לנוע לנוע

צילי נשמע נהדר. וגם טלי.
כל כך הייתי רוצה למצוא תנועה כזו של הגוף שאני נהנית בה, אבל תנאי הזמן - והעומס - לא מאפשרים לי.
פעם אהבתי מאוד מאוד לרקוד, אבל היום זו כבר חוויה רחוקה. אתן מכירות את זה שלא עושים משהו ופשוט מפסיקים לרצות לעשות אותו? אז מצד אחד אני מרגישה צורך גדול להזיז את הגוף, ומצד שני, בפועל, ממש לא בא לי שום דבר. לא רוצה עוד מסגרת להיכנס אליה, חוג או משהו דומה. לא בא לי לצאת בערב אחרי שחוזרת מאוחר, ולא יכולה לבזבז שעות יקרות באמצע היום. אז חוץ מללכת וללכת - שזה לא באמת מהנה וחוץ מזה אני עושה כל מיני דברים תוך כדי - אני לא עושה. ורוצה. כלומר רוצה למצוא את החשק והאנרגיות לתנועה משמעותית.

תמי, אני מה זה מזדהה עם המקום הזה של רצון לרצות.
אני חושבת שזה מגיע בסוף. יש לי שני רעיונות שעזרו לי -
אחד, זה לבדוק מה האופציות של חוגים ופשוט לנסות שיעור אחד ויחיד. אני שנים למשל חשבתי שכדאי שאתרגל יוגה אבל איכשהו זה היה יותר מן מטלה כזו מאשר חשק. עד שנקלעתי די במקרה לשיעור אחד וראיתי שכיף לי. אז אולי לנסות משהו כזה חדש שיש סיכוי שתידלקי עליו.
השני, זה לגשת לזה מהצד ולא חזיתית. לתמוך בך מכיוונים אחרים שאולי יעזרו לעשות מקום לתנועה של הגוף. אולי דברים שהם מבחינתך בגדר הטיפוח העצמי ולא נעשים למען איזו מטרה מוגדרת.

תודה טלי, כן, להיקלע איכשהו לשיעור ולהידלק עליו זה יכול להיות מעולה. צריכה לחשוב איך זה יכול לקרות...
גם הרעיון של "מהצד" נשמע טוב, אבל אני לא מצליחה לחשוב מה נכנס בקטגוריה הזו של טיפוח עצמי - איבדתי את התחושה ):

טלי, איזה יופי לך! ממש ממש.
וכן, מומלץ בחום להיות "אמא מתבודדת" מדי פעם לכמה ימים. אני עושה את זה באופן ממש קבוע כבר כמה שנים ואני מאוד גאה בעצמי על זה, ובייחוד כאשר הסביבה שומטת לסת מול הרעיון הזה.
זה בלתי נתפש שאימהות תקחנה זמן אמיתי לעצמן בלי סיבה מאוד משכנעת, ועוד עם לילה. או שניים (או חמישה במקרה שלי, וגם עד שבעה הגעתי פעם אחת). אבל האפקט של זה הוא בלתי נתפש גם כן

אני לא מצליחה לחשוב מה נכנס בקטגוריה הזו של טיפוח עצמי - איבדתי את התחושה ):

אופס, תקלה, לאבד דבר כזה.
ויחד עם זאת, אהבתי את הניסוח. כי כנראה יש בך עוד חלק שזוכר איך זה היה כשזה היה.
למצוא משהו שאבד זה לפעמים יותר קל מאשר לייצר אותו מחדש.
מציעה לך להתחבר לשאלה הזו דרך הגוף. לבדוק מה נעים? ואיפה? ואיך? ומתי? ולהתחיל לחבר את הקצוות לכדי איזה משהו שמובן לך.
בכל מקרה, אל תשחררי את השאלה הזו. היא יותר חשובה לדעתי מכל השאלות האחרות.

תמי אני חושבת שזה גם עניין של פשוט להתנסות ולהתנסות עד שתמצאי. עצם ההתנסות לדעתי היא מטפחת (-: זה משהו שאת עושה פשוט כדי שיהיה לך כיף.
את יודעת, היה לי פעם מורה לציור שטען שאסור לחכות ל"השראה" שתבוא כי זה כמעט אף פעם לא עובד ככה. פשוט לשבת ולצייר טיוטות על גבי טיוטות עד שפתאום יש איזה קליק ומשהו מרגיש נכון ומלא השראה.
זה משהו שאני לוקחת איתי להמון המון דברים בחיים. מן... פשוט להתחיל (רק שלצערי לא תמיד מצליחה ליישם (-: )

תודה על ההתיחסות שלכן.
רציתי לשתף במסגרת הרחבה יותר של דילמת התנועה, אבל לא מוצאת את הזמן. (שזו חלק מהבעיה). אולי בקצרה:
אני בסיטואציה משונה של תנועה מקצועית גדולה ומלהיבה ותנועה פיסית מצומצמת מאוד ומדכדכת. הסיטואציה בטח מוכרת לרבות, אבל אני בשלב קיצוני שלה. מצד אחד המהלך המקצועי באמת מלהיב - וחשוב לי מאוד מאוד - לא משהו שאני רוצה לשקול לוותר. מצד שני כדי לייצר את התנועה הזו המקצועית אני נדרשת לשבת על התחת שעות ארוכות מאוד מאוד. ואני מרגישה בגוף כמה זה לא טוב.
הבעיה היותר חמורה היא שלא מדובר במשהו שיסתיים בקרוב, אלא בשנים הקרובות.
המחשבה על ישיבה ככ מאומצת (ומרפת איברים) לאורך תקופה כה ארוכה מאוד מבאסת אותי. מצד שני, הפרוייקט המקצועי מלהיב אותי מאוד ובאמת יש בו התפתחות וצמיחה והתקדמות ועם זאת ברור שואי אפשר יהיה לממש אותו אם לא אשב על התחת שעות ארוכות מאוד. ...
אני בעיקר תוהה איך אפשר לחשוב על המצב הזה, מחפשת דרך להסתכל עליו שתקל במשהו את החוויה המשונה של תנועה ואי-תנועה גם יחד.

תמי, אכן מוכרת הסיטואציה.
אנסה לכתוב גם בקצרה מה לדעתי יכול אולי להקל.
אני חושבת שדבר ראשון הוא לקבל את המצב שאת עומדת בפתח של תקופה מסוימת שבה פחות תשקיעי בתנועה הפיזית של הגוף. מציעה להצטער על זה כשזה מצער אותך אבל מצד שני גם באמת להבין שזה ככה ולא לקוות שתצליחי איכשהו להחזיק באוויר יותר כדורים ממה שבחינה ריאלית של המצב מראה לך שאפשר. חלק מהעניין הוא גם שזה באמת זמני, גם אם מדובר בשנים ולא בחודשים. האמת, שקשה לדעת איך דברים יהיו בטווח של שנים קדימה, ולכן מציעה את הלך הרוח השימושי לכל עת - "ככה זה, עכשיו" (כלומר, לא לתמיד). זה איזון עדין בין לא לברוח עם התודעה לאיזה עתיד לכאורה טוב יותר לבין להחזיק במודעות את הזמניות של המצב.
דבר שני הוא לראות איזה דברים קטנים אפשר בכל זאת. אני עובדת כבר שנים לא מעטות בעבודה של קריאה-כתיבה-קריאה-כתיבה. מציעה בחום לא להתקמצן על הפסקות למתיחות, הליכות או קפיצות. זה לא לוקח הרבה זמן (בין דקה לחמש דקות, אפילו אחת לשעה-שעתיים) ולפחות אצלי זה מייעל את העבודה ועוזר לריכוז. כשיש קוצים בתחת ומתעלמים מהם בסוף מגיעים לבאופן במקום לעבוד D-:
ולראות, ממש בעדינות, אם אולי בשעות שבהן את ממילא לא יכולה לעבוד אפשר להכניס תנועה נעימה. אצלי למשל בשעות הערב אני כבר לא מרוכזת (תוצר של הגיל והאימהות אני מניחה, פעם הייתי עובדת הכי טוב בערבים ובלילות) אז זה הזמן שלי לתנועה.
בהצלחה. ממש שמחה לשמוע שאת בכזו תקופה של פריחה מקצועית @}

תודה טלי! אני אכן לרוב מקווה להצליח איכשהו להחזיק באוויר יותר כדורים ממה שבחינה ריאלית של המצב מראה לך שאפשר
וזו חוויה מתסכלת.
נתת לי חומר למחשבה (:

תמי, קודם כל בהצלחה רבה רבה.
<תבואי למייל לספר לי מה זה, או שזה מה שכבר סיפרת?>

מעבר לזה, תתחילי לחשוב על ארגון מחדש של פינת העבודה שלך.
ראית פעם בפייסבוק את הסרט ששמתי שאני הולכת על המסילה שלי ועובדת?
אתמול למשל, שלוש שעות עבודה רצוף ביליתי על המסילה. זה ממש חיים אחרים בשביל הגוף.
חלק מהזמן קראתי, ולכן צעדתי במרץ, וחלק כתבתי והלכתי לאט. אבל חסכתי לי שלוש שעות על התחת, בתנועה שהגוף שלי מכיר ואוהב.
יש לזה בשוק היום כל מיני ורסיות משרדיות ויכול להיות ששווה להשקיע בזה כסף פרטי. אפשר היום לקנות כל מיני דברים שהם מן שולחן משרדי שממוקם מעל מסילה קטנה או מעל סטפר (מדרגות).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צילי, כן אספר לך בהזדמנות. לא רואה מקום להכניס דבר כזה, אבל שווה לבדוק.

לגולם הזה מזכוכיות ומסגרות
לא נכנסים אופל או אור
אולי יהיה שם פרפר, אולי לא
אולי יצמחו כנפיים חדשות
יופי, טוב לב
ולפרוש אותן יהיה כוח
אולי לא, אולי כן...

https://www.youtube.com/watch?v=[po]7vOdsRQuG c[/po]

שני עדכונים ממונעים.
הראשון - השתתפתי היום בסדנת אקרויוגה למתחילים! היפ, היפ הוריי. מי שמחוברת אלי בפייסבוק יכולה לראות כמה תמונות משמחות של חלק מהדברים שצולמו.
אני ממש טובה בזה, למרבה ההפתעה. לא צרחתי אפילו פעם אחת, הצלחתי כל מה שלימדו (כולל כמה רצפים ממש מורכבים), ובעיקר - קיבלתי את התחושה הזו שרציתי של... לעוף.
לעבור מהרצפה למצב תעופה במן מגע קטן ולא מאומץ בכלל.
יא, איזה כיף זה היה.

נהניתי להיות המעופפת ונהניתי להיות הבסיס לתעופה של אחרים. תענוג ממש, ומומלץ לכל מי שמרגישה שגדלות לה כנפיים והיא לא יודעת מה לעשות איתן

כרגע כל מה שאני רוצה זה אפשרות קבועה לעוף, ובעיקר - להיות תלויה במהופך.
אני מתחילה לרקום חלומות על ערסל תלוי בבית. אין לזה ממש שום מקום, אבל איש אחד חביב אמר לי פעם שכל דבר שאני רוצה אני אשיג ואם הוא צודק אז זה מנחם אותי מאוד

חוץ מזה, ההליכה לגבעה עם טחנות הרוח (ג'ק וג'יל, יש להן שמות...) הפכה לשיגרה מבורכת. כל יום, חוץ מסופי השבוע.
אני הולכת שעה קצבית ונעימה על מרקמים שונים, סביבה משתנה מאוד, ושפע של נחת. זה ממש אושר.
זה הדבר הראשון שאני עושה על הבוקר ומעבר לחוויה הפיזית הכללית אני מרגישה שזה טוב באופן מיוחד לעיניים שלי.
אני הולכת בלי משקפיים, מרפה את העיניים, ומשתדלת לבטוח ברגליים ולהביט למרחק ולא לאדמה. אני מרגישה שזה מה שהעיניים שלי מבקשות (בהשראת מפגש מוצלח מאוד עם כל הילדים אצל ענת אקסלרוד מ"להקשיב לעיניים") ונעים לי ביותר לתת להן את זה על הבוקר.

