איך לדבר עם מתבגר

שלום
יש לי בן בגיל ההתבגרות בן 14 שפשוט משגע אותי, מסתובב עצבני כועס כל הזמן ומלא דרישות כמו תעשילי, תתני לי, תקני לי וכו' בסה"כ בביהה"ס הוא תלמיד טוב אבל כמובן שזה לא שייך. אני מרגישה חוסר כבוד מוחלט אליי לא מקשיב לי במיוחד , מחליט על דעת עצמו שלא ללכת לביה"ס ועושה לעצמו יום חופשי באמצע השבוע.
כבר שקלתי להעבירו לפנמיה דבר שמעט "מפחיד" אותי כי שם יהייה לו יותר מידי חופש ולך דתע מה יקרה.
כבר אין לי מושג מה לעשות, הסכמים ושיחות שיקוף של דבריו כבר לא עובדים איתו קבלת יעוץ מבחוץ הוא לא רוצה מה עושים.
שתבינו הסנדלר הולך יחף בהכשרתי אני פסיכולוגית עוזרת לכולם ולי קשה לעזור לבני.
אשמח לקבל רעיונות , דרכים וכו'
רותי חי

שלום לך רותי.
מה שאני קולטת בדברים שלך זה את ה"חוסר" של שניכם.
אצלו זה: תעשילי, תתני לי, תקני לי הוא מרגיש סוג של חוסר. משהו חסר לו מבפנים , הוא מבטא את זאת בביטוי של דברים חיצוניים שהוא צריך, וזה לא קשור אלייך

ואת מרגישה חוסר כבוד מוחלט אליי אני מאד מבינה את ההרגשה הזו. חונכתי וחינכתי לפי "אמות מידה" שבהם ל"כבוד" היה כבוד.... דרשו ממני ודרשתי מהבנות שלי כבוד. מהעניין הזה רק יצאתי יותר מתוסכלת. לא אלאה אותך. רק אומר שעברתי תהליך והיום אני מכבדת את עצמי ומתוך כך אני מקבלת פירגון ותמיכה מצד שאר בני המשפחה שגם מכבדים יותר את עצמם.

מה שנכון לעשות הוא לזהות מה קורה אצל שניכם "באמת". אם הדברים מדברים אלייך אשמח להמשך השיח.

לא נעים
מצד שני עוד יותר לא נעים להיות בן 14
כל הגוף בוער במשהו שהוא לא בדיוק חרמנות אבל קרוב .
אף אחד לא מבין אותך ,
העצה היחידה שיש לי לי להורים למתבגרים היא לזכור שההרגשה הבסיסית שיש בגיל הזה היא "שאף אחד לא מבין אותי"

שלום
תודה על התיחסות היה נחמד לשמוע עוד אנשים בנידון.
אשמח לקבל עוד דעות ורעיונות.

רותי.

רותי, האם לך יש כבוד לבנך?
מה הבעיה שלא ילך לבית ספר?
אולי מה שהוא זקוק לו זה חופש מבית ספר ומציפיות שלך ממנו?
אולי אם תקטיני את רצונותיך ממנו הוא יקטין את רצונותיו ממך?

גיל העשרה ידוע לשימצה.
תקופה בה ההורמונים משתלטים על החיים.
בלבול, מבוכה וחוסר מרוצות. חוסר ודאות לגבי העתיד ולגבי ההווה המשתנה מרגע לרגע.
אני ספקנית אם ילדים שגדלו לפי עקרון הרצף האינטראקציה איתם יותר קלה.
אני רוצה להאמין שטיפה בכ"ז יש הבדל - הם פחות הרסניים כלפי עצמם.

אמא שדורשת כבוד מילדיה - האם היא יכולה להגיד לעצמה שהיא נתנה להם את כל הכבוד כשהם היו קטנים?
האם היא מעולם לא העליבה אותם?
לא הייתה קצרת רוח כלפיהם?
לא הייתה עסוקה מדי בשבילם?
דיברה אליהם בכבוד?
מילאה את בקשותיהם?

המלצות: הספרים של מייזליש ופייבר. הספרים של דני לסרי.

חגית , בעברי חטאתי בחלק גדול ממה שציינת כאן. כשנוכחתי בכך הייתי מלאה ברגשות אשם וביקורת עצמית. משתדלת כיום לקבל את עצמי כמו שאני ו באופן טבעי אני גם יותר סבלנית, סובלנית ,אוהבת ובשום אופן לא מושלמת.

אמא שדורשת כבוד מילדיה

השאלה אם אי אפשר לבקש לפחות שישתדלו.

השאלה אם אי אפשר לבקש לפחות שישתדלו
המונח הזה " להשתדל " - פירוש שלי לכך הוא שיעשו אפילו שהם לא רוצים באמת.
הילדים מאד משתדלים בהרבה דברים. קורה שאנו כהורים לא רואים זאת. במקרה הזה של להשתדל לתת כבוד להורים לפעמים זוהי משימה בלתי אפשרית עבור הילדים. כשאין ממה אי אפשר לתת. ז"א ילד יכול לכבד את האחרים רק מתוך תחושת כבוד שיש לו אל עצמו.
ובכלל להשתדל ו כבוד אם תבדק/י מהיכן באים המושגים האלה קרוב לודאי שתגלי שאת גדלת איתם וגם את/ה היית צריכה להשתדל ו לתת כבוד קודם לאחרים ורק אח"כ לעצמך.
אם הופכים את הסדר הזה שהוא מלאכותי הכל הופך להיות טבעי.
ומה שיפה זה שאף פעם לא מאוחר .

אני גם אמא לבן 14 ומההתבוננות שלי בו (כשאני לא רותחת כמובן) אני נזכרת בתקופת ההתבגרות שלי.
הבילבול , ההורמונים המשתוללים, הביישנות הקיצונית בחוץ, פריקת התסכולים בבית (אוי-אמי המסכנה...).
נכון שכל אחד שונה ומוציא אחרת את העצבים, אבל, כולם רק רוצים שתעזבו אותם במנוחה ומאידך-תהיו לרשותם בכל רגע נתון.

מתכון שהמצאתי(ואף אחד לא חשב לפניי)- אהבה, אהבה, ועוד אהבה. מינימום דרישות, מקסימום שיחות לב ולשוחח גם עם החברים שלו.

למי?
אני מרשה לעצמי להתפרע לגמרי: את המלה חוצפה המציאו המבוגרים כדי להסוות את חוסר היכולת שלהם להתמודד עם התנהגויות שונות של ילדים.

רותי חי אני איתך! מבינה אותך לגמרי. זה די מפחיד שהילד שלך 'הופך' ל'מפלצת הקופצת'

.. אבל יש מה לעשות ע"מ להקל.
קודם כל תזכרי שלו יותר קשה מאשר לך. נורא מפחיד להיות בגיל ההתבגרות כשששדים משתלטים עליך מבפנים. אומרים שעד גיל ההתבגרות הילד רואה עצמו במרכז העולם, עולמו רציף וברור והוריו לא פחות ממושלמים.. בגיל ההתבגרות הרצף הזה נשבר, נכנסת החשיבה הביקורתית וההורים הם פחות מקור לנחמה.
זה יוצר אצל המתבגרים פחד וחרדה.
מה אנחנו צריכים לעשות?
לדעתי לקבל יותר את הסערות האלה ולא להיגרר אחריהם ולהיכנס ללחץ מכל גל שעובר עליהם. אנחנו צריכים להקרין בטחון ושלווה (אני יודעת- קל יותר להגיד מאשר לעשות... גם לי יש מתבגרת). להחליט עם עצמנו על סדר עדיפויות- יש דברים ששווה יותר להתעקש ויש פחות. לי באופן אישי מפריע סגנון דיבור מזלזל ועל זה אני יחסית מתעקשת. אני תמיד משתדלת להסתכל מתחת לפני הדברים- מה באמת מטריד אותה. וברגעים הרגועים אני משתדלת להיות קשובה ולתת הרבה חום ומגע. חשוב מאוד להמשיך ולהחמיא להם, כמו עם בני זוג- לא לראות ת'חלקים היפים כמובנים מאליהם.
בנוסף- אחד הקשיים הוא המראה החיצוני. אני ממליצה לא לפטור כלאחר יד את תלונותיהם כי הם באמת מרגישים רע עם עצמם. שוב להקשיב ולהחמיא כמה שרק אפשר.
אחרון חביב- לזכור שזו תופעה נורמלית ולמרות הקושי זה שלב חשוב בבניית הזהות במעבר מילד למבוגר. אם כך- כדאי לנו לתת מודל הורי טוב. בסה"כ זה גם גיל מרתק ושווה לנו לשמור את עצמנו בתמונה כמה שרק אפשר.
אחרון אחרון חביב- ספר טוב בנושא " הורים-עשרה הדרמה של הורים למתבגרים" / דור הררי.
בהצלחה

אשמח אם לדף הזה יהיה המשכיות ודיון פורה מאחר ואחד הדברים הבולטים בקהיליית באופן טבעי הוא שהדיונים נסבים בעיקר על גילאים קטנים יותר.
הילד שלי הוא בן 11 וחצי, לכל הדיעות, בעידן של היום זהו תחילתו של גיל ההתבגרות. אין לי שאלה ספציפית אבל הייתי שמחה להתחלק בחוויות עם אנשים שיש להם ילדים בגילאים דומים או קרובים.
האם זהו גיל ששכחנו כבר את באופן טבעי ובכלל מה טבעי בגיל הזה, הרי הוא מלא תהפוכות, שינויים.
אחד הדברים שמאפיינים את הבן שלי בתקופה זו היא הסתגרות מסויימת, ביישנות ,והוא עדיין (רחמנא לצלן) לא מביע עניין בבנות המין השני.
אשמח לקבל תגובות

