד. זה לא כל כך גרוע לדעתי בעיקר אם אין קקי בלילה (הכי מגעיל זה להתבוסס בקקי, לא?) כשהזמן יגיע ויתאים לשניכם את תדעי. גם אנחנו התחלנו עם חיתול בלילה אבל עכשיו העולל ישן עירום טוסיק ומעיר אותי היטב לכל פיפי. זה לא מבלבל יותר מדי אם כי זה בטוח פחות נוח ונעים להם לישון עם חיתול. אם את באמיצים אז פשוט תשכיבי אותו על הבטן עם קונסטילציה של הגנת מזרן + סדין +מגבת לספיגה מידית + פליס ועל כל זה תינוק אחד שישן פיצוץ גם אם יברח לו ואז בבוקר מאווררים/מחליפים את כל הטררם בלי נקיפות מצפון (ככה גם הגדולה שלנו ישנה בזמן הורדת החיתול בלילה בגיל שנה וככה העולל בן שלושת החודשים שלנו ישן כבר חודש לפעמים בורח לפעמים לא רק בבוקר מגלים את הנזק כשמרימים את הפליס עד אז יבש לו).
אגב, אני לא יודעת לגבי השכנים שלך, בכל זאת את גרה במקום פצפון. אבל פה גיליתי שגם אנשים שרואים זה לא ממש נקלט להם במוח, החזיון ממש מבלבל אותם ככה שהם אשכרה חוסמים עצמם לתופעה, בטח ככה זה היה לנושאת המנשא הראשונה (שתקום ותספר!). היחידים ששמים לב אלינו הם הרוסים שמכירים בשיטה הזו רק שהם כל הזמן אומרים לי "זה מוקדם מדי, חכי שיהיה בן חצי שנה!" נו, שויין. אני עונה להם שהילד גאון וחבל לבזבז פוטנציאל.
שיהיה המון המון בהצלחה. זה לא מסובך זה פשוט כל כך. וכשתביני את זה (כשתהיא מוכנה ומזומנה לקבל פספוסים בשויון נפש מוחלט) לא תוכלי להבין איך אפשר אחרת. החיים כל כך הרבה יותר קלים (כתבתי את זה איפשהו למעלה) בלי חיתולים!

[ניצן_אמ*]

פרה פרה. קודם כל יש לך חיתולי בד נכון? (רובינא לא?) תלבישי. תתרגלי להוריד חיתול ולפשפש, אחר כך לאט לאט, כשתרכשי ביטחון והוא ישתין/יחרבן פחות תוכלי פשוט לצאת עם חיתול טטרה ובקבוק מים לניקוי. הצעה שלי, בהתחלה לא לצאת למקומות שיש קהל. צאו לטבע שם לאף אחד לא יהיה אכפת איפה מה ומי
מה שהיא אמרה.

גם שימי לב שבעוד כמה שבועות ההילוך של הכל ירד והכל יהיה הרבה יותר פשוט. אז בלי פאניקה.
<למרות מה שכולם חושבים, ניצן מצדדת מאד בהלבשת חיתול בד בשבועות הראשונים עם הורדות לפשפושים.>

[אמא_ל'ה*]

אנחנו אמנם רק בהתחלה, אבל בהתלהבות עצומה. עוד דבר עצום הוא מספר מכונות הכביסה שאני מפעילה.
עם הפיפי אין לנו בעיה (בד"כ), אבל עושה רושם שמלבד הקקי הגדול, קיימים עוד עשרות פעמים לאורך היום בהן הוא עושה ממש מעט. הוא בן 4 שבועות ויונק.
איך מתמודדים עם העניין? איך מזהים (עוד לפני שהכתם הצהוב מתפשט במכנסיו)?

[בשמת_א*]

לגמרי מסכימה עם ילדת טבע. אני מציעה להשתמש בחיתולים בצורות יצירתיות לפי רמת הלחץ/הזרים בסביבה.
הרי את לא מתייחסת לחיתול כאל בית שימוש, אלא רק כאל משהו שיספוג את הפיספוסים שלך. אז בסדר. מורידים ומפשפשים.
וחוץ מזה, כל כך פיצי, רק עכשיו ילדת, גם להתרוצץ יותר מדי זה "תיק". אפשר להתחיל לאט.
וכמו שכתבו לך, בלילה מיגנתי את המיטה ולא אותו, בהנקה מיגנתי את הסביבה ולא אותו. כן, לא הצלחתי לפשפש תוך כדי הנקה וכשהם קטנים הם לא יכולים לחכות בזמן ההנקה, אז שמתי את החיתולים (טטרה ופלנל) מסביב, עלי, על כרית ההנקה, על הספה מתחתי כמה שמיכות פיקה בתור שכבת מגן למקרה ש-, וכיבסתי חיתולים - אבל הוא היה בלי. וגם, אמרתי "פיפי" וככה הוא למד לקשר, ואני לאט לאט למדתי להגיד לו "חכה!" ולסדר אותו על הסיר (שהחזקתי בהישג יד) לעשות בהפסקונת שהוא לקח בהנקה כדי להשתין/לחרבן.