מה שפחות הצלחתי להכניס לשיגרה זה את היוגה אחר כך. לרקוד אני כן רוקדת, בערך רבע שעה, אבל היוגה נשארה מיותמת.
חשבתי שאולי יש היגיון בביסוס שיגרה ממש טובה ויציבה של ההליכה לפני שאני צועדת במרץ לעוד אתגר כמו עוד שעה של יוגה.
כשאני מכניסה את זה - אין אושר גדול מזה.
אבל בינתיים זה עוד לא הצליח להידחק. יוצא לי אולי פעם בשבוע וזהו. בשאר הזמן אני חסה על שעות העבודה שלי בערב ועל הזמן הזוגי שחשוב לי יותר מכל עבודה בתכלס.

הללויה

תודה ושלום.

ביום רביעי הלכתי לרקוד ועד כמעט הסוף הכל היה בסדר. עד שלא היה בסדר, והנורה האדומה שצועקת עלי כבר כמה שבועות הודיעה בצורה ברורה - גיברת, רצפת האגן שלך נחלשת.
הפעם הסכמתי להקשיב. למה? כי זה פגע לי בחופש לרקוד כמו שבא לי, ואיזה עשר דקות אחרונות הייתי מוגבלת. וידעתי שזה לא יעבור אלא יישאר, וגם יחמיר אם אני לא אעשה משהו.
הסכמתי לשמוע, והקול היה צלול מאוד. לא כועס ולא נוזף. מדווח.

לפני כמה זמן כתבתי פה על הרצון שלי לצעוד כל יום לגבעה האהובה עלי במשך שעה וגם לעשות תרגול פיזי בבית של שעה.
ניסיתי ולא הצלחתי. העבודה גמרה על זה.
אז, זה היה בשביל הפינוק. ידעתי שזה יעשה לי ממש טוב אבל לא היה מחובר לזה משהו מעבר לכך.
הפעם כן. והפעם יהיה. כמו שאני צריכה וזהו. גם זה, קול צלול מאוד. יהיה כל יום טיול לגבעה, ויהיה כל יום תירגול של שעה עם התמקדות ברצפת האגן וכל השרירים מסביב, ויהיה כל יום ריקודים של איזה שלושה שירים. החלטתי.

אני ככה מיום חמישי בבוקר.
מי שרוצה להצטרף אלי ולקבל עידוד לתנועה שהגוף שלה מבקש - מוזמנת מאוד. סיימתי להזניח את עצמי.

מוסיפה פה משהו שנוי במחלוקת שכתבתי פעם בחיוניות ואז מחקתי בעצבים.
הנושא הוא השמנה, ובעיקר השמנה בטנית.
היה בחיוניות דיון על איך אפשר לעשות הכל גם בגוף עם יותר משקל. אני אומרת - בולשיט. וצריך להפסיק למכור את זה הלאה.
בטן זה מכשול מכני, ואני מעריכה שבצורות שונות של השמנה יש עוד כאלה אבל עוד לא נתקלתי בהן.
כשאני משמינה אני מקבלת בטן.
כשיש לי בטן, אני בפירוש לא יכולה להתכופף כמה שעמוד השידרה שלי באמת רוצה ויכול. כל דבר שהוא כפיפה או קיפול מקבל צורה אחרת וזה אומר שאני מוגבלת ויש תרגילים שאם אעשה - הגוף שלי לא ימצה את הפוטנציאל שלהם.
אין שום סיבה שבעולם שאני לא אוכל לעשות כפיפה ישרה לפנים ולהגיע עד לרצפה עם הידיים ועם הראש עד לברכיים.
הגוף שלי יכול, אבל כשאני עולה שני קילו אני כבר לא יכולה. הבטן חוסמת אותי.
ואם היו שם עשרה קילו? איזה עוד תרגילים לא הייתי יכולה יותר לעשות וצריכה לבחור רק ממה שנשאר?

אז אני מספרת פה שאחרי כמה חודשים של כל מיני הגוף שלי חזר לקדמותו והתירגול לא מכעיס אותי יותר. ואני לא רוצה לשמוע יותר שמי שיש לה עודף משקל יכולה לעשות הכל הכל הכל בדיוק אותו דבר אם היא רק תרצה מספיק.
גם בריקוד זה מורגש. יש נשים שמניפים אותן באוויר. יש נשים שלא. לעוף באוויר זה תענוג שאין דומה לו. אז כן, המשקל משפיע על התנועה שלנו. ומי שרוצה לטפל בזה - מותר לה.

ומי שרוצה לטפל בזה - מותר לה.
ומי שרוצה להגיד שהיא יכולה להגיע עם הראש לברכיים גם במשקלים גדולים, מותר לה. ומותר לה ללמוד שהיא יכולה לעשות את זה גם עכשיו, בלי לנסות משהו שסיכויי ההצלחה שלו הם 5%, והסיכויים שלו להביא ליותר נזק מתועלת הם 60%.
והיא גם יכולה לעשות תרגילים שנשים רזות לא יכולות, גם מותר לה.

מצטערת, הפעם הכעסת אותי. למה את לא יכולה לשתף בחוויה שלך בלי לבטל חוויות של אחרות? כל כך קשה להגיד שיש נשים שעליה במשקל מגבילה אותן, ויש כאלו שלא? ויש כאלו שההנחה שבמשקל גדול אי אפשר היא זו שמגביל אותן, וכשהן מנסות ן דווקא רואות שאפשר... יש הרבה אפשרויות. ולהניח שהחוויה שלך היא החוויה של כולן, זה כבר באמת בולשיט. וגם לעוות ככה את הדעה שלי זה לא סתם בולשיט, זה או אי הבנה, או עיוות זדוני.

נשים שמנות שונות מנשים רזות (דא!), אבל הבחירה להסתכל רק על המגבלות היא בחירה. אני איבדתי אפשרות לעשות כמה תנוחות בנוחות כשהורדתי שמונה קילו...

אז מה, זה נותן לי את הזכות להגיד שרזון מגביל את האפשרויות לתנוחות יוגה, ומי שטוענת שרזוות יכולות לעשות את כל התנוחות אומרת בולשיט?

מי ששוקלת יותר הגוף שלה מקבל צורה אחרת ויכול לעשות דברים אחרים. בתור המייצגת היחידה מבין הלא אלמוניות בדיון, מה שאת צילי כתבת, זה פשוט עיוות זדוני של מה שאמרתי.

אבל הבחירה להסתכל על המגבלות ולא על היתרונות זה נטו בחירה, ובעיני זו בחירה מגבילה ועצובה.

בשנים האחרונות נעתי בין 52 ל-63 ק"ג.
כל תנועה שחולשה ו/או נוקשות בשרירים לא מנעו ממני, שומן (בטני או אחר) מעולם לא הפריע לי לעשות.

כל תנועה שחולשה ו/או נוקשות בשרירים לא מנעו ממני, שומן (בטני או אחר) מעולם לא הפריע לי לעשות
מעניין, יעלי, תודה שכתבת.
ואת זה אני לגמרי מבינה ומקבלת, ויודעת לזהות על עצמי מתי המגבלה נובעת מדברים אחרים שאני לחלוטין יכולה לחזק או להגמיש.
אבל זה... זה משהו אחר...

יש לך עניין בכפיפות כאלה מקופלות לגמרי? איך את יכולה לעשות אותן עד הסוף אם יש שם כמו... כרית ממש, שחוסמת את הדרך?
הייתי אומרת שמתוך תירגול של שעה, בערך 20% מהדברים שאני אוהבת לעשות ומותחים לי את הגב ואת המפשעה ושרירי העכוז, הם כאלה. כפיפה והשתטחות קדימה ברגליים ישרות (בעמידה או ישיבה), בהצלבת רגליים, בתנוחת לוטוס, בקיפול "ביסלי גריל" ובטח שכחתי עוד כמה. אפילו מחרשה עמוקה קשה לי לעשות אם הבטן בולטת, וזה לא בגלל הגב, זה בגלל שהתנוחה נשענת על הבטן שלי.
הרי יש גבול לכמה שאפשר למעוך רקמה שנמצאת שם, והאמת היא שגם המעיכה עצמה - לא נעימה.

מה שלא נמעך פנימה פשוט משתפל ונשפך על הירכיים... לפעמים צריך לעזור לזה טיפה עם היד (פדיחות עכשיו כשאני כותבת את זה אני נשמעת לעצמי מה זה שמנה. אני לא באמת שמנה יו נואו)

אפילו מחרשה עמוקה קשה לי לעשות אם הבטן בולטת, וזה לא בגלל הגב, זה בגלל שהתנוחה נשענת על הבטן שלי.

לי קשה לעשות מחרשה עם שומן בטני מסיבה אחרת - השומן מתיישב לי על הפנים ומקשה עלי לנשום... D-:

מה שלא נמעך פנימה פשוט משתפל ונשפך על הירכיים... לפעמים צריך לעזור לזה טיפה עם היד (פדיחות עכשיו כשאני כותבת את זה אני נשמעת לעצמי מה זה שמנה. אני לא באמת שמנה יו נואו)
האמת שהפעם האחרונה שהייתי מספיק גמישה לקיפול מלא שכזה היתה ככ מזמן שאני כבר לא זוכרת...

יעלי, שוב מודה לך שכתבת!
זה בדיוק הדבר שעליו אני מדברת. יש משהו בשומן שמציק. או שצריך להזיז אותו הצידה עם היד או שהוא נופל על הפנים (כן, גם אצלי זה היה ככה כאשר הבטן גדלה. הרגשתי שהבטן חונקת לי את הגרון בעצם ומקשה עלי לנשום, עוד לפני שזה על הפנים...).

אבל בינתיים קיבלתי שלוש (!!!) הודעות מחברות שטרם הספקתי לענות עליהן, כולן מתבאסות מאוד ממה שכתבתי.
אז קודם כל - סליחה ומחילה. אני מצטערת שזה נוגע בעצב רגיש ומצטערת אם המגע בא מתוך הכעס שלי ולכן מרגיש לא נעים.
לא תמיד אני יכולה (או אפילו משתדלת, אם להיות כנה...) לגעת נעים בכל נושא.

אני תמיד הייתי, ותמיד אהיה, נגד דיאטות ובעד קבלה של הגוף כמו שהוא. אבל לצד זה מכעיסות אותי השטחות של דיונים לטובת אג'נדה שבבסיסה יש "להרגיש טוב". אני רוצה שנשים תקבלנה החלטה על הגוף שלהן מתוך מידע שלם ולא מעוות.

הדבר שהייתי רוצה שיקרה הוא כפול - אחד, שהמידע יהיה מלא והוגן ומגוון ושום דבר לא יושתק. ופה אני לא מדברת על דעות או משאלות לגבי שינוי חברתי אלא על חוויות של אנשים, במקרה הזה בנוגע למשקל ותנועה. ותכף ארחיב על זה עוד.
אבל הדוגמה של יעלי היא בעיניי מצוינת. כי ברגע הראשון יש שם "לא" ו"אין שום מגבלה" וברגע השני המגבלה קופצת החוצה.

והדבר השני שהייתי רוצה שיקרה זה שאנשים יורשו להגיד בקול רם "אני רוצה להיות רזה יותר" וזה יהיה מותר. כי זה כן אפשרי, וכבר דיברנו בחיוניות על המחסור במחקרים נורמליים שמראים את זה.
מה זה מותר? זה אומר שאם אני רוצה להיות רזה בשני קילו אף אחד לא יגיד לי שאני לא צריכה. אף אחד לא ישאל אותי למה בעצם. ואף אחד לא יגיד לי שאי אפשר. וגם לא יגידו לי שהחיים שלי בתור אישה עם שני קילו הם בדיוק כמו פחות שני קילו.
כי זה לא נכון וזה מעצבן אותי.