אהלן נירי

הילד שלי הוא בן 11 וחצי, לכל הדיעות, בעידן של היום זהו תחילתו של גיל ההתבגרות
מצד אחד הוא כבר בן 11 וחצי ומצד שני- הוא רק בן 11 וחצי. זה אכן היום תחילת גיל ההתבגרות אבל באותה שכבת גיל יש פערים מאוד גדולים. יש פערים בין הבנים לבנות (הן בד"כ מתחילות קודם) ויש פערים בין הבנים.
יש שינויים שחלים במישור הפיסי, הרגשי והחברתי. לא תמיד יש הלימה בין כל ההיבטים. יכול להיות נער/ה מפותחים פיסית אבל רגשית עדיין מאוד ילדותיים.
אני חושבת שבגיל שלו זה ממש בסדר לא להתעניין בבנות (אגב, בעיני זה בסדר בכל גיל...) בקיצור הוא עדיין מאוד צעיר.
לגבי ההסתגרות- זה חלק מתהליך טבעי של אותו רצון ליצור "אני" מופרד מהסביבה, מהמשפחה ומההורים. רק כדאי תמיד להיות עם האצבע על הדופק. מצד אחד לכבד את הצורך החדש (האם הוא חדש?!) להתבודד ומצד שני לא לאבד קשר עם 'חללית האם'. ז"א את צריכה עדיין לקרב אותו אליך בצורה יזומה. ליזום איתו שיחות ורצוי שלא תהיינה מיד 'פולשניות'. כדאי לדבר על נושאים/אנשים/סיטואציות אחרות ולאט לאט בצורה מעגלית להתקרב אליו.
אני מציעה לך לקרוא מה שכתבתי למעלה כי כתבנו בדיוק באותו זמן.
דבר אחרון- הילדה המתבגרת בתוכי תמיד שמחה לגלות הורה אכפתי שכמוך

אני רואה שהדיון ממשיך, לשמחתי, אז אני מעלה עוד הרהורים/תובנות והתלבטויות:
אחת התכונות שגיליתי בעצמי- היכולת לשוחח עם חבריו של בני. אני לא מראיינת (ז"א הם לא יכולים לענות כן/לא בלבד). הם מספרים לי דברים שלא מספרים
לאמהות שלהן (שהן בדר"כ החברות שלי) ואז אני יכולה להעביר דברים חשובים להן. אסור שהבנים ידעו על זה!!
ביררתי עם בני האם יש לו גם "אמא של חבר" כזאת והוא אמר לי שכן. נראה לי דבר מאד חשוב.

חוץ מזה, עכשיו, כשבני גדל במהירות מדהימה, אני פתאם מזהה את סגנון דיבורו של בעלי יוצא מפיו. ציני, מלגלג, לא מדבר על רגשות, מוציא אותם רק
דרך כעסים. ניסיתי לשוחח על-כך עם בעלי. שישים לב יותר למה ואיך כי הבן מחקה אותו.
בעלי דוקא מבסוט מהעניין.
יש למישהי רעיון/הצעה מה לעשות או האם להניח לדברים??

תודה ענת

רוזמרין

_בעלי דוקא מבסוט מהעניין.
יש למישהי רעיון/הצעה מה לעשות או האם להניח לדברים??_
הבנתי שבעלך מבסוט שהבן מקבל תכונות של מאצ'ו ישראלי. האם הבנתי נכון?
אם לא- דלגי עלי...
אם כן- אני חושבת שכדאי וחשוב להעיר אבל במינון בזהירות ובחוכמה (ושוב- קל לומר קשה לעשות

. למה אני מתכוונת?- תהליך השינוי שעובר על הילדים מכניס את כל המשפחה לשינוי. מכיוון שגיל ההתבגרות מרגיש כמו סערה אנחנו בד"כ מגיבים קשה לשינוי. פתאום יש בבית ילד סוער/מופנם/גראמפי/מתלהבן ולנו ההורים בא 'למחוק' את ההפרעה.
למעשה, כל הזדמנות לשינוי היא מבורכת. זה מעמיד אותנו בפני הצורך לאשרר או לבטל תפיסות וסדרי עולם שכבר נהיו אוטומטיות.
לדוג'- כל עוד הילד היה קטן לבעלך פחות היה אכפת אם הילד מפגין התנהגות ילדותית. עכשיו הילד מתחיל לגלות סימני מאצ'ואיות בעלך מרוצה ואת מתחלחלת..
השינוי מעמיד אותך אל מול הבחירות שלך- האם אני רוצה בעל כזה? איזה מין גבר אני רוצה שהבן שלי יהיה? איזה מין אישה אני? איזה תכונות שלי אני מראה ואיזה אני לא מאפשרת לעצמי? וכו' וכו'
לכן- יש מה לעשות. לדעתי, את צריכה כמה שיחות רענון עם בעלך. לא מהמקום שרק את צודקת והוא טועה לחלוטין. מותר לו להחזיק עדיין בדעותיו. זה 'עובד' בשבילו והוא סבור שזה טוב לבנכם. זה לא אומר שאת צריכה לחלוטין להרים ידיים. יכול להיות שהוא פועל מאוטומט ושאם תסבי את תשומת לבו עוד פעם פעמיים הוא יבין שללהיות מאצ'ו יש מחיר. תנסי להיזכר אם היתה סיטואציה בחייכם המשותפים שהנטייה שלו ללגלג עמדה לרעתו.
תשתדלי לעשות כמה שיחות כאלה שלא בנוכחות הבן. לפי תפיסתי מותר שלאמא ואבא לא תהיה תמימות דעים בכל ענין. לכן, אם תגיעי למבוי סתום תמיד מותר להזכיר לבן שאמא חושבת שמותר וחשוב להפגין רגשות ושאבא לא. @}
נירי - בכייייף

ענת ב פ יקרה
תודה על התגובה המהירה וכן, לזה התכוונתי(מאצ'ואיזם).

האם אני רוצה בעל כזה? איזה מין גבר אני רוצה שהבן שלי יהיה?

יש לי אכן בעיה עם חלק זה של בעלי. אמנם הוא לא מאצ'ו טיפוסי (כי הוא שותף מלא מלא מלא בנטל הבית ואני יודעת להעריך את זה), אבל
הקטע של "לא לדבר על רגשות" קיים אצלו בצורה חריגה אפילו ביחס לגברים אחרים.
היות ואנחנו משפחה "מטורללת" שמדברים ומתווכחים וכועסים ומתנשקים ליד הילדים אז בני מודע לביקורת שלי בעניין ההסתגרות וחוסר
תקשור. באכזריותי הרבה אמרתי לו שאם הוא לא ילמד לשוחח, להחצין, להראות רגש- הוא עלול לקבל בחורה הראויה לכך.
קיבלתי בומרנג מבעלי שאם כך- איך הוא קיבל אותי? צודק, מה לעשות? העניין הוא שהיום זו בדיוק הסיבה שהרהורי פרידה עולים אצלי על הפרק.

איזה מין אישה אני?

כאן, העניין מסתבך. מה שהייתי פעם והתאים לי אז (או שחשבתי שאצליח "לפתוח" אותו) ממש לא לעניין היום.
כל-כך מייבש לחיות עם זומבי. לגבי הרחבה-נראה לי שהדף לא מתאים לזה אבל יתכן ואפתח בקרוב דף כזה (השאלה שלך ככותרת).

בכל מקרה-תודה לך ואשמח לעוד....

רותי חי - עברתי שוב על הדף וראיתי שאת פסיכולוגית..איך פספסתי משפט כ"כ חשוב?! ואני מסבירה לך מה זה גיל ההתבגרות. סליחה.

קטונתי, אבל אולי בדיוק זה העניין. ז"א אין מה לעשות מרוב עבודה לא תמיד אנחנו מספיקים לעשות לביתנו. יש לך אפשרות להוריד הילוך בעבודה? הלא זה ברור שאם תעבדי פחות יהיה לך יותר זמן להיות בבית בשבילו. תהיי יותר פנויה אנרגטית להקשיב לו ולספוג בקלות יותר את השגעונות שלו.
אם יש לך בנזוג- אולי הוא יכול להיות יותר בבית? והאם בבית יש גם צחוק ושמחה?

_אחת התכונות שגיליתי בעצמי- היכולת לשוחח עם חבריו של בני. אני לא מראיינת (ז"א הם לא יכולים לענות כן/לא בלבד). הם מספרים לי דברים שלא מספרים
לאמהות שלהן (שהן בדר"כ החברות שלי) ואז אני יכולה להעביר דברים חשובים להן. אסור שהבנים ידעו על זה!!
ביררתי עם בני האם יש לו גם "אמא של חבר" כזאת והוא אמר לי שכן. נראה לי דבר מאד חשוב._

את התגובה שלי המוקדמת שלי כתבתי כי לפתע הזדהתי עם הילד של רותי. נזכרתי איך היה להיות בגילו (זוועה בעיקר משום שאתה /אני הייתי מוקף במבוגרים סתומים).
והנה שוב אני מגיב מאותו מקום, רוזמרין מה שאת כותבת פה ואני ציטטתי הוא בעיני לא ישר ולא הוגן. ההתנהגות הזו היא התנהגות חסרת כבוד. האם את היית רוצה שיתנהגו אליך כך? אני מתנצל על התקיפות, אין לי דרך אחרת להביע את הדברים. (ואני כן חושב שהידידות עצמה בין האמהות לילדים היא מגניבה)

רוזמרין מנסיון אני יודעת שדברים ברוח הזאת אפילו מינימליסטים של העברת מידע בין הורים ללא ידיעת הילדים עלולה לגרום למשבר אמון רציני ביותר בין הילד להוריו.
אלא אם כן הילדים הביעו הסכמה לאחר ששאלת את רשותם לשוחח עם הוריהם.

האם עד כדי כך אני לא מובנת?
לא מדובר על סודות "אפלים" של חברי בני. נסו להזכר בתקופת התבגרותכם.
נכון שכשניסיתם לדבר עם ההורים או לספר להם משהו- תמיד היה להם מה להגיד/לבקר/לייעץ?

כשאני משוחחת עם חבריו של בני, אין לי עמדה שיפוטית(וציפיות) כלפיהם ולכן רמת ההקשבה שלי גבוהה בהרבה.
כן, אם יש משהו שחשוב שההורה יהיה מודע לו- אני אגיד. לרוב, ההורים רק שמחים שיש לילד שלהם מקום שנוח לו לספר (בדיוק
כפי שאותי משמח שלבני יש).

הדגש שלי הוא לא על "אפלים" אלא על "סודות".
השוואה ראויה היא האם היית מדברת עם חברה שלך והיא היתה מספרת לך בדיסקרטיות או סתם ללא הגדרה אפילו, סתם משהו שהוא ביניכן וברור שהוא ביניכן, האם להעביר את זה הלאה אין זה קצת לבגוד באמון שניתן בידיך?

