ה בוסתנאי,
בעקבות דבריך האחרונים, אני מתחיל לרדת לסוף דעתך.
אתה בעצם בא בחשיבה חופשית ומרעננת, נקייה למעשה ממחוייבות לדברים שנתקבעו, ושואל:
מה היתה הכוונה המקורית של התורה ? מה האלוהים רוצה מאיתנו ? נקלף את השכבות ונגיע לשורש המקורי.
ואז - נפעל לפי ההבנה הזו.
זאת גישה מאד נבונה לדעתי, אך יש לה כמה חסרונות להפוך למעשית. ואסביר.
ראשית, זה לגיטימי מאד לפרש את התורה במספר דרכים - "הפוך בה והפוך בה דכולה בה" כבר נאמר במסכת אבות (שים לב שזה אמנם בארץ ישראל אך נאמר כבר בארמית...) יש לכך דוגמאות אין ספור ולא כאן המקום להאריך.
שנית, חכמי ההלכה מודים במספר מקומות שההלכה לעיתים מורה אחרת מאשר מה שמתפרש מפשט הכתוב בתורה. דוגמא לכך נתתי פה מפורשות בדברי הרמבם (ראה למעלה 4.5.2007).
יש אפילו מדרש ידוע בבגמרא (מסכת מנחות דך כט עמוד ב) על משה רבנו שבא לבית המדרש ולא הבין מה מדברים. מפאת היופי שבו, אני מרשה לעצמי לצטט:
_אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות.
אמר לפניו: "ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך ?"
אמר לו: "אדם אחד יש, שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ - תילין תילין של הלכות."
אמר לפניו: "רבש"ע, הראהו לי !"
אמר לו: "חזור לאחורך".
הלך וישב בסוף שמונה שורות (אולי היה שם קולנוע ?),
ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו.
כיון שהגיע [רבי עקיבא] לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: "רבי, מנין לך ?".
אמר להן: "הלכה למשה מסיני". נתיישבה דעתו [של משה].
חזר ובא לפני הקב"ה. אמר לפניו: "רבונו של עולם, יש לך אדם כזה, ואתה נותן תורה על ידי ?"
אמר לו: "שתוק ! כך עלה במחשבה לפני !"
אמר לפניו: "רבונו של עולם, הראיתני תורתו - הראני שכרו !"
אמר לו: "חזור [לאחורך]". חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין.
אמר לפניו: "רבש"ע, זו תורה וזו שכרה ??"
אמר לו: "שתוק ! כך עלה במחשבה לפני !"_
אותי מדהימים העוצמה והיופי שבמדרש זה, המעיד כאלף עדים
שלא היה כל כך קפוא בתקופתם של האמוראים אשר סיפרו את הסיפור הזה. כמה אומץ צריך כדי לשים בפיו של הקב"ה את הגערה "שתוק" לאדון הנביאים. כמה תעוזה צריך כדי לשתול "איני יודע", ועוד בנושאים הלכתיים - בפיו של מי שהביא לנו את "תורת משה".
אולם מעבר לכך, ברור כשמש מהסאב-טקסט של המדש, שחכמים היו מודעים לכך שההלכה שהם פוסקים - אמנם מבוססת על התורה - אך שונה ממנה מאד, ואף סותרת במקרים רבים. והם היו מוכנים לחיות עם זה !
כלומר, המסקנה המתבקשת היא, שחכמים
התאימו את הפסיקה לצרכים של התקופה שבה חיו , גם במחיר ויתור על המשמעות המקורית של התורה.
לכן, וזאת הנקודה השלישית והחשובה לדעתי:
נכון אכן לחזור למשמעות המקורית של הפסוקים - וזאת על מנת להבין את התורה ואת כוונותיה באופן העמוק ביותר.
אולם, לדעתי יש להתאים את מנהגי היום-יום לצרכים המשתנים, אפילו במחיר של סתירה מפורשת לתורה. זאת למדנו מרבי עקיבא, שלמד הלכות שלמות מכתרים של אותיות (הכוונה לעיטורים בקצוות העליונים של האותיות בתורה).
רביעית, הסתייגות.
שינוי של ההלכה, שכל כך קפואה היום, מחייב זהירות יתר.
השינוי צריך לנבוע מעקרונות ומערכים רוחניים* , ולא מסתם ויתור או עצלנות לקיים את ההלכה.
השינוי צריך להיות מקובל על רוב העם* , ולכן צריך להעשות בצורה ממלכתית על ידי מוסד מקובל וראוי (=סנהדרין)
השינוי צריך (וכאן אני מסכים איתך באופן חלקי) - להיות מבוסס ככל הניתן על הכוונה המקורית של התורה.* במיוחד בבואנו להתיר מנהגים שאבד עליהם הכלח, צריך לראות שאינם סותרים דברי תורה מפורשים. (=שתוק! כך עלה במחשבה לפניו!)
ועד שזה יקרה - נמשיך כולנו לשלם את המחיר של הלכה קפואה.
ואידך - זיל גמור.