שבוע מלא עבר עלי ועוד שבוע עמוס אנרגטית מצפה לי,עמוס במובן החיובי של המילה.
מארגנת עם חברות ערב יצירה נשי בישוב,מתכננת גם להופיע בשני קטעי מחול,
יוצאת לפסטיבל נשים .כולל לילה מחוץ לבית,פעם ראשונה שאני עוזבת את צ'ופקי.אבל הוא כבר גדול ויסתדר עם אבא.
אז למה תחושת האשמה? למה לא מובן מאליו שיש לי את החופש להנות בעצמי???
איך אני עוקרת את הגירסא דינקותא הזאת? אמא אמורה לסבול! לא להנות,רק עם המשפחה.
איך מוותרים על הקרבניות הזאת.
אני מרגישה שאני מספרת את זה לאמא שלי בקורת סמויה ולא סמויה על כך שאני יודעת להעניק לעצמי.ללמוד מה שמעניין אותי ולא בהכרח מה שיקדם אותי מקצועית,לצאת עם חברות,לוותר על מטלות בבית כדי להנות,פשוט לתת לעצמי זמן ששנים לא היה באפשרותי לקבל.
מרגישה לאחרונה שאולי אני לוקחת יותר מידי לעצמי...
כאילו שמה שאני עושה בשביל המשפחה לא מספיק נחשב...שצריך יותר הקרבה...

גם להנות אני לא ממש יודעת.