[בשמת_א*]

אמא ל'ה, לפעמים מזהים לפי הגזים.
מצד שני, "עשרות פעמים לאורך היום" ו"ממש מעט" מחשיד ל הכתמות קקי (יש דף כזה?).
זו תופעה שאמהות רבות, ואני ביניהן, גילינו שמעידה על אלרגיה למשהו אצל התינוק היונק. בד"כ משהו במזון של האם. לא בטוח 100%, זה יכול להיות גם משהו אחר, אבל משהו לשים לב אליו.
אם אכן גם אצל התינוק שלך מדובר באלרגיה, אז אי אפשר "לתפוס" את זה כי זו בריחת קקי עקב חוסר שליטה, וחוסר השליטה נגרם בגלל האלרגיה. אלה כמו התעטשויות קטנות של המעי. לרוב ה"אשמים" הם מוצרי חלב ו/או סויה, אבל האפשרויות רבות ביותר. יש משהו שאת אוכלת המון?

[רחל_ברמן*]

אוי, בדיוק נכנסתי כדי לשאול על הכתמות קקי, וקראתי את ההודעה של בשמת מעלי :/

אצלנו זה בא עם פלוצים - פשוט כל אחד מוציא גם קצת קקי. לזה הכוונה? וזה ממש מבאס - כל היום החלפות חיתולים גם אם כמעט לא פספסנו בכלל... יש רעיונות להתמודדות בינתיים, עד שאני עושה ניסויים עם התזונה שלי? אני לא אוכלת מוצרי חלב פרה, אבל כן עיזים, אז אני אנסה את זה, ולא סויה.

[אמא_ל'ה*]

בשמת, בהחלט מוצרי חלב מככבים חזק אצלי.
טוב, זה אפילו די הגיוני - לשני הגדולים היו רגישויות לחלב לתקופות מסוימות.

[רחל_ברמן*]

טוב, האמת היא שנראה לי שזה קשור בכלל לבעיות של ניהול הנקה שאנחנו מתמודדים איתם עכשיו, אז אולי אני פשוט צריכה כרגע לשחרר ולחכות שאלו יפתרו.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הכתמות קקי והקשר לאלרגיה
הכתמות קקי ורגישות למזון

[נ_ע_מ_ה*]

עוד יום עבר בלי חיתולים (טוב,לא ממש ממש )ועוד לילה אחד בדרך
(ברשותכם,אני משתפת פה ולא בבלוג שלי,כי שם קוראות אותי כל מני דודות שלא מבינות עניין...)

מוצאת עצמי יחד עם התינוק החמודמוד שלי,ברגעי ההנקה שאמורה להיות שיא הרוגע עבור שנינו. והיא לא. במקום להתמסר להנקה-הענקה,אני עסוקה בלהיות דרוכה לכל עווית בפניו שעשויים לרמוז על יציאה,עסוקה בלתכנן איך לכוון את הפיפי לקערה כך שלא הכל ישפריץ. אז נכון שאני לא ממש בלחץ,ונכון שזה בסדר שאני שמה תחתיו חיתול טטרא,להגן על עצמי ועל הסביבה שלנו מלהתלכלך,ועדיין-זה מרגיש לא נינוח. אני מתגעגעת להנקה הרגועה,זו ששנינו מחכים לה-רגע של שנינו לבד-ביחד.אינטימיות של אמא ובן (בלי הקערה/הכיור/המתח ושינויי התנוחות באמצע),זו שלא מפסיקה אותו באמצע רק כדי לפשפש או שאולי לא...

ועוד בעיה: בינתיים ,עד הלילה,שמתי לו חיתול רב פעמי (של רובינא). קשה לי להיות קשובה ועירנית באמצע הלילה וגם לו-לא מעוניין להתעורר ממש. הוא אפילו לא פותח עיניים. רק יונק ונרדם חזרה . אם אני מפשיטה אותו כדי לעשות,הוא מתחיל לבכות.רוצה קודם לינוק. ואז אני מנסה לשנות תנוחה כדי שאוכל להמשיך להניק בזמן שהוא עושה פיפי/קקי ואז הוא מתנתק מהציצי ושוב בוכה. בקיצור-הלילה זו בעיה רצינית לשנינו. מרוב ההתעסקות הזו-הוא מתעורר,שזה הדבר האחרון שאני מייחלת לו כשאני הרוסה מעייפות

ועוד בעיה: אם עד עכשיו נהנייתי מעזרתה של בתי הגדולה-הרימה אותו ברגעים שאני הייתי עסוקה למשל,הרי שעכשיו-היא נרתעת,כי לא רוצה שהוא ישתין/יחרבן עליה. הלך עליי.

ועוד בעייה: כשקריר (ביום-בחוץ או בלילה-גם בבית) אז אני מלבישה לו מכנסיים ואז כל הפשפוש נהיה מסורבל. יש לי חברה שראיתי שמלבישה לו מן גרביונים כאלו,עד הירכיים. רעיונות לאיך לעשות זאת יתקבלו בברכה (אני צריכה לתפור איזה גומי למעלה,לא?)