אל דנטה
אני מסכימה איתך. לא לזה התכוונתי. אם יבוא מישהו מהם ויספר לי משהו באופן דיסקרטי-זה ישאר אצלי!
אני מדברת על משהו הרבה יותר טריוויאלי. הם מספרים לי חוויות מצחיקות או נחמדות, קטעים על ילדים מהכיתה,
טיולים וכו'. אני בדר"כ מפתחת את השיחה כך שהם מפרטים יותר. האמהות שלהם אומרות שלהן הם לא מספרים
כלום (או יותר נכון, נוהמים משהו מתחת לשפם) ולדעתי זה כי אנחנו כהורים מקשיבים בצורה שיפוטית.
לכן, אני שמחה שגם בני הנוהם מוצא אוזן קשבת אצל אם אחרת.
חילופי אזניים (על בסיס חילופי זוגות)

אני אמא לשני מתבגרים או יותר נכון מתבגר ומתבגרת.
המתבגר שהוא גם המבוגר מבין שניהם עובר התבגרות קלה, ללא מרידות, מאוזנת, מאושרת בכל התחומים -החברתי, הלימודי וביחסיו עם הסביבה ואיתנו ההורים - בקיצור רק נחת. אחותו בת ה-12.5. עוברת תקופה סוערת ביותר. קשה לה להתרכז בלימודים ויש תלונות מהמורים. נוטה למצבי רוח, תמיד האשמה בהורים, מורים וכו'... המון ויכוחים על סידור החדר שלה, השלכת כביסה לסל, סידור ילקוט ביה"ס (ושלא ישמע שאנו קפדנים, מדובר על סידור פעם ב... שהמצב כבר בלתי נסבל).
הגרוע מכל שהיא לא אומרת לנו אמת או בקיצור משקרת לנו ההורים שלה.
דיברנו כבר אין ספור פעמים ואין שום שינוי (אולי לרעה). ניסינו לעשות הסכמים בע"פ ובכתב. האמת שאני כבר לא מאמינה לה. אין לי אמון במה שהיא אומרת ואני לא יכולה לסמוך עליה בכלום. אני דואגת לה. היא נפגשת עם נער קצת יותר מבוגר ממנה. הם נפגשים בסתר (לאחר שביום שישי היא הביאה אותו אלינו הביתה ב2:00 בלילה והסתגרה איתו בחדרה )אני דואגת לה, דיברתי איתה על הסיכונים ועל זה שהיא צריכה לעשות רק מה שטוב לה ולשמור על עצמה אבל אני יודעת שאפשר להשפיע עליה בקלות . אנחנו מתלבטים בדרך שעלינו לנהוג כדי להגיע אליה, לסמוך עליה, ושתיהיה ביננו תקשורת אמיתית ושתוף פעולה. עצות בבקשה.

מצד אחד חשוב שהיא תדע שאת נמצאת שם בשבילה ושהיית רוצה שהיא תיידע אותך במה שעובר עליה. מצד שני הנפרדות הזו חשובה לה מאד. זה מין צורך כזה להתנסות ושהדברים שלך יהיו רק שלך. אני מציעה לך לשוחח איתה לשאול אותה אם היא צריכה עזרה -כל הזכויות שמורות ל יונת שרון <בדף יחסי אחים (-: > . לפני כן אולי כדאי שתעשי חושבים עם עצמך. אני (כמורה לשעבר ) הייתי מציעה לך להשאיר את כל נושא הלימודים על אחריותה אלא אם היא צריכה את עזרתך. כאשר היא תרגיש שאת באמת נמצאת שם בשבילה התקשורת ביניכן תשתפר פלאים.
החדשות הטובות-כאשר התקופה הסוערת הזו תיגמר, את תגלי אדם בוגר שיודע שלא חייבים להיות מושלמים.
, ללא מרידות, מאוזנת, מאושרת בכל התחומים -החברתי, הלימודי וביחסיו עם הסביבה ואיתנו ההורים - בקיצור רק נחת.
זה מה שאני חשבתי על הבת שלי עד שהתברר שהיא צריכה עזרה מבחוץ כדי להסכים שהיא לא חייבת להיות מושלמת. אבל זה לפעם אחרת @}

אהלן אמא ל שניים
קראתי מה שכתבת ואני חולקת איתך את התרשמותי. לפי תאורך את הילדים לכל אחד 'תפקיד' מאוד מוגדר. הבן=ילד טוב ואילו הבת=ילדה רעה. כביכול שניהם הלכו לקצוות.
לי נראה שבגיל ההתבגרות זה די 'מתבקש' שהילדים יתמרדו, לפחות קצת. אז במקרה של הבן שלך- יתכן שהוא פשוט יתמרד בקרוב. אם לא- צריך לבדוק למה הוא לא מאפשר לעצמו להיות מדי פעם קצת 'ילד רע'. האם הוא מופנם או לא מספיק אסרטיבי. לפעמים דווקא חוסר המרידה יכול להדליק נורה אדומה. למה הוא פוחד לצאת קצת מהמסגרת?
לגבי הילדה- אני מסכימה עם חני בונה שיש להשאיר לה את ההחלטה מה לעשות עם הלימודים. לדעתי על ההורים תמיד להציע עזרה אבל ההחלטה בידי הילדים. נראה לי שלילדה בת 12 וחצי ממש אין מה להעיר לגבי התיק שלה. התיק שלה הוא חלק מעולמה הפרטי. במיוחד אם היא מסתדרת עם הבלגן שבו.. אם את החדר היא לא מסדרת אז אל תדאגו לנקיונו. (וזו הצעה רלבנטית רק אם היא לבד בחדר). היא צריכה להבין שיש מחיר להתנהגות שלה. כנ"ל לגבי הבגדים- מה שלא מושלך לסל לא יכובס. צריך להסביר לה מראש שזה מה שיקרה. כך שזה לא יבוא בהפתעה. גם לא לומר את זה בכעס אלא בהחלטיות.
בכלל כדאי לבדוק עד כמה את (ובן זוגך?) מעודדת ,אפילו מבלי משים, את חלוקת התפקידים בין הילדים. עד כמה בתוך כל הסערה את מביעה חום ואהבה.
לגבי- השקרים אין לי עצה ממשית אבל נראה לי שכדאי להתייעץ אם איש מקצוע. היא בוודאי מרגישה שאת כבר לא מאמינה לה ואולי צריך עזרה בבניית האמון מחדש.
דבר אחרון- לא פירטת אבל איך זה בכלל נהיה שמישהו הגיע אליכם ב-2 בלילה? ואיפה היא הסתובבה עד השעה הזאת?!
בכל מקרה אני מעודדת אותך ומקווה שתימצאו את הדרכים לעבור את התקופה ואפילו בתוך הסערה למצוא איזה גל מגניב ולגלוש עליו.

מה עושים עם מתבגר בן 11 בקשר למריבות על זמן מחשב או על שעת שינה ? מצד אחד אני רואה אותו כגדול ובוגר ואני מרגישה לא נוח להגביל אותו, מצד שני לא נעים לי לריב איתו כל בוקר ולגרד אותו מהמיטה בעשרים לשמונה, כי הוא נרדם מאוד מאוחר וקשה לו לקום. (אני כבר לא מדברת על הנזק הגופני שנגרם לו בעקבות המון שעות מחשב ומחסור רציני בשינה)

כבר ישבנו והגענו להסכמה ביחד על שעות מחשב ושעת שינה, אבל הוא אף פעם לא עומד בהן וכשאני מזכירה לו את השעה אז הוא מתחיל "תכף, רגע, שניה, אני רק מסיים משהו קטן, עוד כמה דקות" וזה יכול להימשך ככה גם שעה וחצי.

לא מחפשת עיצות בנוסח "זו האחריות שלו, אל תעירי אותו, שיאחר לבית הספר ויתמודד עם התוצאות" הן לא מתאימות לי.
תודה.

ניסית לשאול אותו את אותה שאלה?
מה עושים ....? מצד אחד אני רואה אותו כגדול ובוגר ואני מרגישה לא נוח להגביל אותו, מצד שני לא נעים לי לריב איתו כל בוקר ולגרד אותו מהמיטה בעשרים לשמונה, כי הוא נרדם מאוד מאוחר וקשה לו לקום.
מעניין מה יש לו לומר על כך.

חני, רעיון נפלא, אשאל אותו מחר, היום אני עייפה מדי בשביל זה.
תודה @)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3718687,00.html
מה דעתכם?

מעניין ,מזכיר לי את הדיון בדף מישהו לרוץ איתו.

מעניין, מזכיר לי את הדיון במעגל עם אורנה שפרון ביום עיון

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחזירה את הדף לדיון.
בבית מתבגר קלאסי והוא רק בן 12 וקצת, אלהים ישמור.
בשנה האחרונה הוא התחיל להתבגר ממש - גם פיזית ובהתעניינות שלו בבנות המין השני, וגם בסגנון ההתנהגות שלו. אבל הפער בין התרסה של מתבגר וגישה כללית לחיים של "תעזבו-אותי-אני-מגניב-עכשיו" לבין הגיל הצעיר וחוסר הבשלות - הוא עדיין ילד קטן וילדותי מאוד - פשוט מטריפים אותי.

אני לא יכולה לצפות ממנו לכלום: או שהוא ילדותי מדי ולא יכול לקחת אחריות שנראית לי מתאימה לגילו (כמו לאכול בלי להתלכלך. או למשל, הוא עדיין מפחד מהחושך ורוצה שנהיה ליד החדר שלו כשהוא הולך לישון, ולוקח לו לפעמים עשר דקות לגרוב גרביים!) או שהוא מתחכם ומתריס מדי, מקטר בלי הפסקה ומוצא את הפגמים בכל עניין, בדיוק לפי הספר על גיל ההתבגרות.

אני מרגישה שהשלב הזה תובעני כמו לגדל תינוק וגם מתבגר בבת אחת, וזה שוחק אותי וגורם לי לשאוג עליו ולאבד את העשתונות.

נכון, ציפיות מובילות לאכזבות, אבל בכל זאת כדי לנהל משק בית אני זקוקה למידה מסוימת של הערכה בנוגע לתפקידים של כל אחד מהילדים בבית. ובכלל, הוא הילד שלי ואני לא יכולה לא לצפות ממנו לכלום.