ברגע שעליתי במשקל קרו שני דברים, שניהם מעצבנים.
הראשון הוא שכל התנועה שלי בבת אחת נהיתה מוגבלת יותר, כולל קשירה של שרוכי נעליים בגלל הבטן הזו... לפני זה יכולתי להתכופף קדימה ולקשור. פתאום הייתי צריכה להתיישב.
המשקל עולה בטיל, וכל המערכת לא ערוכה לזה. אז השרירים והגמישות מקשים מאוד על הפעולה. פייר? מעצבן. ומותר להתעצבן.
והדבר השני הוא שאם אני אקבל את זה, אני אצטרך עכשיו להשקיע פתאום עבודה שלא התכוונתי להשקיע בשרירים ובגמישות שלי רק בגלל שמשהו אחר שלא תכננתי - קרה. העלייה הזו במשקל.
כמו שהייתי מקודם, השרירים והגמישות הספיקו לי יופי. לא רוצה עכשיו לקבל את המשקל ולקבל נתח כפול של השקעה בגוף רק בשביל לפצות על זה.
יותר סביר לי להסתכל על התזונה שלי, לזהות די בקלות את כל השטויות שאכלתי, להגיד להן ביי ביי ולחזור למשקלי הקודם. גם אם אני ככה תקועה כבר חודשים בעצם, ומובלת על ידי אכילה רגשית וכל שאר העניינים שנכרכים בזה.

אני מצטערת מעומק לבי שיש קוראות כאן שזה מכאיב להן. באמת. אני חושבת שחייבת להיות דרך זהב שבה מותר לדבר על הרזון בלי שהוא יהיה עידוד מיידי לעשות דיאטה או להצפה של רגשות קשים. אני מבטיחה לחפש אותה ביחד עם מי שתרצה.

בינתיים הלכתי לחקור קצת באינטרנט ולראות איך נשים שנראות אחרת ממני עושות יוגה. בניקוי של הגמישות והכוח (שכל אחת יכולה לייצר) אי אפשר לפספס את זה בכלל - קפלי השומן תקועים בדרך של המון המון תנוחות. הרבה רגליים וידיים היו יכולות להגיע הרבה יותר רחוק בלי החסימה הזו. אני רוצה שיהיה מותר להגיד את זה, שעודף משקל, גם קטן, הוא משהו מציק ומפריע ברמות מסוימות של תנועה.

ויעלי, גם אני עצמי נעתי בין משקלים שונים. מעולם לא היה לי יותר נוח ונעים לזוז במשקל גבוה יותר. היו זמנים שאהבתי יותר את איך שנראיתי, את העגולות הזו והרכות. היה בזה משהו סקסי למדי. אבל אם אני מתרכזת בנושא הדף ובתנועה - אז לא, זה תמיד עבד נגדי.

מוסיפה פה שתי נקודות שכבר עלו בדיון ההוא אבל אולי הן חשובות גם כאן.

ראשונה - שיש הבדל ענקי בין הרצון לרזות משהו שעלה לאחרונה והרצון לרזות משהו שיושב שם כבר הרבה זמן והפך לסטאטוס קוו החדש. במקרה השני סביר יותר שהייתי מקבלת את עצמי כמו שאני וזהו או מייעצת לאישה אחרת עם הקיטור שלי לשחרר את הרצון שלה להתקפל כמו צדפה. כמו שאני מקבלת דברים אחרים שהתקבעו בגוף שלי עם הזמן, ואני כבר לא מוכנה לעשות את מה שנדרש באמת בשביל לשנות אותם.

שנייה - חלק מהדברים האלה נוגעים להזדקנות ותהליכי הזדקנות. ואני שומעת את הקול שלי, עוד שנייה דורכת על ה 40, ותוהה - מה עוד אני אצטרך לקבל בקרוב כמו שהוא?
והקול בתוכי מתנגד לקבל כרגע כל דבר שלא חייבים לקבל, כי ממילא החיים יזמנו לי בקרוב רשימה ארוכה של דברים כאלה שאין לי ברירה אלא לקבל.
אני מסתכלת על הריקוד שלי. של ההורים שלי. של אחי ואחותי. כולנו זזים היום אחרת לגמרי וכולנו "שמורים היטב" ביחס לגיל שלנו. לא יכולה יותר לרדת עם הברכיים עד לרצפה. לא יכולה יותר לכפוף את הגב אחורה כמה שבא לי.
אז מספיק לי מזה. יש לי מידה נאה של דברים שהשלמתי איתם ועל הבטן הזו - לא בא לי. כי היא מגבילה אותי איפה שזה כואב.

ויעלי, גם אני עצמי נעתי בין משקלים שונים. מעולם לא היה לי יותר נוח ונעים לזוז במשקל גבוה יותר. היו זמנים שאהבתי יותר את איך שנראיתי, את העגולות הזו והרכות. היה בזה משהו סקסי למדי. אבל אם אני מתרכזת בנושא הדף ובתנועה - אז לא, זה תמיד עבד נגדי.

כן, מזדהה.
אני בהכי שמנה שלי אבר כרגע, וזה לא מפריע לי בשיט, אבל אני גם לא זזה...

לי אישית אין בעיה עם אף אחת שרוצה להוריד במשקל. הבעיה היא שלעיתים קרובות מדי האמירה הזו לא מצליחה להשאר אישית. היא כמעט תמיד תכלול פסילה של דרכים של אחרות, ושיפוט שלילי של מי שבוחרת אחרת.

תראי את עצמך - בדרך כלל את לא אומרת "בולשיט" על בחירות של אחרות.

אני אישית עוד לא ראיתי מקום שבו היה מקום גם וגם. ג לשיח של דיאטה, וגם קבלה עצמית. זה לא אומר שזה בלתי אפשרי, אבל המסרים של החברה קיימים, והם מופנמים במידה זו או אחרת, וקשה מאוד להנס לשיח הזה בלי לזהם את הקבלה העצמית בשיפוט וכל מיני דברים שליליים אחרים.

למה את לא יכולה להגיד שיש נשים שעודף משקל קטן מפריע להן? יש כאלו שלא! למה את חייבת לפסול את החוויה שלהן ולתבוע את האוניברסליות של החוויה שלך? עודף המשקל הקטן שלי לא הפריע לי בכלל, להפך, הוא אפשר לי לעשות תנוחות שעכשיו לא נוח לי לעשות.

אבל אני לא טוענת לאוניברסליות של החוויה שלי. אני לא חושבת שתהיה אפשרות לקיום של מה שאת רוצה, כל עוד זה כולל פסילה של חוויות אחרות. אני אישית ממש לא מתכוונת לשבת בשקט ולשתוק כשפוסלים את החוויה שלי וקוראים לה בולשיט.

כששקלתי שמונה קילו יותר הקילואים האלו היו על הירכיים שלי, ויכולתי לשבת בכל מיני תנוחות בהם שמים את כפות הרגלים על הירכיים, וזה היה נוח, ועכשיו זה לא נוח.

בעצם, זה לא הסיבה היחידה שזה לא יעבוד

כי זה לא נכון וזה מעצבן אותי.
את אשכרה מצפה שאנשים לא יבטאו דעות שאת לא אוהבת כי זה מעצבן אותך? אז אני רוצה שלא תפסלי חוויות של אחרות ותניחי שהחוויה שלך היא אוניברסלית, כי זה לא נכון וזה מעצבן אותי. ולדעתי הבקשה שלי היא הרבה יותר לגיטימית.

ואני חושבת שהמידע איך שאת מציגה אותו הוא ממש לא שלם ולא מעוות, הוא כזה עוצם את העיניים וסותם את האוזניים ליתרונות של השומן, ופוסל חוויות של אחרות, ואחר כך מדבר על אובייקטיביות. לא החיוניות ולא הדף הזה לא מרגיש לי אישית מקום מזמין ומקבל ל מי שרוצה לקבל את עצמה כמו שהיא. כמו האישה ההיא שנתקלתי בה באינטרנט שאמרה שנשים של ארוצות ילדים הן חולות נפש ואגואיסטיות ועוד כל מיני דברים, ואז אמרה שהיא אף פעם לא נתקלה באחת כזו במציאות. אולי היא נתקלה, אבל היא בברור לא תספר לה את זה.

ומי שרואה יתרונות בשומן לא תספר לך את זה אחרי שפסלת את החוויה שלה. למשל, אם את מעלה שומן - שומן נטו - את חזקה יותר. אם תקראי את STARTING STRENTH של ריפטו תוכלי ללמוד על זה עוד. והוא ממש לא תומך במשקלים גבוהים, זה ספר שמיועד לנערים מתבגרים שרוצים להפוך לחזקים יותר ולהצליח להרים משקלים כבדים. עם אותה כמות שרירים, מי ששמנה יותר יכולה להרים ולדחוק יותר.

כל זה - זה גם חלק מהאמת. יש יתרונות ויש חסרונות. וזה באמת מידע מאוזן. כי אני לא מכחישה ששומן בהחלט יכול להגביל גמישות - בעיני זה עניין של הכמות שלו והמקומות בהם הוא מצטבר. ושומן בטני בפרט ידוע בתור כזה שגורם לכל מיני בעיות (קשור לבעיות פוריות, אבל גם גורם לכל מיני בעיות בריאות אחרות ששומן במקומות אחרים לא גורם להם).

אני בעד לדבר על המציאות כמו שהיא. ולא להסתכל רק על חצי ממנה.

<ובעיני המידע השלם הלא מעוות כולל סיכויים של 5% להצליח לרזות. זה לא להגיד שזה בלתי אפשרי, אלא להציג את המידע המדעי כמו שהוא עכשיו. זה המידע השלם והלא מעוות, יחד עם כל הטענות ש"הדיאטה שלנו היא אחרת", ו"זה לא דיאטה, זה שינוי באורח החיים", והמידע שכל הדיאטות שנכשלו טענו את זה גם>

אני בהכי שמנה שלי אבל כרגע, וזה לא מפריע לי בשיט, אבל אני גם לא זזה...
גם לי לא הפריע עד שלא חזרתי לזוז. ואם לדייק, זה הפריע לי רק בתנוחות מאוד מאוד מסוימות, אבל שיקרות ללבי

ויש בתנוחות האלה משהו מעבר לנקודתי... את התחושה הזו של החופש לעשות כל מה שאני רוצה בלי מגבלה לא נחוצה.

אני דווקא הייתי בעד זה שלא ימצאו שום טיעונים "אובייקטיביים" לרזות. שלכל טיעון כזה תהיה איזו תרופת הרגעה שאומרת - לא נכון, אפשר גם אחרת. אבל גיליתי על הגוף הפרטי שלי שזה לא עובד ושיש לי סיבה ממש ברורה לרזות. גם כי היא קיימת ואמיתית ואין לה פתרון, וגם בגלל הייצוג הזה של החופש בתנועה.

קטעים... כל יום אני רוקדת שלושה שירים לפי הבחירה של הספוטיפיי. רק לעתים רחוקות אני נאלצת להתערב לו ולדלג על שיר.
נראה לי שהוא כבר מכיר אותי. היום התחלתי לתהות אם הוא גם קורא עברית כי תראו מה הוא הגריל לי

https://www.youtube.com/watch?v=7PCkvCPvDXk

צילי, בשבילך
http://xkcd.com/1770/

גם לי לא הפריע עד שלא חזרתי לזוז. ואם לדייק, זה הפריע לי רק בתנוחות מאוד מאוד מסוימות, אבל שיקרות ללבי

לא התכתבנו על זה פעם?

אוי, מצ'רה מתוקה, כמה חייכת אותי. תודה גדולה.
אני חושבת שאני אזדקן בחן רב, למען האמת. יש לי קבלה גדולה וקלילה למה שבאמת לא ניתן לשינוי. אבל המשקל... המשקל לגמרי ניתן לשינוי בגוף הפרטי שלי

לא התכתבנו על זה פעם?
הלו, גיברת, את בטוחה שזה הפורום המתאים?