ועוד בעיה:אני עייפה מדי כדי לספר על עוד בעיות. פשוט אלך לישון ונראה מה יילד יום (ולילה...)

תודה לכולכן על התמיכה. בלעדיכן לא הייתי מעיזה אפילו לחשוב על זה

[אום_אל_קיצקיצ*]

יש לי חברה שראיתי שמלבישה לו מן גרביונים כאלו,עד הירכיים. רעיונות לאיך לעשות זאת יתקבלו בברכה (אני צריכה לתפור איזה גומי למעלה,לא?)
תלבישי לו גרביים שלך


אני מתגעגעת להנקה הרגועה,זו ששנינו מחכים לה-רגע של שנינו לבד-ביחד.אינטימיות של אמא ובן (בלי הקערה/הכיור/המתח ושינויי התנוחות באמצע),זו שלא מפסיקה אותו באמצע רק כדי לפשפש או שאולי לא...
אז אל תפשפשי אותו באמצע ההנקה, במיוחד אם לא באה דרישה מצידו להתפשפש.

בקיצור-הלילה זו בעיה רצינית לשנינו. מרוב ההתעסקות הזו-הוא מתעורר,שזה הדבר האחרון שאני מייחלת לו כשאני הרוסה מעייפות
אני מפשפשת תוך כדי הנקה, לקראת סוףההנקה זוחלת עם היונקת לקצה המיטה שם מחכה הקערה, חושפת את ישבנה ועושה לה פששש, אבל אם הוא עוד קטן וכל שינוי תנוחה גורם לו לשמוט הפטמה, אולי תעזבי בינתיים פשפושי לילה עד שההנקה תתבסס.

נעמה, אני חושבת שכדי להקל על עצמך אולי לא כדאי ישר בצעד דרמטי להוריד חיתול לנצח נצחים ובלי חרטים ובלי חרטות. הרי בשביל מה כל זה? בשביל שהתינוק ירגיש טוב, ירגיש שנענים לו, נכון? אז זה מה שחשוב באמת ולא הפרט הטכני יש או אין חיתול. לכן, גם כשהוא עם חיתול, אם את קולטת שהוא מסמן לך ואת נענית לו, אז הכל טוב, ואם התפספס פיפי כי הוא לא סימן, סמין שזה גם לא כ"כ הפריע לו. התיקשורת תיווצר בכל מקרה. בקיצור, לאט לאט, יהיה בסדר.

[יוטי_לונדון*]

אז שמתי את החיתולים (טטרה ופלנל) מסביב, עלי, על כרית ההנקה, על הספה מתחתי כמה שמיכות פיקה בתור שכבת מגן למקרה ש-,
וואי וואי וואי, אני כבר רואה מה הולך להיות פה בבית לונדוני מפונפן, בהשכרה, מרוהט, שטיחים מקיר לקיר בקומה העליונה... נראה לי שאני אניק על הרצפה במטבח בשבועות הקרובים.

חוץ מזה, אני רק שאלה:
הוא ממש שונא להיות בלי בגדים עליו. הרגעים הכמעט יחידים שהוא בוכה במהלך היום זה כשמורידים לו בגדים- לפשפוש או החלפת חיתול.
יש למישהו רעיון מה לעשות?
<הינוקא בן שבועיים וחצי>

תודה.

[חגית_ל*]

נעמה, הקטנה שלי ישנה בלילה על שעוונית קטנה, בערך 60X40 ס"מ אולי טיפה יותר, שמעליה סדינונים שגזרתי שיכסו את השעוונית ושגם אני ישנה איתה על זה. אצל בנים זה מלפנים אז את יכולה לשים חיתול מקופל בין הרגליים שלו.

יוטי, למה לא להניק במיטה בהתחלה? אני חודשים מניקה במיטה בשכיבה, תמיד מעל השעוונית.
לעניין הבגדים, כדאי חולצת שרוול ארוך. מכיוון שהיה חם כשנולדה, קיפלתי חיתול טטרה למשולש כפול ואספתי באמצע את 3 הקצוות בגומייה. לא ניסיתי אצל בנים את הדרך הזאת, כי בכ"ז יש להם שם משהו אבל את מוזמנת לנסות. וכמובן גרביים ארוכים וככה מחליפים כל פעם רק את חיתול הטטרה.

[ילדת_טבע*]