מה לעשות? אני מרגישה שהמתח בינינו נעשה בלתי נסבל, ואני נעשית שיפוטית וארסית כלפיו לעתים קרובות מדי.

שהוא ילדותי מדי ולא יכול לקחת אחריות שנראית לי מתאימה לגילו (כמו לאכול בלי להתלכלך. או למשל, הוא עדיין מפחד מהחושך ורוצה שנהיה ליד החדר שלו כשהוא הולך לישון, ולוקח לו לפעמים עשר דקות לגרוב גרביים!)

בקשר לאוכל: הוא יכול לשים על הבגד מפית כדי שהיא תתלכלך ולא הבגדים. ו/או אפשר להחליט שכל מה שהוא מלכלך - הוא מנקה.
הוא מפחד מהחושך. זה לא כי מתחשק לו, ככה בא לו, נעים לו לפחד מהחושך. לא נעים לפחד. למה לא לקבל את זה ולעזור לו? שידליק אור קטן בחדר או מחוץ לחדר, שיהיה לו פנס ליד המיטה או מנורת לילה. ואם הוא זקוק לנוכחותך ולעזרתך - למה שלא תעזרי לו ותתני לו מה שהוא צריך וזקוק?
למה חשוב כמה זמן הוא גורב גרביים? מה זה בכלל נוגע לך? אולי יש לו בעיה של מוטוריקה עדינה ואולי הוא פשוט איטי בדברים האלה. לא צריך לעשות עסק מכל דבר.

מציעה לך מאוד לא להעיר לו על נושאים אלו (בייחוד הפחד מהחושך וגריבת הגרביים). במקום להעליב אותו לוגרום לו להסתגר ולכעוס עוד יותר - אפשר ללמד אותו לקבל את עצמו כמו שהוא. כמובן, שקודם כדאי שאימא שלו תקבל אותו כמו שהוא...

אני מרגישה שהמתח בינינו נעשה בלתי נסבל, ואני נעשית שיפוטית וארסית כלפיו לעתים קרובות מדי.
נראה לי שעלית על המפתח: להשתדל לקבל אותו כמו שהוא, לא לבקר אותו, לא להיות שיפוטית וארסית כלפיו. הרי את מתלוננת על כך שהוא
מקטר בלי הפסקה ומוצא את הפגמים בכל עניין
בקיצור, הוא למד את זה בבית.

בצהוב: כל גיל והשמחה שלו

נראה לי שניסחתי את דבריי בחריפות רבה מדי. לא מתכוונת לפגוע. רציתי למחוק ולנסח מחדש, אבל נראה לי שדווקא חשוב להשאיר זאת כך. אנסח מחדש: מציעה לך מאוד לראות היכן הוא משקף לך ומהווה ראי להתנהגות שלך עצמך (ביקורת בלתי פוסקת וכו'). יש גם אצלך סרבול או איטיות בביצוע מטלות שונות ולכן זה מעצבן אותך לראות את זה אצלו?

יש לו בעיות שונות (פחד מחושך למשל). כל ביקורת על פחד כזה יכולה לגרום לו להרגיש בודד ולא מובן ולגרום לו לכעסים וכו'. (תחשבי איך היית מרגישה אם היו מעירים בביקורתיות על פחד שלך). ולכן מציעה: לקבל את הפחדים שלו ולעזור לו לפתור אותם בדרכים שונות, תוך שאת מקרינה לו שאת מקבלת אותו כמו שהוא, אוהבת אותו כמו שהוא, ושזה ממש בסדר לפחד מהחושך וזה לא ילדותי מצידו (או כל הערה ביקורתית ומעליבה מסוג כזה). אם את לא רוצה כל כך הרבה מתחים בבית - תהיי את הבוגרת. תתחילי את. נסי להתעלם ממה שלא באמת נוגע לך (קצב גריבת הגרביים שלו למשל). כשהוא גורב גרביים, אל תעמדי לידו ותסתכלי בו גורב גרביים. פשוט צאי מהחדר והתרכזי בענייניך.

מאוד מקווה שלא נעלבת ומאוד מקווה שעזרתי במשהו.

הי עירית
תודה רבה על התגובה. לא נעלבתי בכלל - אני זקוקה לעזרה ולא לליטופים.
בנוגע לחושך - אני מרגישה שהוא מקבל תמיכה מלאה. אני לעולם לא לועגת לו ותמיד נוכחת ליד החדר שלו כשהוא צריך (ממילא גם אחותו ישנה שם, כך שהוא לא לגמרי לבד). אני דווקא מזדהה איתו מאוד, כי אני גם פחדתי מחושך עד גיל מופלג ביותר, אלא שתמיד מצאתי דרך להתמודד עם זה, ואני מתוסכלת מהעובדה שהוא לא מתגבר, אלא נשאר עם הפחד גם בגיל כזה.

בנוגע לגרביים - זה מעצבן אותי כי אני רוצה להגיע בזמן למקומות, ועשר דקות הן זמן רב.
כנראה זה מעצבן אותי דווקא בגלל שלי הדברים האלה באים בקלות, ולא כמו שהצעת, ולכן קשה לי להזדהות איתו. מה גם שאני יודעת שהוא מסוגל (עובדה, לעתים רחוקות הוא כן מתארגן מהר).

בנוגע לאכילה: אני פשוט קצת עייפה מלרדוף אחרי הילדים ולטפל בכל צעד שלהם - באוכל, בהתלבשות, בריצה במדרגות... חלק מהכיף בילדים גדולים זה שהם מסוגלים לאכול לבד ולשמור על הניקיון, להוריד את הצלחת מעצמם בסוף הארוחה ועוד פריבילגיות להורים לילדים גדולים. זה לא נראה לי בכלל בשמים, ובמיוחד אין לי חשק להמשיך להיות אמא לפעוט עם סינור כשהפעוט מגדל שער ערווה ומחזיר לי התנהגות מתריסה וסגנון דיבור מתחכם.

וזה המעגל, שבמצב כזה גם אני נעשית עצבנית, וכבר קשה לדעת מי נדבק ממי בביקורתיות וברגזנות.
בימים שבהם אני מחליטה שהוא פשוט תינוק הדברים נראים אחרת, אבל אני מרגישה סוג של החמצה, כי אז אני מרגישה שאני לא מוותרת רק על הציפיות, אלא גם על האפשרות לחנך אותו ולעזור לו להתמודד עם הקשיים שלו. הוא הילד שלי ואני רוצה לטפח אותו ולעזור לו לגדול, ולא לוותר עליו.

יופי! מאוד שמחה שקיבלת הכל ברוח טובה. אז אמשיך

אני גם פחדתי מחושך עד גיל מופלג ביותר, אלא שתמיד מצאתי דרך להתמודד עם זה, ואני מתוסכלת מהעובדה שהוא לא מתגבר, אלא נשאר עם הפחד גם בגיל כזה.
הוא כן מתמודד עם הפחד מהחושך בדרכו שלו. אני לא יודעת באיזה דרכים את התמודדת עם הפחד מהחושך וזה לא משנה. הוא מצא מה שעוזר לו ולדעתי אין בכך כל רע. פחד מחושך הוא סוג של פוביה, לא משהו שהוא נהנה ממנו. הוא סובל מהפחד הזה ומצא לו דרך לחיות עם זה. אין דרך אחת להתגבר על פחדים. הוא מצא את הדרך שלו, וזה בעצם העסק שלו. למה את מתוסכלת מאתגר שהוא שלו ולא קשור אליך בכלל?

לגבי הגרביים - אם לוקח לו 10 דקות לגרוב גרביים, הוא יכול להתחיל לגרוב אותם 10 דקות קודם לכן וכך יצליח לצאת מהבית בזמן.

לגבי ההתלכלכות במזון - הצעתי לשים מפית נייר על הבגדים. זה מקובל מאוד. זה לא עושה אותו פעוט. וממילא לדעתי עדיף לבחור בדרכים פרקטיות ולא לתת לזה תווית שיפוטית. אם יש בעיה של התלכלכות - שמים מפית על החולצה וזהו, הבעיה נפתרה.

ולא מבינה למה את חושבת שהוא תינוק. הוא נער. זה שהוא מתלכלך כשהוא אוכל, גורב גרביים לאט (יחסית לקצב שלך) ומפחד מהחושך לא עושה אותו תינוק. זה עושה אותו נער בעל התנהגות כזו.

ולכל אחת מההתנהגויות יש פתרון מאוד פרקטי ופשוט. ובעצם אם תחשבי על כך, כל ההתנהגויות האלה הן שלו, שייכות לו, קשורות אליו - ולא קשורות אלייך! למשל, איך זה שהוא מפחד מהחושך קשור אליך? איזה ציפיות אמורות להיות לך בנושא זה? למה זה ויתור עליו וכו'? הרי אי אפשר להכריח מישהו להתגבר על פחדים! אפשר לעזור, אבל לא להכריח.

ובכלל, ממש לא הבנתי למה 3 ההתנהגויות שציינת כל כך מפריעות לך. בייחוד הפחד מהחושך. יש לו אתגר, יש לו פחד. זה שלו. לא קשור אלייך!!!

נראה לי חשוב שתראי אותו כנער (ולא כתינוק!) ותפנימי שהוא אדם נפרד ממך, עם אישיות, תכונות, התנהגויות וכו' - שחלקן הגדול לא קשור בכלל אליך ולא אמור להיות העסק שלך. וכמה מתח ירד ממך אם תביני שזו לא האחריות שלך. זה מאוד יקל עליך, עליו ויפחית את מתח בבית וביניהם.

ובמיוחד אין לי חשק להמשיך להיות אמא לפעוט עם סינור כשהפעוט מגדל שער ערווה ומחזיר לי התנהגות מתריסה וסגנון דיבור מתחכם.

כל הזדהותי נתונה לך.
מקשיבה.

עירית, תודה שאת ממשיכה להקשיב ולהציע. אדמה טובה, תודה על ההקשבה.

אני מבינה את התגובה שלך, עירית והיא גם מאוד הגיונית. אז למה קשה לי ליישם את העצה הזאת? בואי נראה איך נמשיך מכאן.

העניין הוא שכל הדברים האלה (ונתתי סתם שלוש דוגמאות מתוך אינספור) דורשים ממני תשומת לב נוספת, שאני כבר לא מעוניינת להשקיע. אני מרגישה שזה עומס מוגזם לחשוב על כל הצעדים שלו וגם שלי, כי הוא בכל זאת נער ולא ילד.