תודה גדולה לכל מקלילות האווירה. מוערך ורצוי.

ומעניין לעניין... זה מדהים איך שינויים הורמונליים משפיעים על תנועת הגוף. פשוט מדהים, וכל פעם מחדש.
על הגמישות (שאתמול היתה בשיאה הלא יאומן והיום קרסה כמו מגדל קלפים), על הכוח (שנעלם כמו רוח) ועל האנרגיה (שלפעמים נושאת על כתפיה את כל התירגול בלי קשר לכלום והיום... לא).
יש לי עוד שתי פגישות סקייפ רצופות היום בערב וקיוויתי שהתירגול ירומם אותי. לא עבד לי. או שמה שבחרתי לעשות לא מספיק מותאם או שפשוט יש ימים שצריך להתחפר באמבטיה חמה ומשם ישר למיטה.

זה הזכיר לי את מחאת הספורטאיות שביקשו התחשבות במעגלים ההורמונליים שלהן גם באימונים וגם בתחרויות.
ברור שזה נורא מסובך להתחשב בזה, אבל אי אפשר שלא לתהות עד כמה צריך להיות מנותקת מהגוף כדי להעמיס עליו ככה ספורט מקצועני בכל יום בלי הפסקה.
ומצד שני, אולי זה בדיוק מה שצריך אבולוציונית כדי לשפר את המין האנושי לאט לאט, נשים שיכולות לזה והן סוג של אישה ביונית

יש גם את החורף, שקורא לשנת חורף!

מצ' עונתיות רה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צלצול,
לא קראתי הכל, לא נכנסתי כבר כמה זמן לבאופן, וכשנכנסתי קראתי את מה שכתבת
למעלה על הבטן, וחשבתי, יו, איך בדיוק בדיוק רלוונטי לי.
עליתי 2 קילו לפני כמה חודשים, והם כתמיד מתיישבים לי בבטן.
ולא נעים לי בכלל ככה.
זה לא ענין של נורמות, אף אחד לא רואה את זה, אין שום ענין של אופנתיות ושל רזון. זה פשוט מציק לי - בתחושה הפיזית הממשית. בתנועה, וגם בחוויה של מה שקורה בתוך הבטן.
וחשבתי שבעידן שלנו, אי אפשר לדבר על זה, כי הכל טעון טעון ותמיד מישהו נעלב, והכל שיפוטי.
תודה שכתבת את הדברים.
איך הורדת את הבטן שצמחה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זו תמי ממחשב אחר

אוי, תמי... תודה לאל שבאת וכתבת מה שכתבת.
והכי נגע לי זה -
בעידן שלנו, אי אפשר לדבר על זה, כי הכל טעון טעון ותמיד מישהו נעלב, והכל שיפוטי

זו בדיוק החוויה שקשה לי איתה. אם הכתיבה או הדיבור שלי לא יעמדו דום בסטנדרט של מישהי אחרת, שבדיוק צריכה לשמוע את זה ככה ולא אחרת, ובוחרת לפרש מה שבא לה ואיך שבא לה ולייחס לי דברים כאלה ואחרים - בום!

איך הורדת את הבטן שצמחה?
חזרתי לתזונה המעולה שלי. זה הכל. שחררתי לדרכם סוכרים, אלכוהול ודגנים וגם קצת גבינה שנכנסה פנימה.
אני היום במצב כזה שיומיים או שלושה של חריגות רצופות זה ישר התנפחות, והן גם רוב הפעמים מתרחשות בשעות החשיכה שבהן כל העיכול נראה אחרת ממילא. זה אפילו לא שומן, לדעתי. בעיקר נוזלים שמחזיקים את העודפות הלא נחוצה הזו.
הגעתי למשקל של 63 קילו, שזה בדיוק שלושה קילו סתמיים מאכילה שלא מדויקת לי. שניים נשרו, השלישי בדרך.

אצלי זה התחיל בדיוק לפני שנה. משהו הסתובב לי לא טוב בביקור החורפי בישראל ונמשך ונמשך.
הטריגר הנוכחי היה הריקודים, והחוויה המעיקה שכל הגופיות שלי כבר לא יושבות עלי בצורה נעימה. זה לא קטע אסתטי אלא ממש משהו פיזי, כי בגלל הבטן כל הזמן נאלצתי למשוך אותן למטה כדי לא לרקוד חצי חשופה.
יכולתי לקנות גופיות חדשות או להבין שקורה פה משהו מיותר מבחינתי.
זה התנדנד לכאן ולשם ואז נכנס התירגול של היוגה וחטפתי חום מהתחושה הזו שאי אפשר יותר להתקפל עד הסוף למרות שכל שאר החלקים מאפשרים את זה לחלוטין. וזהו. חזרתי לאכול היטב ובכמויות שקשורות לרעב שלי.

אם יש דבר שהוא בלתי נסבל עבורי זה חופש מלא של תנועה. גם ככה הוא מוגבל אצלי בגלל רצפת האגן כרגע ואני לא מסכימה להוסיף על זה עוד.
ביני לביני, וזה כבר נושא לחיוניות, אני תוהה עד כמה המניע הזה יחזיק מעמד. כי זה מניע של דחייה ושל לא, ולרוב הם פחות עובדים אצלי. אני מרגישה הפעם שבתוך ה"לא" הזה יש הרבה כן. שה"לא" הוא השכבה החיצונית של משהו שבעומק שלי אני אומרת לו כן. ומכאן יכול להיות שזה כן יעבוד. בלי "כן" ממשי אין לזה סיכוי אצלי. זה די בדוק.

לגבי בטן והתכופפות: הרבה דרוזיות מבוגרות ולא רזות בכלל מסוגלות להתכופף עד הרצפה בגב ישר. לפעמים אפשר לראות אותן מעשבות בשדות, אוספות עשבים לצד הכביש, או פשוט מארחות בבית. הן פשוט גמישות במקומות המתאימים (אזור האגן, שרירי מיתר הברך hamstrings). זה לא השומן שמפריע לנו, אלה השרירים הקצרים.

יונת, מה שגיליתי הוא שזה גם וגם וזה משהו שלא הבנתי בשיחות קודמות. גם אני חשבתי שאלו רק השרירים והגמישות אבל זה לא נכון. יש מי שמפריעים לה השרירים, או חלקים אחרים שקשורים בגמישות כמו רצועות, ויש מי שמפריע לה השומן ויש גם וגם.
להתכופף בגב ישר עד הרצפה מהמותן, ושהראש ייגע בברכיים, כשיש בטן זה פשוט בלתי אפשרי. או שהגב יצטרך להתקפל מעל הבטן או שהראש לא ייגע בברכיים.
להתכופף בגב ישר בישיבה, מהמותן, עם רגליים פשוטות קדימה ושהראש ייגע בברכיים, שוב, בלתי אפשרי עם בטן. כמה שלא תזיזי את השומנים הצידה חלקם עדיין שם, חוסמים את הדרך. ואת זה אני אומרת עם בטן קטנטנה של שני קילו ולא של עשרה.
תסמכי עלי שהגמישות היא לא הבעיה שלי. ברגע שהבטן עפה לא היתה לי שום בעיה להגיע לאן שאני רוצה.
ואותו דבר בתנוחות אחרות קיפוליות. אם השומן בדרך, אז הוא בדרך. כל הגמישות בעולם לא תעלים את קיומו ואת זה שהוא חוסם תנועה אפשרית נוספת.

אתן לך עוד דוגמה מתרגיל שאהוב עלי מאוד - קיפול ביסלי גריל בישיבה וכפיפה קדימה.
ככל שיש לי יותר שומן בירכיים הפנימיות והחיצוניות כך הקיפול של הרגליים אחת על השנייה אפשרי פחות. וככל שהוא אפשרי פחות כך גם הכפיפה קדימה פחות אפשרית, עוד לפני שדיברנו על החסימה של בטן.
ושוב, זה בעודפי משקל קטנים למדי, אז אין מה לדבר בכלל על הגבלות התנועה של משקלים גבוהים יותר...

גם אני מזדהה עם ההפרעה של הבטן לתנועה. דווקא כי אני כן גמישה למדי, זה מורגש. למשל, להתכופף בגב ישר בישיבה אני יכולה להתכופף הכי נמוך שיש אפשרות מכנית להתכופף עם הבטן באמצע - הבטן שלי צמודה ממש לרגליים והידיים מונחות נמוך מאחורי כפות הרגליים, וממש נוח לי, אני אפילו לא מרגישה מתיחה. לכן ברור לי שהייתי יכולה להעמיק את הכפיפה יותר (ליישר את הגב יותר למשל) בלי הבטן. האם זה ממש חשוב? לא יודעת. אני מניחה שלא זה מה שימנע ממישהי להיות בכושר מעולה ועם גמישות בריאה. לי זה כן מציק.
בכלל, אני חושבת שכדאי בדיון להפריד בין מה שמציק באופן אישי לשאלות של בריאות הגוף. למשל, אם מישהי אוכלת מעולה ממש וגם קשובה לרעב ולשובע, אבל יש לה מה שנהוג חברתית לקרוא לו "עודף" שומן בירכיים - בכלל לא ברור שזה אכן עודף מבחינת הגוף ולא נראה לי שזה ימנע ממנה לעשות איזו תנועה שהכרחית לבריאות הגופנית שלה. אבל אני לגמרי מבינה ומזדהה עם זה שזה מציק מבחינות אחרות, כמו החופש התנועתי.

לגבי החופש והנוחות לכתוב על הרצון לרזות, גם אני לפעמים נתקלת בתגובות חריפות וקשות מדי, כלומר בציפייה מוגזמת ממי שכותבת. אבל גם ההפך קיים - יש לפעמים ציפייה מוגזמת לקבל תגובות נעימות תמיד, גם כשהכתיבה עצמה משוחררת מכבלים של נעימות כלפי הקוראים. וזה פשוט... לא ריאלי.

כדאי בדיון להפריד בין מה שמציק באופן אישי לשאלות של בריאות הגוף
מסכימה לגמרי. בדיון הזה אני לא בענייני בריאות אלא בענייני תנועה ואפשרויות של תנועה. המניע לכתיבה היתה הסכמה קודמת שלי שבעודף משקל בעצם אין שום בעיה שאיננה פתירה בעזרת תעלולי מאמץ או תודעה או שינוי חברתי.
פתאום מתוך חוויה אישית נתקלתי במשהו שלא פתיר איך שאני לא מסתכלת על זה, ושעבורי הוא סיבה מצוינת לרזות.

ולגבי הציפיות, ובמידה והתכוונת אלי, אז לי אין שום ציפייה לשום תגובה משום סוג.
למדתי לא מזמן תעלול חדש משל עצמי - להתעלם לחלוטין ממה שלא מעורר בי תגובה נעימה או מעניינת. זה שיפר את חיי משמעותית, ובדיוק היום (בחיי, לפני כמה שעות!) הודיתי על זה לבחור שממנו למדתי את זה, אפילו שהלימוד עצמו לא היה בדיוק נעים

בדיון הזה אני לא בענייני בריאות
זה בסדר גמור (-: פשוט אני כן.
בעיניי נושא הבריאות רלבנטי גם לתנועה. יש באופן כללי נטייה לחשוב שהשמנה גם מפריעה באופן משמעותי לתנועה. ממה שאני שומעת סביבי, נשים שיש להן מה שנקרא "עודף משקל". גם לא גדול במיוחד, נמנעות הרבה פעמים מספורט (אלא אם כן הוא מוגדר למטרת הרזיה...). לכן אני רציתי להבחין בין זה, לבין סוג הדברים שאנחנו דיברנו עליהם כאן. כי למרות שאני לגמרי מבינה למה המגבלה הזו של הבטן מעצבנת - וכאמור אני גם מזדהה באופן אישי - אני גם רוצה לשים אותה בפרופורציה. בעיניי, זה לא באמת חשוב אם הכפיפה קדימה/למטה היא הכי עמוקה שאפשר. מי שיכולה למשל לעמוד ולהגיע עם הידיים לרצפה בלי לעשות משהו נוראי לגב שלה, זה אומר שמצבה סבבה לגמרי ואני לא חושבת שהיא תשלם איזה מחיר גופני בגלל הבטן שמפריעה. זאת הבחנה והיא לא מוחקת את מה שבצידה השני - את חוסר הנוחות והרצון להגיע לנוחות / חופש תנועתי מקסימלי.
וכמו שכתבת, הדיון כאן הוא לא לגמרי באוויר, הוא בא על רקע דיון קודם, שאחת הטענות שעלו בו, לא זוכרת ממי וזה גם ממש לא משנה לי, הוא שמבחינה גופנית אובייקטיבית יש בעיה בהשמנה. בתוך ההקשר של הטענה הזו, ההבחנה היא חשובה במיוחד (לא אומרת שהטענה הזו הייתה לך בראש באופן אישי, פשוט מעלה את זה לדיון).