במקום להתמסר להנקה-הענקה,אני עסוקה בלהיות דרוכה לכל עווית בפניו שעשויים לרמוז על יציאה,עסוקה בלתכנן איך לכוון את הפיפי לקערה כך שלא הכל ישפריץ. אז נכון שאני לא ממש בלחץ,ונכון שזה בסדר שאני שמה תחתיו חיתול טטרא,להגן על עצמי ועל הסביבה שלנו מלהתלכלך,ועדיין-זה מרגיש לא נינוח.
אז תחתלי בבד. כמו שקיצקיצ אמרה דברים יסתדרו מעצמם אתם ממש ממש בהתחלה.
הרי שעכשיו-היא נרתעת,כי לא רוצה שהוא ישתין/יחרבן עליה פה זה היה האיש, בשבועיים הראשונים לא מסכים בכלל להיות ליד תינוק לא מחותל כי חטף פיפי אחד ומאז היה בטוח שהוא מכוון אליו, אחר כך נהגתי להכין לו חיתול רב"פ מוכן לצד התינוק לצרכי הרמה. אחר כך התחלתי להתרשל ולשכוח להכין אחרי הכל הוא יודע בדיוק איפה החיתולים-שיכין לבד גם ככה יש לי עוד ילדה לטפל בה ובדרך כלל זקוקה לעזרתו עם הילד כשאני לא יכולה-אז שוב הוא לא נגע בבן שלו והזסתפק בחיוכים מרחוק. קצת מבעס אבל שלו לחלוטין. היום שמתי לב שהוא כבר לא כל כך מפחד מהפיפי ומרים את הפצפון גם עם בגדי א'. אולי זה כי הוא הפסיק לראות אותו מלבד בסופי השבוע (הילד ישן כשהוא יוצא וחוזר מהעבודה) והגעגועים מנצחים הכל או אולי בגלל שהוא התרגל. תני לגדולה זמן. תכיני לעצמך אופציות להנחת התינוק במקום בידיים שלה. תתארגני על מנשא סביר שאת יכולה לפנות ידיים איתו. אל תבקשי ממנה, תני מקום לחשש שלה ובו בזמן תראי לה כמה זה ממש לא נורא. עוד כמה שבועות הוא יפספס פחות ועוד פחות כשהוא על הידיים והיא בטוח תחזור לתמונה.

---

יוטי לונדון עניין הבגדים-גם אני כתבתי על זה למעלה (כשהיה בן יומיים או משהו כזה) זה עובר. מבטיחה לך. היום הפצפון שלי מעדיף להיות עירום, זה עושה לו לצחוק בצחוק מתגלגל בלי סיבה נראת לעין. בינתיים מציעה לך להפשיט כמה שפחות. לנו מאוד עזר שהכנתי לו חותלות וזה כל מה שהוא לבש על הרגליים עם גרביים טובות כמובן ושתי שכבות למעלה (מידה גדולה יותר שמכסה את הטוסיק. מפשפשים-הטוסיק כבר בחוץ אין טירטור של הלבשה והפשטה, מעל החותלות אפשר להלביש חיתול אם יש צורך בכך ואם ממש קר כשיוצאים אפשר להלביש על זה רגליות או מה שזה לא יהיה שנוח לך.
ובאשר לפספוסים, בוחרים את מקומותההנקה והפשפוש בכל חדר ומתקבעים אליהם, אותם ממגנים (נו, טוב, אני לא ממגנת, אני ג'יפה, לא אכפת לי לחטוף ולמען האמת זה לא כל כך מלכלך, לא אכפת לי שהוא מפספס ישירות עלי או על רהיטים, פיפי מתיבש וקקי מתנגב לדעתי פליטות מכתימות יותר). את לא תאמיני כמה מעט מגיע לרצפה אם את ממגנת וסופגת בעצמך וגם אז זה ממש לא נורא, אם היית רואה איך אני לבושה עכשיו היית מבינה (טוניקה הודית לבנה-לבנה כבר חטפתי שלושה פיפים הבוקר ועוד היד נטויה, הכל שטויות).חכי חכי לשלב הזחילות ושביתות הפישפושים .

[חגית_ל*]

יש גיל שהם אוהבים להיות ערומים, אבל לא ב-3 חודשים הראשונים,
בכל מקרה, ארבעת החודשים הראשונים הם סיוט מבחינת הפיפי קקי ציצי. לא יאומן, אבל אח"כ הכל נרגע

[אום_אל_קיצקיצ*]

אוף, מה קורה לאבות? אז קצת פיפי, אז מה קרה?

[יוטי_לונדון*]

יש גיל שהם אוהבים להיות ערומים, אבל לא ב-3 חודשים הראשונים,
אוי!
אפשר להרגיל אותו איכשהו? אולי אם הוא יהיה קצת פחות עם בגדים עליו? (הוא עדין עם חיתול עליו, אני מנסה להתאושש מהלידה לפני שאני עוברת לטטרא)

עוד משהו- הוא עושה סימני קקי כשיש לו גזים. אלרגיה? איך אני יודעת? איך אני יודעת למה הוא אלרגי?

[אמא_ללי*]

קשה לי להיות קשובה ועירנית באמצע הלילה וגם לו-לא מעוניין להתעורר ממש.
בלילה אם היא לא מבקשת אני לא מציעה מיוזמתי (בניגוד לבמשך היום, שאני תמיד מציעה לה אחרי הנקה). לפעמים היא יונקת ומייד חוזרת לישון, אפילו לעוד כמה שעות. לפעמים כמה דקות אחרי היניקה היא מתחילה להתפתל ולרטון ואז אני מפשפת אותה. כבר היו לנו כמה לילות יבשים לגמרי (עם חיתול בד) שהיא שמרה את הכל לבוקר או לפחות סימנה בבירור כשהיא רצתה, והיו גם לילות שהיא עשתה קצת פיפי מתוך שינה-לא-עמוקה, ואני לא הערתי אותה לגמרי כדי לפשפש. בת 5 שבועות.