למשל, מובן שאני מביאה בחשבון שקצב ההתארגנות שלו שונה, ותמיד שעה לפני שיוצאים כבר מבקשת ממנו להתחיל. אבל זה מעיק עלי, כי במקום לעשות את כל מה שאני ואחותו צריכות לעשות בזמן הזה, אני צריכה לשבת לו על הראש עד שזה יקרה ובסוף תמיד אנחנו יוצאים בתחושת לחץ. במלים אחרות, זה תובע ממנו המון התעסקות, וככל שהוא גדל כך החשק לי להתעסק בענייני היומיום הבסיסיים שלו יורד.

למשל, זה לא נעים לי להמשיך להזכיר לו להפשיל שרוולים לפני כל ארוחה, כי אחרת הם נטבלים באוכל (לא שזה עוזר. כל החולצות שלו מוכתמות - וזה כן ענייני).

וכל זה נעשה בשבילי קשה מנשוא משום שבכל השנים עד כה, הוא היה קטן והטיפול הקפדני הזה בכל פרט בכל מה שהוא עושה היה טבעי בעיני. עכשיו כשהוא מתעקש שהוא גדול לפי מה שנוח לו (הולך לישון מאוחר, שומע מוזיקה בקולי קולות וכו'), אני מצפה שהוא גם יהיה גדול לפי מה שנוח לי.

תודה על הדף המעניין.

רק לגבי העניין עם הגרביים - אולי פשוט תקבעי בינך לבין עצמך ותכריזי גם על שעת היציאה רבע שעה לפני המועד האמיתי שבו רצית לצאת ? ואז תוגלי לצאת בפחות לחץ ?? לא יודעת, בטח תצליחי למצוא פתרונות בעצמך וזה לא העניין הדוגמא הקטנה הזו אלא יותר התחושה הכללית שאני מוצאת את עצמי מזדהה איתה מאד עם בכור בן אחת עשרה וקצת והשני תכף בן עשר... שוב ושוב חושבת שעדיף שאניח לציפיות ואנסה פשוט לאהוב אותם כי אולי זה מה שהם הכי צריכים כרגע ?!?!?! אבל שוב, זה נורא מתיש לגלות שלמרות שהובטח לי שהגדולים יגדלו מתישהו, הם עדיין קטנים בהמון דברים...

עכשיו כשהוא מתעקש שהוא גדול לפי מה שנוח לו (הולך לישון מאוחר, שומע מוזיקה בקולי קולות וכו'), אני מצפה שהוא גם יהיה גדול לפי מה שנוח לי.

זה בדיוק הקושי של הורים עם הגיל הזה. הם מתבלבלים מהכרזות העצמאות של המתבגר לעומת המשך התנהגותו כילד. ראית פעם פרפר בשלב שהוא יוצא מהגולם? כמה מגושמות יש
בתנועותיו? ככה זה גם איתם. את לא זוכרת את התבגרותך שלך? את הרצון לפרטיות, והרצון להחליט לבד, והגילוי שההורים הם לא גיבורים גדולים, וההורמונים שמעלים לרכבת הרים ריגשית?
ומול זה- את התקווה שההורים ימשיכו לספק בטחון, אהבה ויציבות?

ברור שהדוגמאות שנתת הן שלוש מתוך אלף

ניקח את דוגמת הבגדים המתלכלכים: יש לך כמה אפשרויות

להעיר לו לפני כל ארוחה להפשיל שרוולים - הרווח: הבגד לא מתלכלך. אבל זה מעצבן אותך.
לא להעיר לו ואז הבגד מתלכלך. וגם זה יעצבן אותך.
האם יש אפשרות ללמד אותו להפעיל מכונת כביסה ולרחוץ. את הבגדים שלו?

כתבתי לך 3 אפשרויות. עצתי היא שתבחרי את מה שהכי פחות מעצבן והכי פחות מעמיס עליך. וכך בכל הדוגמאות.

גם עם הגרביים שמעכבות יציאה וכו': או שתעירי לו לגרוב את הגרביים הרבה לפני היציאה, או שתחכי לו ותחטפי ג'ננה

או שתודיעי לו שזה מאוד לא מכבד לגרום לכל המשפחה לחכות לו שוב ושוב ושוב. ושבעוד X דקות את יוצאת מהבית - אם יהיה מוכן אז הוא יבוא איתכם. ואם לא... (הנה עצה שאני עצמי לא הייתי יכולה לעשות. יש לי בת בגיל ההתבגרות ההתחלתי).

ואפשרות אולי לא קלה ולא פשוטה: להחליט לנסות (לנסות לפחות) לא להתעצבן.... לקבל אותו כמו שהוא... ולשים לב באופן מיוחד לכל הצדדים החינניים והמקסימים והאהובים שלו (ואני בטוחה שיש). פשוט למקד את המבט (בהתמדה, מתוך כוונה, מתוך התעקשות) לתכונות המלבבות שלו ולנסות לא להתמקד בתכונות הלא מלבבות (מזכירה לעצמי: ואו, עצה טובה. אשתדל גם

)

להחליט לנסות (לנסות לפחות) לא להתעצבן.... לקבל אותו כמו שהוא... ולשים לב באופן מיוחד לכל הצדדים החינניים והמקסימים והאהובים שלו (ואני בטוחה שיש). פשוט למקד את המבט (בהתמדה, מתוך כוונה, מתוך התעקשות) לתכונות המלבבות שלו ולנסות לא להתמקד בתכונות הלא מלבבות (מזכירה לעצמי: ואו, עצה טובה. אשתדל גם )
מצטרפת.
ולזכור שזה עובר. הם נהיים ממש מקסימים בהמשך! זה עוזר להחזיק מעמד.

אמא לשני מתבגרים בת 16 בן 13 וחצי.
שני מתבגרים-לא קל-לא משעמם אף פעם (-:
הגענו להחלטה שחייבים לשים גבולות ולתת לילדים למרוד
אני מעדיפה לשים את הגבול איפה שנראה לי נכון
למשל: לא מוכנה שתצעקי עלי/תדברי בצורה שכזו
מעדיפה במקום שכזה להלחם, הם חייבים להלחם
אחרת איך ירגישו/ידעו שהם "גדולים" לכן החלטנו "להציב" את הגבולות במקום יחסית קרוב
לאפשר להם למרוד, והם מורדים שלא יחסר להם מתחושת המרד אבל שזה יהיה במקום טוב ולא מסוכן ומאיים.
חושבת שצריך מצד אחד להציב גבולות מצד שני לאפשר חבל ארוך.
הם צריכים להרגיש שהם גדולים.
בסך הכל זה גיל מבלבל אני ילד? גבר? נער? מה קורה לגוף שלי? ועוד ועוד
על מי "יוציאו " את כל התסכולים עם לא אלינו. (-:
הכי חשו לא להגיד להם אני מבינה (-: או חלילה גם אני שהייתי בגילכם (-:
אחרת זה הורס את כל היחודיות שלהם.

שרית, אין דיוק גדול מזה. נהדר.
ועוד משהו שפתאם עולה על דעתי, בעקבות דברייך. יש ילדים שלא מורדים ולא בועטים בגיל ההתבגרות. לא יודעת למה. אולי בגלל האישיות שלהם, או שזה בית שלא מאפשר. בכל אופן, אני
תוהה מה קורה לאדם מבוגר שלא חווה מרד בנעוריו. האם זה יפרוץ מאוחר יותר וההרס יהיה גדול יותר עקב כך(כי אין את הבסיס הבטוח של ההורים)? האם חייו יהיו מדוכאים? ואולי ההיפך?

אם יש כאן מישהו שלא מרד, אשמח לשמוע לאן זה הוביל אותו.

שליחה על ידי ללו* » 16 אפריל 2012, 11:50

אני מעולם לא מרדתי. באף אדם. כל ימי חיי. הם מפחידים מדי, כל האנשים האלה. מפחיד נורא למרוד בהם. והכי מפחידים מכולם הם אבאמא. לא היה עולה אף פעם על קצה דעתי למרוד בהם.
לשלוח? אוקיי. לשלוח.

לשלוח? אוקיי. לשלוח
בטח לשלוח! תודה לך.

לא מוכנה שתצעקי עלי/תדברי בצורה שכזו
גם אני אומרת ככה.
הכי חשוב לא להגיד להם אני מבינה או חלילה גם אני שהייתי בגילכם
נכון מאד מאד. וכל אמירה אחרת שיכולה להתפס כהתנשאות גם אם היא לא.

אם יש כאן מישהו שלא מרד, אשמח לשמוע לאן זה הוביל אותו.
אני לא חושבת שהייתי מרדנית. הייתי יותר הטיפוס שעושה מה שהוא רוצה, בשקט ובלי הפגנתיות. לדעתי לא רבתי הרבה עם הורי ולא צרחתי עליהם בגיל ההתבגרות. (היו תקופות שפשוט ניתקתי מגע או צימצמתי אותו למינימום)
וגם כיום אני ככה. (-: לדעתי לא נגרם לי נזק כי החיים שלי טובים ויותר חופשיים משל רוב אנשים מבחינת קבלת סמכות, כניעה למוסכמות וכו'.
אני חושבת שההורים שלי היו מסוג שמאד קשה למרוד בו כי הם היו מאד מאד מתירנים ומאפשרים.
אמא שלי אמרה לי בשנות נעורי ש"מה שלא קורה בגיל 16 בטח יקרה בגיל 30", אז כנראה שזה הדאיג אותה קצת.

כאמא, אני מעדיפה בני עשרה עם התנהגות מרדנית ומעצבנת מאשר כאלה שיתנתקו ויסתגרו ממני.