לגבי הציפיות, לא כיוונתי אליך ספציפית, אבל המחשבות שהיו לי באו בעקבות מה שאת ותמי כתבתן על הקושי שאתן חוות בהקשר הזה. אולי השימוש במילה "ציפיות" היא לא מדויקת, אבל קלטתי נימה של התבאסות על התגובות שאתן צופות שתקבלו...
הכתיבה בדיונים פה על הנושאים האלה לא הייתה תמיד רגישה במיוחד - וזה בסדר, אי אפשר לצפות שכל מה שנקרא יהיה כתוב בצורה שמאוד נעימה לנו לאוזן - אבל אני מאמינה שאילו היא הייתה רגישה יותר, זה גם היה משפיע על סוג התגובות שהיא מעוררת. אפשר לבחור לשחרר את ההשקעה בכתיבה רגישה ולשחרר גם את הרצון לקבל תגובות מאוד נעימות, גם זה לגיטימי.
אני פשוט חושבת שכדאי לקבל בהבנה את העובדה שיש הרבה נשים שכדי לדבר איתן על רצון לרזות ושהשיחה תהיה נעימה ולא שיפוטית, צריך כנראה לשים לב להתנסחות. התחושה שלי לא הייתה של הבנה כזו, אבל אני כמובן לא יודעת. גם אם היא ישנה, זו תופעה שחורגת מהדיון כאן.
הצורך שלי לכתוב על זה קשור גם לכך שאני לאחרונה מזהה את הפער הזה בהרבה הקשרים אחרים.

תעלול חדש משל עצמי - להתעלם לחלוטין ממה שלא מעורר בי תגובה נעימה או מעניינת.
כן, לגמרי. כשאני לא מגיבה לדברים כאלה, הם פשוט תופסים פחות נפח בחיים שלי וזה נהדר.

מסכימה לגמרי שזה לא קשור לבריאות. זה קשור, אצלי לפחות, לתחושה של חופש.
בכלל, בדיון על השמנה והרזייה וכו' אין כמעט נימוקים אובקייטיביים, ואלו שלכאורה יש עומדים על כרעי תרנגולת. אני כותבת "כמעט" כי אני מן הסתם לא יודעת הכל, אבל מה שאני יודעת הוא לא אובייקטיבי, כולל כל המחקרים שקראתי שהתיימרו למדעיות.
זה דיון על תחושות ורגשות וראיית עולם וחוויה אנושית. בכל אופן, מתוך העמדה הזו אני כותבת את הדברים שלי.

הקושי שאתן חוות בהקשר הזה
לא יכולה לענות בשם תמי אז עונה בשם עצמי.
אני אישית לא חוויתי שום קושי כזה, בין היתר משום שאני לא משתפת אנשים ברצון שלי לרזות, כשהוא מגיע (לפעמים, כמו כאן, אני משתפת אחרי). הסיבה שאני לא משתפת היא התגובות שאני רואה. אני כותבת על בסיס התבוננות בדיונים שבהם משתתפים אנשים אחרים ובתגובות של אנשים לרצון של אישה אחרת לרזות, או להשמין.
כאשר אישה אומרת שהיא רוצה לרזות כמעט אף פעם אין פשוט תגובה נטראלית, או הקשבה, או תמיכה נעימה. לפעמים זה בא מתוך מניע ממש חיובי, אבל בעיניי עדיין מעצבן. בכל אופן, זה מה שמפריע לי בהקשר הזה.

ואגב תנועה ומה שכתבת, טלי, אז אני חושבת שאת הקו הזה אפשר להרחיב עוד הלאה.
לתהות מה מבין הדברים שהגוף שלי היה יכול אולי לעשות, באמת חשוב שהוא יוכל לעשות. אז לי חשובה הכפיפה הזו אבל בוודאי שהיא לא חשובה לכולם ולא צריכה להיות חשובה לכולם.
ויש אנשים שחושבים שכולנו צריכים להיות מסוגלים לרוץ מרחק מסוים, וזה סמל של בריאות, ואני אישית חושבת שזה בסדר גמור לא להצליח לרוץ יותר מדקותיים הישרדותיות שכאלה.

חשבתי על זה כשראיתי כמה סרטונים של תרגילים, שהסיכוי שלי לעשות אותם בקרוב מאוד נמוך

והמחשבה הראשונה שחצתה את סף התודעה שלי היא - למה בעצם לנסות ולטרוח להגיע למקום של המסוגלות הזו בכלל? איך זה ישרת אותי? מה יכולתי לעשות בזמן הזה שישרת אותי יותר טוב ביומיום מאשר התרגילים האלה?

נגיד... אם אני אוכל להניף רגל אחורה באוויר בעמידת שש, מה שמחזק היטב את שרירי הישבן שלי, אבל לא אוכל גם להמשיך להרים אותה מעבר לזווית של 180 מעלות... מה יקרה?
כלום. ובזמן שבו אני אתאמן על ההנפה הנוספת אני יכולה לעבוד על שרירים אחרים שחשובים לי.

יש איזה רגע שבו אני מרגישה צורך להגדיר לעצמי מתוך כל התנועה האפשרית לי - מה באמת חשוב לי ואיפה אני רוצה להשקיע את הזמן שלי.

שליחה על ידי תמי* » 14 דצמבר 2016, 22:58

אני כותבת רק על עצמי והסיטואציה שלי: לי הבטן לא מפריעה בתנועה מסויימת אלא בכלל, ואני מרגישה שזה לגמרי קשור לבריאות. היא צומחת לי כשאני אוכלת פחות מדויק ובכמויות גדולות ממה שאני צריכה. היא צומחת תמיד עם אי נוחות בעיכול - שנעלמת לגמרי כשאני חוזרת לאכול מדויק והבטן מתכווצת. היא מפריעה לי - בהרגשה הגופנית, לא במראה - כשאני יושבת ועובדת, והיא מביאה איתה תמיד כאבי גב.

שליחה על ידי תמי* » 14 דצמבר 2016, 23:01

מה שמדהים אותי כל פעם לגלות זה איך בימים שבהם אני הולכת הרבה, אני אוכלת הרבה פחות, ובימים שאני יושבת הרבה, אני רוצה לאכול כמויות גדולות הרבה יותר ממה שאני צריכה. זאת אומרת, כשאני בתנועה, קל לי הרבה יותר לדייק עם התזונה.

צילי, יכול להיות שאנחנו לא מדברות על אותה התכופפות?
אני מתכוונת להתכופפות שבה המותן נשאר ישר, וכל הכיפוף קורה באגן - כמו שאסתר גוקהלה מלמדת:
http://media.mercola.com/ImageServer/Public/2013/August/woman-bending.jpg]+אשה[/img] מתכופפת בבורקינה פאסו
אמנם האשה בתמונה רזה, אבל ראיתי נשים די עבות מתכופפות ככה בקלות רבה (דרוזיות).

היא מביאה איתה תמיד כאבי גב.
מעניין... אולי גם אצלי זה קשור. לא חשבתי על זה בכלל.

כשאני בתנועה, קל לי הרבה יותר לדייק עם התזונה
גם אני, ומעבודתי עם אנשים אני יכולה לומר לך שזה כך כמעט אצל כולם.
בנקודה הזו אני מבדילה בין אנשים שמדייקים רק בכאילו, כי ה"תנועה" שלהם היא בעצם עיסוק בלתי פוסק שמסיח את דעתם ולכן הם בפועל פשוט אוכלים פחות. לפעמים, לאכול פחות מהרגיל זה מדויק מאוד, אבל זה קורה מחסור תשומת לב לרעב ולגוף בכלל.
מי שזז ונמצא בתנועה עם קשב לגוף יגיע לדיוק של התזונה במהירות יחסית (אם אין לו אכילה רגשית כבדה, שגם היא בדרך כלל מתדייקת קצת עם התנועה).

התכופפות שבה המותן נשאר ישר, וכל הכיפוף קורה באגן
כן, כן, אותו דבר!
סליחה שכתבתי "מותן", זה באמת לא מדויק, זה לגמרי מהאגן.
אבל זו אחלה תמונה, זו שצירפת. תראי כמה מקום נשאר לגברת הזו בשביל בטן. יש שם איזה חצי מטר בין הברכיים שלה למיקודם של הידיים

אם היתה לה בטן, והיא היתה רוצה להעמיק את הכפיפה הזו עם הראש לברכיים, זה כבר היה סיפור אחר.
אבל זו תמונה טובה בעוד רמה - לאישה הזו כנראה אין צורך, ואולי לעולם לא יהיה, להתכופף כמו שאני רוצה (אולי אני לא צריכה לרצות את זה אם אין לזה תפקיד שימושי בחיים שלי?).
היא צריכה לאסוף דברים ממיקום שתמיד מרוחק ככה מהברכיים שלה. בשבילה זה באמת לא משנה אם יש לה בטן או לא כי בכל מקרה יהיה לה מקום.

זה שוב מחזיר אותי לאותה נקודה - כמה רחוק לרצות להגיע בתנועתיות של הגוף, ומהם השיקולים שאמורים להנחות את הרצונות הללו.

מה מבין הדברים שהגוף שלי היה יכול אולי לעשות, באמת חשוב שהוא יוכל לעשות.
שלא במפתיע, אין לי תשובה כללית לזה, אם כי אני מניחה שיש מחקרים שקושרים בין מינימום יכולת תנועתית במדדים שונים לבין בריאות כללית. זכור למשל איזו תכנית שראיתי פעם, לא זוכרת איפה ומה בדיוק, שבה נטען שהיכולת להתיישב עם כפות רגליים משוכלות ואז להיעמד חזרה לתוך אותה תנוחה, בלי עזרת הידיים (לא מתחייבת על הפרטים כאן) קשורה סטטיסטית לתוחלת חיים ארוכה יותר.
אבל אני לא חושבת שדברים כאלה מקדמים מאוד את ההבנה שלנו כי אם זה מדד אמין, אני מניחה שהוא אמין בעיקר כמשתנה מתווך, ושעבודה ממוקדת על צורת ההתיישבות והקימה האלה לא תביא להארכת תוחלת החיים בפני עצמה.
על עצמי אני יכולה לומר שיש איזה מינימום בתנועתיות שלי שבלעדיה אני מרגישה שאני כנראה לא במצב בריאותי מיטבי.
ויש דברים שברור לי שלא קשורים לזה - כמו מה שכתבתי על הכפיפה. אני כן יכולה לזהות מניעים אחרים שלי פה - למשל, זה משהו שאני עושה די בקביעות ואני אוהבת לחוש התקדמות ושיפור. יותר כיף לי לעשות תרגילים כאלה כשאני מרגישה שהיכולות שלי מתרחבות ולא רק נשמרות. זה אחלה מניע בעיני.
אם לעומת זאת זה משהו חיצוני כזה, "כי צריך", או כי נקשרים לזה ענייני ערך עצמי, הייתי עובדת על מה שמניע את זה.