[תמרוש_רוש]

הוא עושה סימני קקי כשיש לו גזים.
לי זה נשמע מאוד נורמלי. הרי גם אני לפעמים מרגישה "משהו" בבטן, וחושבת שאולי אני צריכה ללכת לשירותים, ואז אני מפליצה ומגלה שזה היה רק זה. התחושה הפנימית די דומה, אז למה שההתנהגות שלו תהיה שונה? בייחוד בהתחלה, כשזה עדיין "הפגנת אי נוחות" ולא "תקשורת עם אמא".

[תמרוש_רוש]

אתמול אנחנו יוצאים לטייל ביער. בשלב מסוים בעלי אומר לי "חכי שניה" והולך הצידה כדי להשתין. אני מחכה בסבלנות, ופתאום אני שומעת את הצליל המוכר, וצריכה להחזיק את עצמי ממש חזק כדי לא להגיד לו: "פיפי! עשית פיפי!!"

[ניצן_אמ*]

ופתאום אני שומעת את הצליל המוכר, וצריכה להחזיק את עצמי ממש חזק כדי לא להגיד לו: "פיפי! עשית פיפי!!"

[תמרוש_רוש]

היי,
מה קורה עם קק תוך כדי הנקה? כלומר, אני התחלתי להניק מעל קערה, בזמנים מועדים לקקי, וזה עובד, אבל זה נורא מעיק עלי. זה אמור להשתנות מתישהו? מתי? אני אמורה לעודד אותו איכשהו להפריד את העשיית צרכים מהאכילה, או שזה יבוא לבד?

[אום_אל_קיצקיצ*]

אולי תנסי לא להניק מעל קערה אלא להציע בסוף ההנקה, בתקווה שהרמז יובן. אם לא, כשהוא יגדל קצת יהיה פחות קקים ליום ואז ההנקה מעל הסיר תהיה רק ההנקה של הבוקר למשל. כך היה אצלינו. ואגב, גם אני דאגתי שנוצר פה קשר שיהיה קשה לנתק אח"כ, אבל מרגע שהתחילה לשבת על הסיר זה הסתדר מעצמו.

[פידג'ט*]

אצלנו בגיל 5 חודשים או משהו כזה כבר לא היה עושה תוך כדי הנקה. תהליך הדרגתי .
אני אפילו זוכרת שבאותה תקופה חברה של המשפחה, אחות טיפת חלב, ראתה אותו בפעם הראשונה ושמעה על הבלי חיתולים - והתחילה להרצות לי שבגמילה הילד צריך קודם לדעת לא לעשות צרכים בזמן שהוא אוכל... ולא האמינה שאמרנו שזה כבר ככה.

[רחל_ברמן*]

תגידו, כמה זמן אתן מחזיקות מעל הקערה? הקטנטונת בת 4 שבועות, ולפעמים צריכה די הרבה זמן כדי שהכל יצא. כרגע אנחנו מחזיקים אותה עד שהיא מסמנת שנמאס לה, בד"כ לא הרבה אבל זה יכול גם להיות 5 דקות לפעמים, אולי יותר. אני חושבת שזה מקל לה על הגזים, והיא מסמנת בלי בעיה כשדי, ובכל זאת, 5 דקות? זו לא יכולה להיות בעיה?

[חגית_ל*]

אנחנו מחזיקים אותה עד שהיא מסמנת שנמאס לה
גם אני. זה יכול לקחת זמן אבל היא מאוד ברורה מתי נמאס לה.

וצריכה להחזיק את עצמי ממש חזק כדי לא להגיד לו: "פיפי! עשית פיפי!!" - קורע!!!!!

הקטנה, 8 חודשים, כבר כמה זמן בלילה המוקדם יותר, 2 בערך, מתגלגלת הלוך ושוב מהציץ שזה ממש ברור שיש לה פיפי וכשאני מרימה אותה היא כ"כ רוצה להמשיך לישון שהיא צועקת במחאה אבל בכ"ז לקערה, ונירגעת עם ציץ בפה ועושה פיפי וחוזרת מייד לישון.
לפנות בוקר שוב מתעוררת לפיפי, הפעם קצת יותר ערנית ופחות מחאה.

[יוטי_לונדון*]

רחל, מזל טוב!!! איזה יופי, ילדנו באותו שבוע.

5 דקות נראה לי סביר. גם ליותם לפעמים לוקח זמן עד שהוא משחרר הכל, לפעמים זה נראה לי יותר מידי אבל הוא לא מסמן ואני פשוט מנחשת שהוא גמר ומורידה אותו. כבר קרה שטעיתי וחטפתי שפריץ של פיפי .

[תמרוש_רוש]

היום פשפשתי פעמיים בחוץ!!!

הקשב שלי מאוד מאוד חלקי, עדיין. אני עם אנשים אחרים - הלך על הקשב. אני בחוץ - לרוב אין קשב. אני מקדישה תשומת לב לפריחה על האוזן שלו - והוא מחרבן עלי בלי ששמתי לב.
למידה. למידה אטית.