אני חושבת שההורים שלי היו מסוג שמאד קשה למרוד בו כי הם היו מאד מאד מתירנים ומאפשרים.
חושבת שבגלל שאנחנ הורים די מאפשרים ומכבדים בצורה מחושבת ושקולה החלטנו לתת לה מקום למרד
כלומר להגיב במקומות שמאוד קל לכאורה לדלג עליהם, מה שנקרא מרד שמבחינתנו מרד מבוקר (-:
חושבת שבזכות זה שהיא מורדת זה מאפשר לה להיות הכי כנה איתנו .
לגבי הבן הוא יותר ילד טוב ירושלים (-: אבל גם איתו נעזור (-: לו למרוד

ואני דווקא הייתי מרדנית מזעזעת וגם מסוגרת ומנותקת, ואלף פעמים בשבוע אני מזכירה לעצמי איך הקשיתי על החיים של אמא שלי, ובסך הכל זה ריבאונד ממש הוגן בשבילי להתמודד עם המתבגר הביתי... (-; תכלס אני חושבת שהתקופה הזאת היתה משמעותית מאוד בחיי.
אחי הגדול, לעומת זאת, תמיד היה ילד טוב ואת המרד הקטן שלו עשה לקראת גיל שלושים, בנועם הליכות כזה שאף אחד לא שם שזה מרדני. אני חושבת שהוא די מאושר בחייו.

אבל אם לחזור להתמודדות עם המתבגרים:
שרית, אני חושבת שנגעת בדיוק בנקודה, שהם צריכים להרגיש שהם גדולים, אף על פי שהם בעצם די קטנים (כמו שרוזמרין כתבה בדימוי כזה פיוטי).

לילד שלי יש מאפיינים מובהקים של קשיי התארגנות וריכוז, ולכן לא יעזור שאסביר לו שזה לא מכבד להתעכב. כמו שכתבתי קודם, אני מתחילה התארגנות ליציאה שעה מראש, אבל זה פשוט תובע ממני המון משאבים. אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לחשוב על מה שאני צריכה לעשות וגם על כל הפרטים הקטנים בהתארגנות שלו, כי אם לא אעזור לו הוא לא יבצע את כולם. כמו שאתן רואות מהדוגמאות שנתתי, אני לא חושבת שהציפיות שלי מוגזמות, אלו סתם עניינים תפקודיים שמטריפים אותי. בגלל זה ההצעות שלך, עירית, קשות לי לביצוע. כי בדיוק את תשומת הלב הזאת לכל פרט אין לי כוח להשקיע.

אם יש כאן מישהו שלא מרד, אשמח לשמוע לאן זה הוביל אותו
המממ. אני לא מרדתי.

מריבות וצרחות היו בשפע, אבל זה כל החיים עם אמא שלי. לא מוגבל לגיל ההתבגרות משום צד P-: (כלומר, מאז שאני זוכרת את עצמי וכמעט עד עצם היום הזה, אם כי אני עושה מאמץ לשאת באורך רוח חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או במלים אחרות, את הדברים ההזויים שמגיעים ממנה P-: ).

יש לי בת בגיל ההתבגרות. לא שמתי לב לשום מרד משום סוג.
בגדול, היא יודעת מה היא רוצה ומה טוב לה מיום היוולדה. ואני עושה מאמץ לתמוך בה ולאפשר לה את זה.
אם יש איזו התנגשות או שמשהו מפריע לי, אני עושה שינויים בהתנהלות שלי ומקיימת איתה משא ומתן ודיאלוג בגובה העיניים.
אם יש איזו התנגשות או שמשהו מפריע לה, היא קצת מקטרת באוזני אחרים ואחר כך מתאמצת לחנך אותי.

אם יש כאן מישהו שלא מרד, אשמח לשמוע לאן זה הוביל אותו
אני לא מרדתי.
עשיתי הרבה דברים שהיו שונים לחלוטין ממה שרצו הורי, ולפעמים אפילו הפוכים. אבל לא מרדתי כי לא היה לי במה. לא היתה איזו התנגדות למרוד בה. הם איפשרו. הציבו את הגבולות שלהם, ואיפשרו לי להציב את שלי. אמרו לי "בבית שלנו עושים כך ולא עושים כך" וציפו ממני לכבד אותם, אבל גם כיבדו אותי ואת בחירותי גם כשהן לחלוטין לא היו לרוחם.

לאן זה הוביל אותי - למקומות טובים מאד.
להבנה שאפשר לאהוב ולהיות בקשר טוב וחזק גם אם לא כל המעשים מתאימים להשקפתי.
להבנה מה חשוב ומה פחות חשוב.
לרצון לתת להם בחזרה. להכרת תודה על כך שאיפשרו לי למצוא את עצמי בנפרד מהם יחד עם זה שנתנו תמיכה מתמדת.
והכי חשוב - זה הוביל אותי, ככה אני רואה עכשיו, לפתח את היכולת לנהוג כך בעצמי.

ילדי עדיין אינם בגיל ההתבגרות. אבל יש לנו בביתנו כמה מתבגרים שהם בני בית. לא מאומצים רשמית אבל יש להם מיטה ומדף ואוכל במקרר, וכשיש צרות אנחנו על תקן ההורים מגיעים כשצריך. וכשהם רוצים בית, הם באים לפה. ואני מרגישה שהדרך בה הורי נהגו בי מאפשרת לי לתת להם בית, מקום שבו הם מרגישים שאין להם צורך למרוד.

_המממ. אני לא מרדתי.
מריבות וצרחות היו בשפע, אבל זה כל החיים עם אמא שלי._
אז מה זה נקרא מבחינתך למרוד, בשמת?

עשיתי הרבה דברים שהיו שונים לחלוטין ממה שרצו הורי, ולפעמים אפילו הפוכים. אבל לא מרדתי כי לא היה לי במה.
ומבחינתך, אוליב?

אולי המילה מרד לא מתאימה כי זה נשמע כאילו מישהו כבש אותנו, או כפה עלינו דברים. אשמח אם תציעו מילה אחרת.
בכל מקרה, האם לא חוויתן רצון להיות אחרות, לעומתיות,מתוקנות? האם לא הרגשתן שההורים לא מבינים אתכן ושייכים לדור אחר? אולי אפילו טפשים לפעמים?

האם לא חוויתן רצון להיות אחרות, לעומתיות,מתוקנות? האם לא הרגשתן שההורים לא מבינים אתכן ושייכים לדור אחר? אולי אפילו טפשים לפעמים?
לא.
תמיד הרגשתי שאם אסביר מספיק טוב, הם יבינו. ובכל פעם שניסיתי הם באמת הבינו. לא אומר שהסכימו, אבל הבינו והשאירו מקום לדיון וקיבלו אותי גם כשבחרתי אחרת. ומה שנראה לי חשוב יותר מבחינתי זה שהם קיבלו גם כשבחרתי לא להסביר.
רצון להיות אחרת, זה לא היה רצון. הייתי אחרת. כל אחד במשפחתנו היה ועדיין אחר. וזה היה בסדר ועדיין בסדר.
ההורים שלי שייכים לדור אחר, אבל מבינים אותי. עד היום אני מרגישה כך.

לגבי מרד - בהרגשה שלי מרד הוא לצאת נגד משהו. אני לא זוכרת שיצאתי נגד משהו בנערותי. עשיתי הרבה בעד, גם בעד כל מיני דברים שהסביבה לא הבינה מה מצאתי בהם, אבל לא נגד. לא היתה לי סיבה, היה לי מספיק מקום.
לעומתית, לא. הייתי שונה בהרבה מובנים, אבל לא במובן המתריס.

אז מה זה נקרא מבחינתך למרוד, בשמת?
לעשות ההיפך? לעשות נגד? לפעול דווקא? האמת שלא ממש חשבתי על זה אף פעם, זה לא נושא שהטריד אותי.

ולא רואה שום קשר בין זה לבין מריבות. מריבות לא קשורות לגיל ההתבגרות או למרד כלשהו, בהכרח.

האם לא חוויתן רצון להיות אחרות, לעומתיות, מתוקנות?
לעומתית - אף פעם לא. אחרת - המממ. כן במובן אחד: ידעתי שאני רוצה להיות אמא אחרת מהאמא שלי. ובאמת אני אמא מאוד אחרת מאמא שלי. אבל אמא שלי פשוט לא "אימהית", כך שזה לא מפתיע ולא מרדני.

האם לא הרגשתן שההורים לא מבינים אתכן ושייכים לדור אחר? אולי אפילו טפשים לפעמים?
לא, ההורים שלי ממש לא שייכים לדור אחר וממש לא טיפשים (-: הורי די קרובים לגילי בעצם, ושניהם אנשים סופר אינטליגנטים, רחבי אופקים, אנשי העולם הגדול.
תראי, אני מרגישה שהשאלות האלה מטופשות כששואלים אותן בהכללה, או כשמציגים הכללות:
"כל המתבגרים מורדים"
"תמיד ההורים שייכים לדור אחר"
וכיוצא באלה.
שטויות. הדבר הכי רלבנטי הוא לדעתי האישיות הספציפית של כל אדם.

אם יש לאדם הורים כופים, מלחיצים, מקובעים, דוגמתיים, צרי אופקים, בעלי ציפיות מאוד מגובשות וצרות לגבי מה שהילד צריך לעשות בחיים - אז אם אתה לא מתאים לשטאנץ ואתה לא רוצה לצעוד במסלול הצר שהוריך הועידו בשבילך, אין לך ברירה אלא "למרוד".
אבל אם יש לך הורים פתוחים, אינטליגנטים, מעוטי ציפיות, משוחררים, ליברליים, רחבי אופקים, מהסוג שעובד איתך ולא נגדך - מה זה למרוד?

לדוגמא, לחברה שלי היו הורים ששמרו עליה בשבע עיניים ודאגו שהיא חס וחלילה לא תקיים יחסי מין עם החבר שלה - אז בשבילה למרוד היה לשכב עם החבר.
ההורים שלי לא דאגו ולא העסיק אותם בכלל הנושא הזה.
אז לא היה לי שום דחף דווקא לשכב עם החבר כדי להדוף מעלי ניסיונות כפייה. זה גם היה נראה מטופש בעיני, לעשות משהו לא בגלל סיבות שקשורות אלי ואל מה שאני רוצה, אלא אך ורק מפני שמישהו אחר מנסה לאסור עלי או לכפות עלי. זה כמו לירות לעצמך כדור ברגל. אבל באמת, זה הושאר לחלוטין לבחירתי החופשית. לא היה פה מה למרוד. היתה לי אוטונומיה מוחלטת ואני לגמרי לקחתי את הזמן שלי ולא בער לי שום דבר.
אותו דבר השיעורים והמבחנים: לחברה שלי הציקו ונדנדו. למשל אסור היה לה לצאת לשחק לפני שגמרה את כל השיעורים.
ההורים שלי בכלל לא ידעו אם יש לי או אין לי שיעורים. זה היה העסק שלי. אחריות שלי. עניין שלי. הם לא התערבו ולא התעניינו.