אני אישית לא חוויתי שום קושי כזה
אז ראשית, אני שמחה לשמוע (-:
אני כתבתי בהתייחס לזה - זו בדיוק החוויה שקשה לי איתה. , שכנראה לא הבנתי נכון. אם בא לך לפתוח את הנושא הזה, מוזמנת להרחיב...

כאשר אישה אומרת שהיא רוצה לרזות כמעט אף פעם אין פשוט תגובה נטראלית, או הקשבה, או תמיכה נעימה.
בכלל? או פה?
ומה זו תגובה נייטרלית? אם למשל היא תיתקל בבירור מנומס של למה היא רוצה לרזות ומה היא מקווה להשיג בזה, זו תגובה מעצבנת בעינייך?

זכור למשל איזו תכנית שראיתי פעם, לא זוכרת איפה ומה בדיוק, שבה נטען שהיכולת להתיישב עם כפות רגליים משוכלות ואז להיעמד חזרה לתוך אותה תנוחה, בלי עזרת הידיים (לא מתחייבת על הפרטים כאן) קשורה סטטיסטית לתוחלת חיים ארוכה יותר.
גם אני נתקלתי בזה! לא בתוכנית טלוויזיה, אלא בתור מנבא אורך חיים לזקנים. רק שאני זוכרת את זה פשוט בתור להתיישב ולקום בלי עזרת הידיים.
ולפי מה שאני זוכרת (ואני לא זוכרת הרבה) המטרה של המחקר מלכתחילה לא הייתה לחקור סיבתיות, אלא למצוא מדד מוצלח יותר. עכשיו נוטים להשתמש או במדדים שהוכחו כגרועים, כמו BMI, או במדדים שהוכחו כטובים, אבל שכוללים בדיקות דם למשל, והם לא כל כך פשוטים. המחקר נתן ממד פשוט מאוד שאפשר ליישם בביקור אצל הרופא, כדי לבדוק מה מצבו של הפציינט הזקן.
כך שזה ברור משתנה מתווך, אבל זו הייתה המטרה של המחקר.

<כמובן, כל זה מבוסס על זכרון מעורפל למדי, ואני אפילו לא זוכרת איפה קראתי את זה>

יותר כיף לי לעשות תרגילים כאלה כשאני מרגישה שהיכולות שלי מתרחבות ולא רק נשמרות
כן, מזדהה מאוד.
באופן אישי, אני מוסיפה שאני גם אוהבת שזה קורה בלי מאמץ, למשל, כי הצלחתי לנהל יותר את הנשימה שלי והיא מביאה איתה מתיחה נוספת או כי אני מצליחה לדייק את התנוחה והמתיחה מעצמה נהיית עמוקה יותר.

החוויה שקשה לי איתה היא לשמוע את השיחות האלה מהצד

זה קורה פה המון, במידה מסוימת אפילו יותר מאשר במקומות אחרים. בבאופן אסור לרצות לרזות מחוץ לדפים שזה העניין שלהם.
כלומר, ברור שמותר, אבל רק אחרי בירור. וכן, הבירור מעצבן אותי.
בוודאי שיכול להיות בירור תומך וענייני ומועיל אבל זה לא מה שאני רואה בדרך כלל. בדרך כלל, המטרה של הבירור (לחווייתי, כן? אני לא קוראת מוחות...) היא בעצם להסביר לאישה שהיא לא צריכה לרזות מכל מיני סיבות.

עכשיו תראי, אני במקצוע שמאוד משיק לתחומים האלה, למרות שאני עצמי כמעט ולא עוסקת במאמציי הרזייה אלא רק בהרזייה שבאה באופן טבעי כחלק טבעי מהתהליך, אם בכלל. הדרך שלי עם הדברים האלה היא לא להתעסק ברצון.
הרצון תמיד בסדר בעיניי. אני מתעסקת עם הדרך, כי שם באמת יכולים להיגרם נזקים ותקלות שאפשר ורצוי לדלג מעליהם.

כשמישהי אומרת שהיא רוצה להיות בכושר, אף אחד לא ישאל אותה למה, למרות שבדרך לכושר היא עלולה לעשות לעצמה נזקים איומים. בדיוק אתמול שוחחתי בטלפון עם מישהי שהסבירה לי שהיא מכורה לכושר ואיך היא נכנסת ויוצאת ממעגלים כאלה פראיים של כושר בדיוק כמו דיאטות.
ובכל זאת, אף אחד לא יצייץ על זה. אז אני רוצה לחיות בעולם שבו, בהינתן שהחיים הרבה יותר קלים בתור אישה רזה, ירשו לנשים לרצות להיות רזות. וייגעו בדבר הזה כשהוא עולה בלי שיפוט. כי לעודד אישה לרזות שאין לה עניין בזה (שזה המסר החברתי הדפוק) זה בדיוק כמו לעודד אותה להישאר במשקל גבוה כשאין לה עניין בזה.

מקווה שהסברתי מה מציק לי. לפעמים הנושא הזה מתנהג כמו ההפלות בארה"ב. חייבים לקחת צד, ואו שאת בעד זה או שאת בעד ההוא.
אבל יש פה המון באמצע בכל מיני רמות.

החוויה שקשה לי איתה היא לשמוע את השיחות האלה מהצד
הבנתי.
גם אני מסכימה שיש המון באמצע, ובניסוח שנוח לי יותר איתו - שהרבה פעמים אנשים מתעלמים ממורכבויות.
מצד שני, אני לא מרגישה שקורה פה משהו מעצבן באופן מיוחד בקשר להרזיה.
אני חושבת שזה פשוט חלק מהעניין שבו רוב האנשים עושים משהו מתוך מניע מסוים, שלהרבה מהקוראים/כותבים יש מה להגיד עליו, בלשון המעטה, ואז מי שעושה את אותו דבר אבל מתוך מניעים אחרים ובעיניים פקוחות נתקל בבירור הזה שלא רלבנטי אליו ומניח מראש שהוא יודע פחות או בין או מפספס משהו.
קצת כמו מה שקורה לפעמים עם התייעצויות על שליחה לגן או הימנעות מהנקה.
ובטח שכשזה נעשה בחוסר רגישות זה עוד יותר מציק.
אבל לכל אחד יש את האלרגיות שלו, אז אני מבינה את העצבים (-: לי יש אלרגיה להתמרמרות של אנשים על זה שהעולם לא בנוי לנוחיותם (תמי, אני לא מתיימרת לומר שזה באמת קורה אצלך. הדיון שהיה פה קודם הזכיר לי את זה אבל יתכן שלא בצדק). מניסיוני לרוב מתלווה לזה גם עיוורון למקומות שבהם העולם כן בנוי מאוד לנוחיותם אבל מאוד לא לנוחיותם של אחרים.

בהינתן שהחיים הרבה יותר קלים בתור אישה רזה.
מניסיוני, זה לא נכון באופן גורף. בתור מי שהייתה רזה ועכשיו לא ממש רזה, אבל עדיין רגילה למדי למראה ביחס לגילי, החיים שלי לא נהיו קשים יותר. אני חושבת שכן קשה יותר למי שהמשקל שלה גבוה בהרבה מהממוצע לגיל שלה, בצורה שמתייגת אותה כחריגה באיזשהו אופן.

_בבאופן אסור לרצות לרזות מחוץ לדפים שזה העניין שלהם.
כלומר, ברור שמותר, אבל רק אחרי בירור. וכן, הבירור מעצבן אותי._
וגם... מה זה אסור לרצות לרזות? הרי העניין הוא שמישהי לא רק רוצה אלא גם מבקשת לגייס תמיכה. אני יכולה להבין את זה שלא כל אחד רוצה לתמוך במטרה הזו, בכל תנאי.

_זכור למשל איזו תכנית שראיתי פעם, לא זוכרת איפה ומה בדיוק, שבה נטען שהיכולת להתיישב עם כפות רגליים משוכלות ואז להיעמד חזרה לתוך אותה תנוחה, בלי עזרת הידיים (לא מתחייבת על הפרטים כאן) קשורה סטטיסטית לתוחלת חיים ארוכה יותר.
גם אני נתקלתי בזה! לא בתוכנית טלוויזיה, אלא בתור מנבא אורך חיים לזקנים. רק שאני זוכרת את זה פשוט בתור להתיישב ולקום בלי עזרת הידיים._
זו תגלית של רופא מאמריקה הלטינית.
וזה די קשור לעובדה שהם יושבים שם על הארץ. לא לגמרי תקף לזקנים בתרבות המערבית, שמתיישבים על כסאות.
כאן לקריאה
כאן הדגמה
no]עוד הדגמה monetization[/po]=true

תודה!

מניסיוני, זה לא נכון באופן גורף
אני לא מדברת כמובן על רזון קיצוני בגלל גנטיקה או מאמצי הרזייה אלא על להיות במשקל שמקובל חברתית (שכמובן חסר כל משמעות, וגם שונה בין גברים ונשים מה שמכעיס עוד יותר...).

אני יכולה להבין את זה שלא כל אחד רוצה לתמוך במטרה הזו, בכל תנאי.
לדעתי, כאמירה כללית, ובהינתן שאדם לא מבקש תמיכה במשהו שמסכן אותו או את הסביבה - כאשר מישהו מבקש תמיכה ולא רוצים לתת מוטב פשוט לשתוק.
נכון שזה יכול להיות דיון פנימי מורכב (מה זה תמיכה? מה זה מסכן? ומה אם זה לא מסכן אבל נשמע אדיוטי? וכו' וכו') אבל אני חושבת שבינך וביני ברור על מה מדובר ולא חובה להתבחבש בנקודות האלה

מעבר לזה, ממה שאני רואה, רוב ההצהרות האלה בכלל לא מבקשות תמיכה. הן מבקשות להישמע בעולם כדי שהמצהירה תרגיש שהיא מתחייבת למשהו בפני מישהו. לראות בזה בקשה לתמיכה שלא קיימת, ואז לסרב באיזו דרך אקטיבית לתמוך, זה אעפס... לא משהו.

בשמת, תודה רבה!

בשמת, את יודעת איך מבטאים את השם שלו?
Araujo

לדעתי, כאמירה כללית, ובהינתן שאדם לא מבקש תמיכה במשהו שמסכן אותו או את הסביבה - כאשר מישהו מבקש תמיכה ולא רוצים לתת מוטב פשוט לשתוק.
אני איתך

אָרָאוּחוֹ

שליחה על ידי תמי* » 15 דצמבר 2016, 23:24

טלי, מתי התמרמרתי שהעולם לא בנוי לנוחיותי?
מודה שזה משעשע אותי. התלוננתי בעיקר על הבטן.
לא זה מה שהובן מהדברים שלי?
אני יודעת אכן להתלונן על העולם - אבל לרוב לא בענייני נוחות אלא בנושא עיוותים שלדעתי ניתנים לתיקון. אבל נדמה לי שלא כתבתי כלום שרשור לזה.

תמי, טלי כתבה -
תמי, אני לא מתיימרת לומר שזה באמת קורה אצלך. הדיון שהיה פה קודם הזכיר לי את זה אבל יתכן שלא בצדק.
לא חושבת שהיא התכוונה אליך...

בשמת, תודה רבה. ומצ'רה - גם

אני שואפת, ובינתיים גם ממש מצליחה, למלא את היום שלי בתנועה. אבל ממש למלא...
אני צועדת מוקדם בבוקר שעה שלמה שחלקה בעלייה תלולה, ובראש הגבעה עושה מתיחות. חוזרת ורוקדת שלושה שירים. עושה יוגה לפחות שעה.
אחר כך עולה על המסילה לעבוד על המחשב תוך כדי תנועה.
נכון, אחר כך אני נאלצת להשלים שעות בערב ובלילה של עבודה, אבל מכל מיני סיבות של איך שבנויים החיים שלנו זה לא בא על חשבון ילדים וזוגיות. זה בא על חשבון "זמן לעצמי" שמתקבל פשוט בבוקר.
אחרי שמונה ימים כאלה רצופים אני יכולה לומר שזה בפירוש משפר לי את איכות החיים, ממש בצורה משמעותית. גם הגוף שלי מתפקד יותר טוב וגם הנפש שלי הרבה יותר שמחה.
עכשיו נשאר להפוך את זה להרגל קבוע בכל יום שבו אני עובדת מהבית, ולמצוא לצד זה דרכים להכניס הרבה יותר תנועה בימים שבהם אני עובדת מחוץ לבית.