וכומבן - חוק מרפי. אני מדמיינת את עצמי כותבת פה על ההישג הפשפושי האחרון שלי - ותוך דקה הוא מביא לי אותה בקקי מפואר בחיתול בלי שום סימן מקדים

[תמרוש_רוש]

והנה ההישכ הפשפושי האחרון, בתקווה שחוק מרפי לא יעבוד פעמיים בהתנדבות:

הוא מדבר!!!!
הוא מדבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אתמול בבוקר פשפשתי אותו, ואז הלכתי לסלון, ואחרי זמן קצר להפתיע הוא עשה קצת את צלילי הנאקה-חריקה האלה שלו, אבל ממש בשקט כך שלא הייתי בטוחה. ואני אמרתי לעצמי "לא יכול להיות שכבר יש לו עוד פיפי", וניסיתי להציע לו ציץ לפה. ואז
הוא נסוג מהציץ, הביט לי ישר בעיניים, ועשה
אאאאאאא!!!!
בווליום קולני ביותר.

כן המפקד! פשוט קפצתי ורצתי לשירותים, ואכן יצא פשפוש נהדר.

הייתי נרגשת לחלוטין. פעם ראשונה. עד עכשיו, וגם עכשיו ברוב הפעמים, האיתותים הם בבחינת ביטוי של "לא נוח לי" שיכול להיות אינסטנקטיבי ולא רצוני כמו מצמוץ או או לא מודע כמו גירוד באף - אבל זה היה תקשורת !

[נ_ע_מ_ה*]

נחמד לקרוא חוויות של עוד אימהות שעסוקות כמוני בפיפי וקקי כל היום...

כמה סוגיות בעניין שאשמח לשמוע חוות דעתכן עליהן:

ראשית,קשה לי שסיטואציית ההנקה שאמורה להיות אינטימית ונעימה,הופכת להיות מטרד:
"רגע,איפה הגיגית...איך לכוון לו את הבולבול כדי שיפגע בקערה...איזה פרצוף הוא עושה? מה זה אומר המבט הזה?הקולות האלו-מה הם מבשרים?..."
קשה לי שבמקום להתבונן בו ולרוות נחת מיחסי הקרבה והאהבה ,אני מתבוננת על הבולבול שלו לראות מתי זה ישפריץ ולאיזה כוון.
מצד שני,הקירבה הזו, בזמן ההנקה,שאוצרת בתוכה כל כך הרבה אהבה,יש לה עכשיו מימד נוסף-שאני לומדת וקשובה לצרכים הכי בסיסיים שלו,וזה מרגיש נכון וטוב (רוב הזמן...)

שנית,בלילות,כשהוא עושה את תנועת ההתעוררות הכי קטנה,אני כבר קופצת,מתיישבת,מוכנה ומזומנה לקראת ההנקה והפישפוש. ובכן...הנקה כן,אבל לפשפש לא ממש מתאים לו. הוא עם עיניים עצומות בכלל,יונק מתוך שינה. כשאני מנסה להחזיק אותו מעל הגיגית,הוא מתחיל לבכות. לא רוצה להשתין ולא רוצה להתעורר.ואז... או שהוא משפריץ בלי שום התרעה,ולי אין כח להתעסק עם הקערה,אז אני פשוט שמה לו חיתול טטרא שיספוג את הפיפי, או שהוא נרדם חזרה בלי לעשות פיפי בכלל .
השאלה היא האם אני אמורה להתאמץ יותר כדי להרגיל אותו לפשפש בקערה או שזה בסדר בינתיים שאני סופגת את זה עם החיתול?

שאלה שלישית: יש רגעים שברור לי שהוא אמור להשתין (שזה כמה שניות אחרי שהתעורר),אז אני לוקחת אותו לאמבטיה ויושבת איתו כך שלי יהיה נוח להניק (כי בדר"כ יוצא לו יחד עם היניקה)ולו יהיה נוח לינוק ושהקשת תגיע למקום הנכון. ככה,עד שנמאס לו,די מהר האמת,ומתחיל לבכות. לא רוצה. אתן מדברות על זמן המתנה של 5 דקות,אבל אצלנו זה הרבה פחות. די מהר נמאס לו לחכות ומתחיל לבכות. אני מוותרת באיזשהוא שלב,ואז,כן...אז,דקה אחרי שאני קמה,אז הוא מביא אותה בשפריץ שלו. איזה מעצבן זה . סתם פיספוס מיותר,הרי ידעתי שזה צריך לבוא... אבל מה אני אמורה לעשות? להכריח אותו להיות בכוננות פשפוש גם כשהוא מתנגד?
או שפשוט להשלים עם זה שככה זה עכשיו,ואולי אח"כ זה ישתנה,ובינתיים פשוט ללכת איתו עם חיתול טטרא קבוע מתחת לתחת,למקרה ש...
(שזה מה שאני בעצם עושה רוב הזמן. אני קוראת לזה "בלי חיתולים" אבל בעצם זה רוב הזמן עם חיתול(פתוח אמנם,רק מתחת לתחת).
אני משכנעת עצמי שזה בסדר,שאני רק בשלב ההיכרות הראשוני שלנו ואחרי שאלמד את דפוסי הפשפוש שלו,אז יהיה יותר תיאום. בינתיים יש יותר פיספוסים מהצלחות. וגם ההצלחות-הן יותר כמו פוקסים,כלומר-שבמקרה יצא לי להציע לו פשפוש,בדיוק כשהיה לו.בינתיים,אני מוותרת לעצמי הרבה. אם אני עסוקה מאד עם משהו אחר-אז אני סוגרת לו את החיתול (בעזרת גומי שמחבר את הקדימה והאחורה-המלצה גאונית של חני תה)