ככל שההורים של החברה לחצו ודאגו ונידנדו יותר, כך היא הדרדרה יותר בלימודים.
אני הצטיינתי לאורך כל הדרך. האם מפני שאף אחד לא נדנד לי? לא הפריע לי? לא לחץ עלי? מפני שלא היה לי נגד מי לעשות דווקא? מפני שלא היה נגד מה למרוד? עשיתי שיעורים במקצועות שהתאימו לי, באחרים לא עשיתי. למדתי למבחנים לפי שיקולים שלי. אף אחד לא התערב לי.

אז לדעתי זה עניין של אישיות.
קודם כל.
גם המרידה. אני לא רואה במרידה ערך לעצמה.
אם ינסו לכפות עלי, אני אתקומם ועוד איך.
ואני הולכת לי בדרכי שלי. כמו שיודע כל אחד שמסתובב כמה זמן באתר הזה. אבל לא כמרד. למעשה, אני יכולה להראות איך אני בסך הכל ממשיכה את דרכם של הורי. בצורה זו או אחרת.

אוליב, מאוד מזדהה איתך בכל! גם ההורים שלי נהגו כלפיי בגיל ההתבגרות ותמיד, וכך אני מנסה לנהוג עם בתי.

ומזדהה ומסכימה מאוד גם עם בשמת.

וחשבתי על שם הדף: איך לדבר עם מתבגר
תשובתי: כמו עם בן/בת אדם.
כמו שהייתי רוצה שידברו איתי.

ובמילה "מתבגר/ת" היא יותר מדי כללית. כל נער ונערה הוא או היא אינדיבידואל חד פעמי/ת. הבת או הבן שלנו.

ליאורה, איך לדבר עם בן אדם בצורה מכבדת כשהוא לא מכבד אותך?
זאת שאלה לדלאי לאמה, כנראה. ולכל הורה (או ישראלי)

בשמת, אולי ההורים שלך לא נדנדו לך כי הצטיינת לאורך כל הדרך? האם באמת היו מניחים לך לנפשך לו ביום ההורים היו המורים אומרים להם שאת תלמידה עצלה ובורה?
אני באמת סקרנית, כי אני מרגישה שאמא שלי, שהיתה לחוצה למדי בעניינים מסוימים, הניחה לחלוטין לענייני הלימודים שלי כי הייתי תלמידה מצטיינת

אני זוכרת שמגיל11 בערך כבר הייתי בגיל ההתבגרות. אמא שלי חטפה את כל התסכולים שלי. האשמתי אותה בניג'וס, בדאגנות יתר, בחוסר הקשבה אלי ובאי-אכפתיות למה שחשוב לי.
מעולם לא יכולתי לשוחח איתה, וזה לא השתנה במשך השנים.
הילדים שלי (18,21) עברו את גיל ההתבגרות בשקט יחסי. שניהם גם די קונפורמיסטים באישיותם. לפעמים הייתי מתיעצת עם בעלי אם לא כדאי ליצור גבולות מעצבנים באיזה תחום או שניים, רק
כדי שיחוו את הרצון להתמרד (דומה לשרית) אבל האמת שאין שום דבר שנורא חשוב לי. גם הדברים שמדאיגים אותי (לחזור בחמש בבוקר ממסיבה זה נחשב?)- זו הבעיה שלי. הבאתי לתשומת לבם
שזו ההרגשה ושיתחשבו קצת וזהו.

אוליב, התאור שלך את משפחתך מביא תחושת רווחה מבורכת.
אני מרגישה מאד דומה לך לגבי משפחתי, אבל הדרך שבה פרטת את הדינמיקה במשפחה מעבירה תחושה של משהו מאד פתור, שמאפשר להמשיך הלאה עם כוחות.
נפלא להזכר שמשפחות יכולות להיות כך. לתת ארגז כלים כזה לדור הבא.

אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לחשוב על מה שאני צריכה לעשות וגם על כל הפרטים הקטנים בהתארגנות שלו, כי אם לא אעזור לו הוא לא יבצע את כולם

פלונית, אני הולכת עם הרבה מחשבות מאז שקראתי אותך כאן (ובכל מה שכתבת לפני כן). במובן מסוים פקחת את עיניי. הגדול שלי בן שבע, ויש אתו קשיים דומים. אנחנו עוד רחוקים מגיל ההתבגרות. אני תמיד חושבת על מה שאני צריכה לעשות וגם על כל הפרטים הקטנים בהתארגנות שלו{{}}, וזה קשה לי ומכביד עליי, אבל אני נוטה להתנחם במחשבה שזה זמני, שבינתיים הוא עוד ילד וזקוק מאוד לעזרתי, ועד החתונה זה יעבור. כשאני קוראת אותך אני פתאום מבינה: מי אמר שזה יעבור?
תראי, אני במצב קצת מוזר כשאני כותבת לך, כי מצד אחד אני מרגישה שיכולתי לכתוב כאן הודעות מאוד דומות, ומצד שני כיוון שבכל זאת לא אני כותבת אותן, יש לי אפשרות לקרוא אותן בפחות מעורבות מאשר איך שאני קוראת את החיים שלי, ובעיות של אחרים תמיד הרבה יותר קל לפתור. אני קוראת אותך ונהיית לי ברורה מאוד התשובה, גם ביחס אליי, גם ביחס אלייך: כל זמן שאנחנו משאירות את האחריות אצלנו, הילד לא ייקח אותה. סיכוי מאוד קטן שמשהו כאן ישתנה אם אנחנו לא נשנה את ההתייחסות שלנו. צריך למצוא איכשהו את הדרך - להניח לזה. פשוט להניח לזה. אנחנו לא יכולות לזכור הכול במקומו ולתכנן הכול במקומו. אם יש איזה שהוא סיכוי שהוא יזכור לעשות כל מה שהוא צריך, ולהתארגן בזמן סביר, זה רק אם זו תפסיק להיות הבעיה שלנו, ואנחנו לא נטרח לחשוב על זה ולתכנן את זה כך שלא ייתקע. אם אין סיכוי, וכך או כך זו בעיית סדר וארגון שתלך אתו כל החיים - גם אז הוא זה שיצטרך להתמודד איתה, ולמצוא את הדברים לחיות עם זה שהוא נוטה לשכוח את האוכל בבית או לאחר למפגשים.
כשאני כותבת זה נראה לי כמעט ברור מאליו, כשצריך ליישם בחיים זה מאוד לא פשוט.

אני מרגישה שאני כל הזמן צריכה לחשוב על מה שאני צריכה לעשות וגם על כל הפרטים הקטנים בהתארגנות שלו, כי אם לא אעזור לו הוא לא יבצע את כולם
ובעצם מה יקרה אם הוא לא יבצע את כולם?
כך תהיה לו אפשרות ללמוד באופן ישיר וברור (כלומר בלי שאת תתווכי לו בינו לבין המציאות) מה התוצאות ההגיוניות והטבעיות של הבחירות שלו.

ומסכימה עם כל מה שכתבה אסתר ומבחינתי ציטטתי את כל דבריה

איך לדבר עם בן אדם בצורה מכבדת כשהוא לא מכבד אותך?
אולי אם מראש כל השיח היה מכבד, זה לא היה קורה או קורה פחות.

אבל כדאי להתייחס למציאות הקיימת. כדאי להתייחס למה שמתרחש בפועל ולנסות לשנות לכיוון של כבוד במשפחה. נראה לי שאף פעם לא מאוחר לשנות כיוון.

קודם כל, בכל מצב כדאי לנסות לבדוק: האם מדובר במשהו באמת לא מכבד או שזו פרשנות לא מדויקת? זה קשה, ממילא הכל אנחנו מפרשנות/ים. אבל לנסות לראות במצבים שונים אולי הנער/ה מדבר/ת על משהו שנוגע לו/ה - ולא להורים. ואז אין כאן הבעת חוסר כבוד להורים, אלא הבעת כבוד עצמי. והרי אנחנו רוצות שהילדים/ות יכבדו את עצמם/ן.

ולאחר שמתברר שאכן, חוסר כבוד. מי שאוהבת את עצמה ומכבדת את עצמה - לא תסכים לקבל התייחסות לא מכבדת.

טוב, זה לא פשוט. זה מורכב ומאוד אינדיבידואלי, ושונה ממשפחה למשפחה, ויש דינמיקות והיסטוריה וכו' וכו'. באמת אי אפשר לכסות את כלללל ההיבטים והזוויות ואסור להכליל וכו' וכו'. כל אחת צריכה לחשוב איך זה נוגע לחייה ומה לעשות ואיך לנהוג וכו'. באופן כללי, נראה לי שממש ממש כדאי שיהיו יחסי כבוד במשפחה ועל זה כדאי לא לוותר. יש המון דברים שאפשר להתפשר עליהם ואפשר לא להתעקש לגביהם והם גם לא ענייננו כהורים. אבל כבוד הדדי - זה הבסיס. ומשום שאני מאוד מאמינה במה שאמרו לנו כל הזמן בטירונות: יחס גורר יחס. ולכן נראה לי נכון ויעיל וחשוב לנהוג בכבוד בבני המשפחה. ולזכור לכבד גם את עצמנו!

לא התייחסו גם כשלא הייתי מצטיינת (בכיתה ב').
(איזה קטע. מחקתי וצינזרתי קטע שלם, אז כמובן שמגיע מי ששואל בדיוק על מה שמחקתי...)
אבל באמת, זה לא עניין של גיל. זה עניין של אישיות. אחותי ואני לא היינו יכולות לצאת "עצלות ובורות" כי גדלנו אצלם.
אין עצלים ובורים בכל משפחתנו המורחבת. זה לא בגנים.
אז איך אפשר לענות על שאלה "אילו היו לך הורים אחרים ואת היית בעלת אישיות אחרת, האם היו מנדנדים לך?"