תמי, אכן לא התכוונתי שאת התמרמרת.

לדעתי, כאמירה כללית, ובהינתן שאדם לא מבקש תמיכה במשהו שמסכן אותו או את הסביבה - כאשר מישהו מבקש תמיכה ולא רוצים לתת מוטב פשוט לשתוק.
כך גם אני באופן אישי נוהגת, או לפחות משתדלת. אני יכולה להבין גם בחירות אחרות.

צילי, זה נשמע ממש מעולה מה שאת מתארת. גם אצלי קרה תהליך דומה (אם כי הרבה פחות רחב...) שבו התנועה נהייתה כיפית ומספקת והיא מבחינתי "זמן לעצמי". לי יותר נוח דווקא להכניס אותה בערב.

לי יותר נוח דווקא להכניס אותה בערב.
כן, בטח. עניין של העדפה אישית, כמובן.
אני מצאתי שיש שני חסרונות בולטים לערב. הראשון הוא שאם אני עייפה או סתם מעוכה מהיום המתיש אז אני לא עושה.
השני הוא שאם אני מתחילה את היום עם תנועה יש סיכוי גבוה בהרבה שתהיה תנועה גם בשאר החלקים של היום וככה זה לא מרוכז רק בנקודה הזו של הערב כשאני מתפנה לזה.
למשל, אתמול עבדתי עד ארבע וחצי בבוקר מכל מיני סיבות. מאחר וכבר הייתי בשוונג בעצם עבדתי כל הלילה על המסילה במקום על הכסא. אומנם במהירות אטית מאוד מאוד, אבל לא ישבתי.
אני די בטוחה, מניסיון קודם, שזה לא היה מתרחש ככה לו הגעתי לתנועה רק בערב.

המוקד שלי הוא תפישתי ממש. זזה, לא יושבת. וכאשר זה תקוע לי בראש אז זה בכל זמן שאפשר ולא רק כאיזה סלוט נקודתי שבו אני זזה.

שליחה על ידי תמי* » 16 דצמבר 2016, 20:54

איזה כיף נשמע לכי. צילי וטלי. אני מזדהה מאוד עם הצורך בתנועה והתחושה החיובית שהתנועה מכניסה לחיים, אבל לא מצליחה לשלב תנועה ועבודה בצורה מיטבית. אני מרגישה שיש ניגוד מהותי ועקרוני בין העבודה שלי ובין הצורך בתנועה, לא משהו שאפשר לארגן באופן טכני. העבודה דורשת ממני שעות (ויותר מדי שעות) של ריכוז שאי אפשר להעביר על מסילה. לא רק בגלל מקום העבודה, אלא גם בגלל האינטנסיביות של הריכוז והמשימות הנדרשות והתפוקה המתבקשת. (הנה עכשיו אני באמת מתלוננת על העולם שלא נוח לי (:

אני מרגישה שיש ניגוד מהותי ועקרוני בין העבודה שלי ובין הצורך בתנועה
אני חושבת שאת צודקת, בעיקר עם איך שנראה עולם העבודה היום. דיברנו על זה פעם, שיש שם הרבה פעמים משהו שמדכא דברים כאלה ודורש התמסרות שבאה על חשבון כל דבר אחר שמייצג "חיים" כמו משפחה, תנועה או תחביבים אחרים.
נראה לי חשוב לשים לב לזה, כמו שאת עושה. זה לא שהעולם לא נוח לך, זה שהעולם הזה לא הגיוני, אבל את בכל זאת אוהבת בו משהו מאוד.
במילים אחרות - במקרה שלך זה ללמוד לחיות עם פרדוקס מסוים ולקבל אותו.

ריכוז שאי אפשר להעביר על מסילה
זוכרת את הסרטון שלי צועדת על המסילה ששמתי בפייסבוק? השאלה הראשונה שקיבלתי שם היתה אם זה לא מפריע לריכוז.
אז ככה...
קודם כל - מתרגלים. דברים שפעם לא יכולתי לעשות על המסילה - היום אני כן יכולה. המהירות מאוד משפיעה. למשל, אתמול בלילה עבדתי על משהו שדרש המון ריכוז אז הורדתי את המהירות למשהו ממש מצחיק של 1 קמ"ש. עבדתי היטב אבל פשוט לא ישבתי. זה לא תנועה ענקית אבל זה עדיף על החלופה וזה בכל זאת תנועה במקום ישיבה.
בנוסף, לא ה-כל חייבים לעשות על המסילה. יש משימות שכן ויש כאלה שלא. אני בטוחה שהיום שלך לא מורכב רק מכתיבה תובענית ושיש לך המון משימות שזה כן יתאים להן. גם אצלי ככה.

אני שוב מעודדת אותך לנסות להגיד כן לדבר הזה. כן להשקיע את הכסף, כן לארגן את המשרד לזה, כן לנסות ולהתעקש על זה. זה שינוי מהותי לאיכות החיים של אנשים שעובדים על מחשב שעות ארוכות.
ואני מנחשת שאם אנחנו דומות, אז ככל שתזוזי יותר ותשבי פחות, כך הגוף שלך ממש יתמרד נגד דברים נטולי תנועה ואת תראי שבאורח פלאי דברים מסתדרים לך אחרת.

שליחה על ידי תמי* » 16 דצמבר 2016, 22:56

קוראת ומהנהנת - לגבי כל החלקים.
הביצוע מורכב. לא רק הסכמה פנימית נדרשת אלא גם התמודדות עם מרחב שאין בו מקום למכשיר כזה.
אבל חושבת על זה.

עוד מחשבה, תמי.
אם תתחילי לחפש, תראי שאנשים עושים שימוש בכל מיני דברים ולא רק במסילות. יש כל מיני סטפרים וכאלה, שגוזלים עשירית מהמקום ומאפשרים כתיבה בעמידה ותנועה, פשוט מסוג אחר.
בנוסף, יש היום להשיג במחיר גבוה מסילות מאוד קטנות שמחוברות לדסק עבודה וגוזלות חצי מהמקום שאת מדמיינת. שאלה של כסף בעיקר...

שליחה על ידי תמי* » 17 דצמבר 2016, 22:28

תודה, באמת שווה בדיקה מעמיקה.
באיזשהו מקום ברור לי שהנורמה הזו של ישיבה מול שולחן (ומחשב) המון שעות ביום - שהיום היא מציאות נתונה בהרבה עבודות - תעבור שינוי דרמטי. השאלה רק מתי (:
זה לא טוב ולא נעים, ויהיה ככ רווחי למצוא דרך אחרת שכוללת תנועה. (ושהיא לא מורכבת ויקרה).

הנורמה הזו של ישיבה מול שולחן (ומחשב) המון שעות ביום - שהיום היא מציאות נתונה בהרבה עבודות - תעבור שינוי דרמטי
נראה לי שווה להדהד את זה שוב, ולהדגיש

העולם מתי ישנה את זה. בינתיים, זה התפקיד של אנשים עם מודעות ורצון לשנות את זה בקטן, לעצמם, ובכך גם להציב דוגמה טובה לאחרים שלא מעלים את זה בדעתם או נמצאים בשלב הזה של הקול הפנימי שאומר "אי אפשר"

שליחה על ידי תמי* » 18 דצמבר 2016, 21:56

שומעת, מקבלת ומעכלת לאט לאט (:

הלוואי אמן גם אצלי. עדיין מנסה לפצח איך זה יקרה.

היפ היפ, הוריי! אני כה גאה בעצמי...
מי מכן שמתרגלת תנוחות הפוכות מכירה את זה שמתהפכים והואגינה נשאבת פנימה ואחר כך נאלצת לשחרר את האוויר החוצה באופן מביך למדי?
יו, כמה שנאתי את זה. אפילו כשאני מתרגלת לבד אני שונאת את זה, כי זו תזכורת כל כך מבאסת לחולשת השרירים שלי.
אז בהתחלה למדתי לשחרר את האוויר הזה בשליטה. כל הכבוד לי.
ואחר כך למדתי להיכנס לתנוחות הללו בשליטה כך שזה לא יפתיע אותי. כל הכבוד לי פעם שנייה.
ועכשיו... אני כבר מספיק חזקה בפנים בשביל שזה פשוט לא יקרה.
למי שלא חוותה או חווה את זה, קשה להסביר את גודל ההישג והשמחה.
אני משקיעה בעצמי מלא ונעים לי ממש לראות תוצאות ממשיות.

והיום רקדתי לי את האקראיים שלי (זה נורא נחמד, ספוטיפיי בוחר לי אותם מתוך השירים שלדעתו אהבתי ב 2016) וכל כך שמחתי לקבל בשיר מספר שלוש את אלה
בדיוק היה דיון בקבוצת הפייסבוק של הריקודים אם ג'אז זה רקיד או בלתי נסבל. מעבר לזה שהיו רק שתי אפשרויות אני מודה שהייתי המומה מעוצמת הדחייה שחלק מהאנשים מרגישים מול האפשרות של לרקוד על המוסיקה הזו.
היא הכי עושה לי את זה, מוציאה ממני איזה רוך ודיוק ותמיד תמיד - חיוך. מה עוד אפשר לבקש מז'אנר מוסיקלי?

בהחלט מכירה את התופעה שתיארת בתנוחות ההפוכות.
גם אני אהבתי לשחק עם השליטה בשחרור האוויר. כרגע אני בהרין אז פחות בקטע של תנוחות הפוכות...
ממש מגניב בעיני שהצלחת להגיע למצב שזה לא קורה!! אישית לא דמיינתי שזה אפשרי ולא ניסיתי להגיע לזה.
אם בא לך לפרט מעניין אותי מאוד לדעת איך זה קשור לחולשה של שרירים. לתומי חשבתי שזו סתם פיזיקה - אוויר נכנס אוויר יוצא.

לתומי חשבתי שזו סתם פיזיקה - אוויר נכנס אוויר יוצא
כשרצפת האגן בת 16 או במצב של... אז האוויר פשוט לא נכנס.

זה ממש מעניין,
אצלי גם במצב של... מסתבר שהאוויר מצליח להיכנס (אני שומעת אותו יוצא). קרה לי פעמים ספורות אבל קרה.
וכמה שזכור לי גם בשיעורי ספורט בתיכון הובכתי מעמידות נר בגלל האפשרות שאולי האוויר יצא.
אולי כל זה אומר שרצפת האגן שלי מאוד חלשה? ממש מעניין. לפי התפקוד הכללי של רצפת האגן שלי היא דווקא בסדר עם ההריון.

אולי כל זה אומר שרצפת האגן שלי מאוד חלשה?
מה פתאום, זאת ממש לא דרך לאבחן חולשה של רצפת אגן.
לא חוויתי אוויר שנכנס פנימה לפני שעברתי 3 הריונות, אבל גם היום כשזה כן קורה רצפת האגן שלי חזקה מאוד יחסית.

זו רחוקה מלהיות המומחיות שלי, אבל אני חושבת שצריך להבחין בין רצפת האגן עצמה לבין שאר השרירים שמחזיקים מסביב את המערכת שם.
לדעתי רצפת האגן יכולה להיות מחוברת היטב וחזקה, אבל השרירים יכולים להיות חלשים ובטונוס נמוך.
בתנוחות הפוכות רצפת האגן לא עובדת יותר אלא תלויה לה הפוך. אבל השרירים שמחזיקים מסביב אמורים לעבוד, ואם הטונוס שלהם טוב אז לא אמור להיכנס אוויר ככה.
אני עובדת על רצפת האגן וגם על השרירים מסביב, ואני חושבת שמה שקורה עכשיו הוא תוצאה של התחזקות השרירים.