עדכון:הבת הגדולה שלי (בת 9) כבר לא נרתעת כל הזמן מהפיפי. היום,בעודי תולה כביסה בחצר,היא שמעה שהתעורר,ניגשה אליו,הרימה אותו,פישפשה אותו,והגישה לי אותו "מוכן" להנקה. איזה כייף זה...

תמרוש רוש הרסת אותי מצחוק עם התיאור שלך את בעלך משתין ביער. מזדהה...

[חגית_ל*]

בן כמה הוא?

האם אני אמורה להתאמץ יותר כדי להרגיל אותו לפשפש בקערה
תלוי במידת העייפות שלך

אז אני לוקחת אותו לאמבטיה
למה כ"כ רחוק ולא בקערה ליד המיטה?
אצלי היא עושה ברגע שנותנים לה משהו מעיין להחזיק ולנשוך, מייד משתחרר למטה. בהתחלה באמת הלכנו הרבה עם חיתול מתחת לכל מקרה שיקרה. זה עדיין לא חיתול מעצבן בין הרגליים. אני אפילו כן קשרתי לה משולש עם גומייה בין הרגליים כמה חודשים בהתחלה לפיספוסים.

היא שמעה שהתעורר,ניגשה אליו,הרימה אותו,פישפשה אותו,והגישה לי אותו "מוכן" להנקה. איזה כייף זה...
וואווו!!!!! אני נפעמת!!!! גם אני רוצה שירות כזה מהבנות שלי

[ילדת_טבע*]

זה בסדר בינתיים שאני סופגת את זה עם החיתול כן, זה בסדר.
לגבי ההנקה, קראתי פה שזו בעיה של לא מעט אמהות. אם זה כל כך מסובך תעטפי את הרגליים שלו בחיתול טטרה באריזת שק שכזו, כמו שהיו עושים פעם, מן חצאית שכזו, זה מתאים בדיוק לשבועות האלו שהם עוד די טריים והפיפים עוד קטנים יחסית, אם יעשה זה לא ישפריץ לכל כיוון אבל גם תוכלי להציץ ולראות את המצב שם למטה ולנסות להמר אם הוא צריך. תדאגי שיהיה עלייך גם חיתול להגנה אם זה מפריע לך להרטב ותניחי. אם את רוצה להתרכז עכשיו בפנים שלו-לכי על זה. תשחררי. מהשחרור מגיעה ההקשבה.
בעניין ההתעוררות, זה יגיע כשיגיע, שוב, בלי לחץ, בלי לחשוב "מה אני עושה נכון/לא נכון" ובלי לאכול את עצמך אם שניה אחרי שהזזת אותו הוא עשה, זה רק פיפי/קקי של יונק, זה בטח לא סוף העולם ובכלל כל המטרה היא להיות בלי חיתול. אני לא זוכרת את הציטוט המדוייק של בשמת אבל היה לה משפט טוב על זה משהו עם ההשלמה שהחלפת מכנסיים היא עדיפה על החלפת חיתול או משהו כזה. היא בטח תשמח לחזור עליו. בסופו של דבר, מהנסיון שלי, כשרגועים, נינוחים, מוכנים לספוג (תרתי משמע) ולא לחוצים סביב העניין מתחילים לתפוס פיפים/קקים שאת אפילו לא ידעת שקיבלת סימון כי זה פשוט סוג מסויים של תקשורת שלא ניתן להסביר, הפער בין פשפוש אחד לשני גדלים, כמות הקקי מצטמצמת (לא אצלנו, כנראה... אבל אצל אחרים זה בטוח קורה, אנחנו עדיין עם קקי כמעט על כל פיפי אבל לפחות כבר בלי קקי ממש נוזלי והקצפות-גם לנו יש איזה אלרגיה לא ברורה, למרות כל הנסיונות למצוא לא מצאתי ועכשיו יש לי חשד שמדובר באיזה ירק שאני אוכלת אז עכשיו אני בלי ירקות חיים עד שיהיו לי ביצים לנסות הפרדה ובדיקה מי בדיוק עושה את הבלגאן) וזה מתחיל להיות ממש מובן מאילו שככה תינוק צריך להיות. אל תנסי להיות גיבורה, אם לא מסתדר לך בלילה-אל תעשי בלילה, זה יגיע, זה יתאים בסופו של דבר בדיוק בזמן הנכון.