_גם הדברים שמדאיגים אותי (לחזור בחמש בבוקר ממסיבה זה נחשב?)- זו הבעיה שלי. הבאתי לתשומת לבם
שזו ההרגשה ושיתחשבו קצת וזהו_
רוזמרין הזכירה לי.
כשהיינו קטנות, הורי בכלל לא יצאו בערבים, כדי לא להשאיר אותנו לבד. כשגדלנו מספיק להישאר לבד בבית גם בערב, היו יוצאים ואומרים לנו שהם יחזרו עד שעה כך וכך. למשל עד שמונה וחצי. ומשאירים טלפון וכתובת והכל. ותמיד חזרו עד השעה שקבעו מראש. בד"כ קצת קודם.
כשאני התחלתי לצאת בערבים, ואחר כך גם אחותי, עשינו אותו דבר. היינו אומרות לאן אנחנו הולכות ועם מי, ועד איזו שעה נחזור. "שעה סבירה" נחשב עד סיום השידורים, כי עד אז ממילא אף אחד לא באמת ישן בבית. אף פעם לא חזרנו אחרי זה, אלא אם כן הודענו מראש (למשל, מדורה שתוכננה מראש להימשך עד שתיים בלילה או משהו כזה). אבל זה היה נדיר. ומעולם לא הפרנו את הכלל הזה. כי הוא בכלל לא היה כתוב.
אני זוכרת שהיו לא מעט פעמים שהחבר'ה רצו להמשיך, אבל אותי היה צריך להחזיר הביתה. וניסו בכל מיני שיטות לשנות את דעתי. לא עזר להם כלום. שום מניפולציה לא עבדה עלי.
בעיני זה היה עניין של התחשבות פשוטה. כמו בשותפים לדירה. לא היה לי מעולם שום צורך "למרוד" פה כי לא היו כללים למרוד נגדם - היו רק אנשים.
היה רק עניין של התחשבות בהורי, שלא להדאיג אותם, הידיעה שאבא שלי לא יירדם עד שכל הגוזלים לא בקן וכדומה.

ותמיד חזרו עד השעה שקבעו מראש. בד"כ קצת קודם.
זו בדיוק הדרך ללמד: בלי הטפות מוסר, בלי קביעת חוקים. פשוט בדרך הדוגמה האישית. ולכן
בעיני זה היה עניין של התחשבות פשוטה... לא היה לי מעולם שום צורך "למרוד" פה כי לא היו כללים למרוד נגדם - היו רק אנשים.

ובעצם מה יקרה אם הוא לא יבצע את כולם?
אני חושבת שהוא יחווה כישלון ותסכול, גם אם אני לא אגיד על זה כלום. כי זה מבאס לאחר לחוג, או לפספס את הרכבת, או סתם להיות האחרון מכל בני המשפחה שמתארגן.
לפעמים כשאני מעבירה את כל האחריות אליו זה עובד מצוין, ולפעמים - כישלון קולוסאלי, שגורם לי להבין שציפיתי ממנו ליותר מדי. אבל מתי זה יותר מדי? את זה קשה לי להעריך מראש.

למשל:
אני רעב
תכין לך משהו לאכול
>אחרי עשר דקות<
מאיפה הריח השרוף הזה?
אה, זה מהחביתה שלי. אני מטגן קוביות לחם בשמן די עמוק לפני שאני שופך על זה חביתה...
(לחם בשמן?? טוב, אם הוא מכין לעצמו, שיאכל מה שהוא רוצה...)
>אחרי שעה<
אוי ואבוי, מה קרה למטבח? בבקשה סדר אחריך.
מה?? עד שבישלתי??
>אחרי שעתיים<
אני מסדרת בעצמי את המטבח ההפוך ומאווררת את החדר המלא פיח.

(סיפור שהיה באמת לפני שבוע)

(והמרגיעון אומר: כבוד אפשר רק לתת)

ממליצה לחזור ולקרוא את הרשימה של אורנה על בר מצווה http://www.beofen-tv.co.il/alon/2011/09/bar-mitzva/ זה מאד יכול לעזור !

מעבר לזה דווקא הדוגמא שנתת עם האוכל היא ממש טובה בעיניי - לנו משום מה יש איזה מחשבה שהם יצליחו על הפעם הראשונה או השניה או החמישית, אבל מדובר בתהליך, ואם הפעמים הראשונות היו פחות טובות, זה בסדר גמור, יש כל הזמן ממה ללמוד ויש לנו מקום גדול בתהליך בזה שנאמין בהם ונזכור שגם אנחנו לא ידענו על ההתחלה את כל מה שאנחנו עושות כל-כך טוב היום !

_ובעצם מה יקרה אם הוא לא יבצע את כולם?
אני חושבת שהוא יחווה כישלון ותסכול, גם אם אני לא אגיד על זה כלום. כי זה מבאס לאחר לחוג, או לפספס את הרכבת, או סתם להיות האחרון מכל בני המשפחה שמתארגן._

מעתיקה שוב את מה שכתבתי (ולזה הגבת)
_ובעצם מה יקרה אם הוא לא יבצע את כולם?
כך תהיה לו אפשרות ללמוד באופן ישיר וברור (כלומר בלי שאת תתווכי לו בינו לבין המציאות) מה התוצאות ההגיוניות והטבעיות של הבחירות שלו._

ומדוע שלא תאפשרי לו לחוות את התוצאות ההגיוניות והטבעיות של הבחירות שלו, כדי שיוכל ללמוד מהטעויות ולכוונן את עצמו כך שישיג תוצאות טובות יותר? איך אפשר ללמוד אחרת? הרצאות והטפות מוסר לא באמת מלמדות. יותר סביר שהתנסות ישירה עם המציאות תסייע להפיק מסקנות ולשנות התנהגות.

כלומר, אם הוא יראה (אולי פעם אחת לא מספיקה, אולי צריך כמה פעמים) שכשלא מתארגנים בזמן מאחרים לחוג/לרכבת/למטוס/לבית הספר/לבילוי עם חברים/ווטאבר ומפספסים. וכשיראה שאם הוא עושה X - התוצאה היא Y (וזו תוצאה הגיונית וטבעית מהבחירה בX) - הוא יוכל להחליט אם הוא מוכן לשאת בתוצאות או לא. ואם לא - הוא יבין מעצמו, הוא יפנים באמת, שהבחירה בידו: לבחור בדרך זו או אחרת, כשהוא כבר יודע מה התוצאות.

ומדוע ניקית את המטבח? בזה לימדת אותו שאת תמיד מנקה אחריו - בכל המשמעויות של המונח. כלומר, שהוא לא נושא בתוצאות של מעשיו. כלומר. שוב לא אפשרת לו ללמוד את התוצאות של בחירותיו.

(אני חלילה לא כותבת זאת בנימה של ביקורת או טרוניה וכו'. אני כותבת את זה גם לעצמי, להזכיר לעצמי).

לדעתי, אם אנחנו רוצות לגדל נערות/ים בעלי/ות תכונות כגון: בגרות, עצמאות, אחריות, בחירה מתוך שיקול דעת וכדומה - דרך החינוך צריכה להיות בהתאם לתכונות המבוקשות. כלומר, לדעתי, אי אפשר לפתח עצמאות, שיקול דעת, בחירה חופשית וכו' אלא אם יש אפשרות לתרגל ולתרגל ולחוות באופן ישיר. וכן, אין ברירה, לפעמים נופלים. ואז קמים ושוב מנסים. גם תינוק לא הולך מייד. יש הרבה נפילות בדרך עד שמקבלים ניסיון ומיומנות. וכמו שכתבה רסיסים:
מדובר בתהליך, ואם הפעמים הראשונות היו פחות טובות, זה בסדר גמור, יש כל הזמן ממה ללמוד ויש לנו מקום גדול בתהליך בזה שנאמין בהם ונזכור שגם אנחנו לא ידענו על ההתחלה את כל מה שאנחנו עושות כל-כך טוב היום !

משהו מאד פתור, שמאפשר להמשיך הלאה עם כוחות
כן, ממש ככה.
נראה לי שזה אחד הדברים הראשונים שלימד אותי, כמתבגרת, את השינוי בדרך ה"בעד" במקום בדרך ה"נגד" [שהיתה מאד מקובלת בסביבה שבה גדלתי, דרך הנגד] ועד כמה היא עדיפה עבורי ועבור כל מי שסביבי.
ונתן לי בסיס לנהוג ככה בעצמי, לפחות לנסות.

תודה על החכמה והסבלנות שלכן!

רסיסים של אור: תודה על ההפניה, וגם על התזכורת בנוגע לצורך להמשיך ולהתאמן עד שמצליחים (אם כי מדובר בילד שמכין לעצמו חביתות מגיל שנתיים, אז יש לו ניסיון די מכובד בתחום...).
לי אורה: חשבתי שזה היה ברור: הרי ניקיתי את המטבח בסיבוב שני, אחרי שהוא ניקה את המטבח כמיטב יכולתו (שלא עומדת בסטנדרטים שלי). הוא למד שצריך לנקות, אבל עוד לא למד לעשות את זה כמו שצריך, לדעתי.

בנוגע ללמידה הישירה מהניסיון: במקרה שלנו, אני מאמינה שהוא לא באמת יכול ללמוד בצורה ישירה מחוויית הכישלון משום שיש לו קושי אדיר בהתארגנות, שמונע ממנו להצליח גם כשהוא באמת רוצה. לכן אני צריכה לתמוך בו, ולפעמים התמיכה הזאת מייגעת אותי, או משגעת אותו.
אבל אולי באמת, בתנאים של חוסר שיפוט ופחות בהילות, זה לפעמים עובד. קצת.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבן שלי הוא בן 16 , רק שנה זו התחיל להתעצבן יותר מדי, כשכועס מדבר בצעקות, הולך לישון מאוחר , וכדי להעיר אותו זה בכלל לא פשוט,מפגין אדישות כלפי הלימודים וזה מאוד השפיע על הישיגיו, למרות שכל הזמן היה מצטיין, אני לא יכולה לוותר לו על זלזול בלימודים ולא יכולה לוותר לו על הרבה דברים......שהיו פעם דברים בסיסיים כמו לישון בזמן המתאים והתעורר מוקדם, להתכונן טוב למבחנים..... הוא השתנה...מזלזל כ[בכל הדברים, ולי יותר לא סובל להקשיב.....

מה חשוב לו?

נסו לדמיין 2 מתבגרים "כלואים" בהסגר הקורונה, ממש מכת מצרים, בלי חברים, מסגרות או משפחה מורחבת, כל היום ריבים ומילמולים לא ברורים, זה גם רק שהם מתנתקים מהמסכים, אובדת עצות, עד המשבר הייתי אמא מספר 1 בהתמודדות אבל אני בתהליכי שגעת מתקדמים.