כשרצפת האגן בת 16 או במצב של... אז האוויר פשוט לא נכנס.
בתור מי שלא עברה לידות, במקרים הנדירים בהם אני בתנוחות הפוכות, אוויר לא נכנס. למה שהוא יכנס בכלל? ואני לגמרי לא עושה כלום בשביל זה.

צילי, אם כבר אנחנו כאן, יש מצב להסבר מה שייך לרצפת האגן ומה לשרירים מסביב? ואיך זה היה נראה בציור או בתלת מימד מבחוץ, ואיך מרגיש מבפנים?
מחרפן אותי באופן מתמשך שאין לי צל של מושג מה זה בדיוק, על אף שאני רגילה לעבוד עם איסוף על סף האוטומטי שלה שלמדתי ביוגה. אני אוהבת להבין איך השרירים שלי נראים ואיך הם עובדים!

לבבית אהובה, לא הגזמת בכלל

אומנם למדתי טונות של אנטומיה, אבל מאחר שהמערכת הזו לא קשורה כמעט בשום צורה ישירה לעיכול אז זה לא בדיוק הצד החזק שלי

אני אסביר לך כמיטב הבנתי אבל ממש אקווה שתבוא לכאן מישהי שמבינה יותר ממני ותאיר אל עיניי כולנו כי יש מצב שאני מפספסת.
רצפת האגן היא רק "דבר" אחד. כמו ערסל כזה שתפוס בחוטים מכל צדדיו לשרירים ורקמה מסביב. אצלנו הנשים יש בה שלושה פתחים לרקטום, לצינורית השתן ולואגינה.
מעליה יושבים שאר האיברים שלנו והיא בעצם מחזיקה הכל היטב, אם מצבה מצוין. ואם מצבה לא מצוין, והחוטים שמחזקים אותה לצדדים נמתחו יותר מדי ולא חזרו למצבם הקודם, או שהשרירים שהיא מחוזקת אליהם חלשים (או גם וגם) אז... פחות כיף.
בנוסף, גם מתחתיה יש לך שרירים, סביב הואגינה והרקטום, ואת יכולה ממש להרגיש את הפעולה שלהם כשאת מכווצת היטב פנימה.
בכיווץ שאת מכירה גם רצפת האגן נשאבת למעלה, אבל גם השרירים סביבה, מתחתיה ומעליה ומצדדיה - עד רמה מסוימת.

עוזר? לזה התכוונת בשאלות ששאלת?
מוזמנת לשאול עוד אם כל ה"קחי בעירבון מוגבל" הזה מתאים לך

מתאים מאוד (-: רק אכן מעלה עוד שאלות (-:
ערסל - חזותית, את מדמיינת את זה כמו מן ערסל הפוך, הקעור שעליו יושבים ממוקם כלפי מטה, לפתחי הגוף, והקמור - למעלה?
מצב לא מצויין - זה בעצם החוטים שמחזיקים אותה? או השרירים מסביב? לא היא עצמה?

ובעיקר - לא יודעת האם תוכלי לענות לי, כי זה אצלי בגוף - כשאני אוספת רצפת אגן, אני אוספת כמו שלימדו בפילטיס וביוגה (איינגר) מן איסוף עדין בתנועה כלפי מעלה, שמתחיל מהנרתיק, ואם עושים אותו קצת יותר אינטנסיבי ולא רק בקטנה הוא מורגש מאוד ברור, אם כי עמוק וקטן, גם באזור הבטן, מן הסתם השרירים העמוקים שם, ומרים קלות את הצלעות.
אז אם יש שרירים גם מתחת לרצפת האגן, איסוף של הנרתיק זה איסוף של הרצפה או של מה שמתחתיה.. ?
ולמה לא מסבירים את כל זה..?
לפני שהכרתי את האיסוף העדין הזה, הכרתי דימויים שלא עבדו טוב בשבילי - כיווצי נרתיק נוסח קיגל או דימויי פילטיס נוסח כמו להרים טמפון, כמו מעלית שעולה. הרגיש לי מידי שיעור ספורט, בנות 30 כפיפות בטן.. מן מכאני כזה.

אני מכירה גם מסוגים אחרים של יוגה מולה בנדהה, שמעולם לא הבנתי אותו עד תומו, ומה שכן הבנתי מההנחיות מתמקד יותר באזור הרקטום. אז גם זה אולי לא הרצפה עצמה אלא מה שמתחתיה?

אה, והערסל הזה - ממוקם בתוך הגוף בכיוון מקדימה לאחורה? לא מצד לצד?

הערסל הוא עגול ולא בצורת בננה כמו ערסלים אמיתיים. הוא ממוקם באמצע.
כאשר את לוקחת נשימה והסרעפת שלך נדחקת למטה, גם הוא נדחק למטה ואז הוא כמו קערה (אם את מסתכלת עליו מכיוון הראש שלך כלפי מטה). כאשר את נושפת והסרעפת שלך עולה למעלה, גם הוא עולה למעלה בחזרה.
כאשר את שואבת פנימה את השרירים סביבו בזמן נשיפה, הוא יכול להגיע גם למצב קמור.

רצפת האגן יכולה להינזק בעצמה. למשל אצלי, יש לה שני קרעים, אחד בצד ימין ואחד בשמאל, משתי הלידות האחרונות שילדתי. יכול להיות שאיזו חולשה שם של החיבורים התחילה אפילו קודם. קשה לדעת.
אז גם הערסל עצמו יכול להיקרע, גם החוטים שמחזיקים אותו יכולים להימתח מדי או להיקרע, וגם השרירים יכולים להיות בטונוס נמוך או חלשים. כל אלמנט כזה תורם לחולשה כללית באזור ולהיחלשות ההחזקה של הערסל הזה את מה שמעליו.

למיטב הבנתי, איסוף של הנרתיק עצמו הוא הפעלה של שרירים שממוקמים מתחת לרצפת האגן. ככל שאת מתקדמת בשאיבה הזו למעלה כך את תגייסי יותר שרירים שנמצאים בגובה רצפת האגן ומעליה. זה הכל עוטף מסביב. זה מרכז הגוף שלנו וזה מה שאמור לייצב אותנו.
שימי לב שבכיווץ עמוק מאוד את אפילו תרגישי את שרירי הגב התחתון.

הרקטום בחלקו גם נמצא מתחת לרצפת האגן, אבל שוב - אם תכווצי היטב כבר תגיעי גבוה יותר כי התעלה שלו עוברת דרך רצפת האגן.
אגב, זה גם חלק מהעניין, כי רצפת האגן היא אומנם ערסל, אבל לא מלא. שלושת הפתחים שיש בה אצלנו הופכים אותה לפגיעה.
מי שממש מיומנת בתירגול הזה של רצפת האגן תדע להפריד בין כיווץ של הרקטום לכיווץ של הנרתיק.
אני אישית עוד לא הגעתי לשם. אני מכווצת ואוספת הכל ביחד. אם אני מאוד מתרכזת אני יכולה להפריד פחות או יותר, אבל לא להגיע לאותו עומק של כיווץ שיהיה לי אם אכווץ הכל ביחד.

תודה רבה!!! ההסבר שלך ממש ממש ברור.
הרצפה עצמה, הערסל, היא שריר, נכון?
מעניין שאת אומרת שהפרדה בין הנרתיק לרקטום דורשת מיומנות. אם אני ממוקדת באיסוף הנרתיק, לרוב לא ארגיש בכלל את הרקטום. אלא אם כן אני נכנסת לאיזה אובר מודעות. לעומת זאת אם אני ממוקדת בניסיון "לסגור" את הרקטום (המילוליות של מולה בנדהה), כן יווצר כיווץ גם בנרתיק. ואז קשה לי להפריד ביניהם. בכללי עבודה עם אזור הרקטום לא חביבה עלי..
ועכשיו אני נזכרת שאכן בתחילה התקשיתי להפריד בין כיווץ נרתיק לכיווץ בישבנים, כיווץ חיצוני לגמרי.
אז אולי בכל זאת יש דברים שהגוף שלי טוב בהם.. (רציתי לכתוב יודע. שיהיה לא שיפוטי. אבל זה פשוט לא נכתב. ברור שיש דברים, רבים מאוד מאוד, שהוא יודע!!)

כל הנושא של טונוס מדבר אלי מאוד בכללי. טונוס בכל הגוף.
להרגשתי, לא מדברים בכלל על מבוגרים עם טונוס נמוך. כאילו זה עובד לבד בגיל 18, עם או בלי טיפול ואבחון ו.. לא יודעת.
אז אני מוחה. (-: בינתיים בשקט, רק ביני לביני. (-:

הרצפה עצמה, הערסל, היא שריר, נכון?
מארג של שרירים קטנים בעלי תפקידים שונים.

ועל כל השאר - חיוך רחב ולבבי (עוד אין סמיילי כזה, תדמייני).

טונות של מידע מועיל על ידי אחת הנשים שהובילו את התחום בישראל
http://pelvicfloor.co.il/new/fathers/artical19.html

[-: שולחת אחד גדול חזרה.
יופי, תודה!!
מה שנקרא: עכשיו הבנתי.

עוד הרהור רצפת אגן אחרון:
בעקבות השיחה פה גיליתי, שאם אני חושבת על האזור של הרקטום במושגים של איסוף ולא במושגים של כיווץ או "לסגור", זה מרגיש לגמרי לגמרי אחרת. ומגיב לגמרי אחרת.
קודם כל, זה מגיב. חוץ מזה, יש שם מייד יכולת הפרדה לא רעה בכלל. לטעמי לפחות. העיקר - זה לא מרגיש מעצבן ובלתי נסבל אלא מתקשר איתי. וחוץ מזה שקורה משהו מגניב - שני הישבנים אוטומטית נצמדים אחד לשני, בלי שאני עושה כלום - רק חושבת איסוף. מה שלגמרי מרגיש כמו "סגור", שזה המילוליות של המוחה בנדהה, להבנתי.

מה שמוביל למחשבה - כנראה שאני אדם יותר אוסף ופחות מכווץ. (:
מה שמאוד מתחבר לחוסר האהדה הכללי שלי להפעלת כוח מכאנית על הגוף. (: אלא אם כן זה בפיזיותרפיה טובה, שהיא אמנם מאוד מכאנית לטעמי אבל מאוד ספציפית וממוקדת ומאוד מותאמת ואז בקלות אני נשאבת לשתף איתה פעולה.
ואולי זה פשוט אותו חוסר אונים מול הנצח, של הילדה שכל כך רצתה ליצור בחימר והתחננה לגננת שתלוש לה את חומר הגלם כי האצבעות שלה באמת שלא היו יכולות. החוסר אונים מול הנצח כשאומרים עכשיו כולן שלושים כפיפות בטן ויש אחת שמרגישה רק את הגב. ולא מבינה איפה בכלל השריר שכולם מדברים עליו.
החוסר אונים מול הנצח של להכין שתי פשטידות בו זמנית במטבח קטן ואחר כך לנקות את הכל. ולהרגיש את הגב, ואת הרגליים, ואת.. עוד שנייה קורסת ותיכף באים האורחים וצריך לחייך. (:
חוסר אונים מול הנצח כשהכל בריא לכאורה ובכל זאת משהו שם לא מתפקד.
בלוויית תחושת חוסר ההבנה העמוק בגוף על מה כולם מדברים בכלל, איפה זה השריר הזה ואיך בדיוק לשים חימר.
זה הכל מרגיש אותו דבר, הפעלת כוח גס תוך מאמץ הרבה מעבר לגבולות הנוחות והנעימות שמרגישה מאוד לא יעילה, לא אפקטיבית, לא מגייסת את השרירים הנכונים ובשורה התחתונה לא חזקה מספיק למרות המאמץ שמעבר ליכולת.
וההשוואה לאחרים שכולם כן מצליחים והפעלת הכוח הזו פשוט לא אפקטיבית במציאות, לא יוצרת את השינוי, החימר לא נילוש ואי אפשר לעבוד איתו.