היא שמעה שהתעורר,ניגשה אליו,הרימה אותו,פישפשה אותו,והגישה לי אותו "מוכן" להנקה. איזה כייף זה...
אכן כייף, הלואי שהאיש שלי היה עושה דברים כאלה... הגדולה היתה מתה אבל זה קצת גדול עליה, הפצפון שוקל כבר מעל חצי ממשקל גופה. היא מסתפקת בניגוב הפליטות ובידורים לעולל המיבב. עושה את תפקידה נאמנה.

[תמרוש_רוש]

_שזה מה שאני בעצם עושה רוב הזמן. אני קוראת לזה "בלי חיתולים" אבל בעצם זה רוב הזמן עם חיתול(פתוח אמנם,רק מתחת לתחת).
אני משכנעת עצמי שזה בסדר,שאני רק בשלב ההיכרות הראשוני שלנו ואחרי שאלמד את דפוסי הפשפוש שלו,אז יהיה יותר תיאום. בינתיים יש יותר פיספוסים מהצלחות. וגם ההצלחות-הן יותר כמו פוקסים,כלומר-שבמקרה יצא לי להציע לו פשפוש,בדיוק כשהיה לו.בינתיים,אני מוותרת לעצמי הרבה._

לא, לא, לא. תסתכלי על זה מהצד השני של המשקפת.
במקום "יש יותר פיספוסים מהצלחות" צריך להיות: "יש לי מספר הצלחות ביום, כל יום!!! איזה כיף!"
במקום "אני מוותרת לעצמי הרבה" צריך להיות "אני עושה המון, עושה משהו שרק מעטים מסביבי עושים, שאף אחד לא לימד אותי לעשות, וכל יום אני מעזה ומנסה מחדש, לפחות חלק מהיום".
במקום "זה בעצם בלי חיתול רוב הזמן" - "אני מקשיבה לתינוק שלי ולא נותנת לחיתול לעשות בשבילי את העבודה האמיתית"

וכן הלאה. כי ככה זה

בדיוק אתמול בעלי התלונן שהוא שומע ממני רק את מה שלא הלך לי היום בנושר הקשב ולא את מה שכן הלך - בדיוק הדפוס הזה שאת נתת - אבל הוא הולך לזרוק אותי עוד שניה מהמחשב... אז השלימי בעצמך... אם לי מגיע פרגון עצמי נוןסטופ על מה שאני כן עושה אז גם לך מגיע!!!!!!!!!!!

[ילדת_טבע*]

בדיוק אתמול בעלי התלונן שהוא שומע ממני רק את מה שלא הלך לי היום בנושר הקשב ולא את מה שכן הלך -
אבל זה עניין של גנטיקה של מליוני שנים, כולנו יהודים... לא?
אבל בכל אופן מה שתמרוש רוש אמרה...

[ניצן_אמ*]

תמרוש
תענוג לשמוע. עוד איך מגיע! פרגון נון סטופ גם ממני. @} @} @}
כל מילה!

[תמרוש_רוש]

קל להיתפס לפספוסים, לראות את השיטה דרך החור שבחיתול. אבל זה מפספס את עצם המהות של כל העניין. אני בכלל רוצה להכחיד את המילה "פספוסים" מהקונטקסט הזה. היא מאוד לא מתאימה למה שאנחנו באמת עושות כאן.

[חגית_ל*]

בלילות האחרונים היא מסרבת להתפשפש. כבר בת 8.5 חודשים. צועקת כשאני שמה אותה מעל הקערה ומעירה את כולם וכשאני מחזירה אותה עושה פיפי. בכלל, היא לא אוהבת להתפשפש בקערה בזמן האחרון, אפילו הצעצועים לא כ"כ עוזרים. וחוץ מזה היא רק רוצה להיות על הכתף שלי ולעסוק שם בענייניה, רק על הכתף ושאסתובב איתה בבית.

[ניצן_אמ*]

חגית, זה מאד טיפוסי לגיל. היו כבר המון השערות ללמה זה קורה. אוטונומיה, לחץ על הבטן, דווקאיות... מה לא? והמון המון המון נסיונות לפתור את הבעיה הזאת. אני לא מאמינה לכלום מהם

אני חושבת שיש פה מהלך שהוא קצת דומה לאיך שעוברת שפעת או יותר מדוייק - כאבי גב של פריצת דיסק. זה לוקח בגדול כמה שבועות, מנסים ממש ממש הכל בדרך, כולל מגנטים, גלגלות קשירה מהתקרה, עשבים, כשפים ושמני נחשים, ובאיזשהו שלב הגוף משקם את עצמו ואפשר לקום מהרגליים, ומאותו רגע הבנאדם מוכן להשבע שהתשובה האחת שאין בלתה לכל המין האנושי זה לשתות תה אכיניציאה עם קש בהסבה לצד שמאל עם עין ימין עצומה.

ובמילים אחרות - אנחנו איתך, נוכל לתת הרבה עצות, חלק יועילו פה ושם, אבל מה שהכי חשוב זה לזכור יום יום למה את עושה את זה, ולדעת שזה יעבור עוד (בולעת רוק) כמה שבועות... ואחריהם הכל יראה הרבה הרבה הרבה יותר טוב. אם את צריכה מדי פעם תזכורת או עידוד לזה, אני באופן אישי אהיה פה... @}